ביום ראשון האחרון התקיים המפגש החודשי של קורס המנהיגות ההורית של קרן תל"י.
בתוכנית המפגש הפעם - סדר יום העצמאות!
חשבתי לעצמי...איזה רעיון נהדר! הרי יש סדר פסח, תודות לפסוק ההוא "והגדת לבנך"...מדוע לא יהיה גם סדר יום העצמאות? האם קורות המדינה שלנו מאז תקומתה לא מספיק חשובים כדי לספר עליהם ולא רק בספר אזרחות בכיתה ז'?
האם הם לא מספיק חשובים כדי לחגוג אותם לא רק (או לאו דווקא...) במכות פטיש בראש, שרוכי קצף, ואנדליזם למכוניות שחנו לא בחוכמה ליד הפארק ומינוס ענק בתקציב העיריה כי החליטו להביא את האומנים הכי הכי בשביל להוציא את העיניים לראש העיר השכנה?
באותו ערב, הייתי נרגשת, אספתי את ט', חברתי לועד הכיתה ולקורס (וחברתי בכלל אם היא ממש רוצה) ונסענו ליקנעם, לבית החינוך "ארזים" שאירח את הסדר.
לאחר קשקשת החולין עם צוות ביה"ס שלנו שהגיע גם הוא (מנהלת, סגנית, רכזת תל"י שהיא במקרה גם המחנכת של בני ובתה של ט') נכנסנו אל החדר בו נערך הסדר...החדר היה מקושט כולו בגווני כחול-לבן, מהתקרה נתלה מגן דוד עשוי ניירות קרפ שנמשכו אל קצוות החדר, השולחנות היו ערוכים ואיש חביב עם גיטרה התמקם עם ציודו בקדמת החדר (בהמשך התברר שהוא עולה חדש מארה"ב שבא לעשות לנו שמח).
הרב אלישע שמנהל את תוכנית ההורים של קרן תל"י נשא דברים לפתיחת הערב והתחלנו...
לכל אחד ואחת מאיתנו, חיכתה הגדה ליום העצמאות על השולחן, לצידה דגלון מדינתינו, היתה קערת סדר (שכללה צימוקים, שקדים, זיתים, פלחי תפוזים, חומוס ועוד כמה דברים ישראליים...אם כי החומוס אינו ישראלי במקור, אבל מה'כפת לנו לנכס אותו לעצמינו?)
שתינו 4 כוסות (הראשונה יין אדום, שניה מים, שלישית מיץ תפוזים, רביעית יין לבן ולכל אחת יש הסבר כמובן, אני דילגתי מיד לכוס השלישית), שרנו משירי הארץ בליווי הגיטרה, בין לבין חלק מהמשתתפים (החלק שהכין שיעורי בית) הציגו את הפריטים שהביאו עימם, פריטים הקשורים לעלייה ארצה (שלנו או של הורינו), מזכרת מהצבא, תמונות מטיולים בארץ, חוויה ישראלית מכוננת שהיתה לנו וכו'...אני הבאתי את עצמי!
בין הפריטים שהובאו היו תעודות עולה, תמונות של ניצולי שואה, טלאי מקורי מהגטו, תמונה של אחת המשתתפות עם הרמטכ"ל במסגרת סיור שלו ב"מחווה אלון", בי"ס לחיילים שלא סיימו 10 שנות לימוד (ומסתבר שיש לא מעט כאלו), שם שירתה כמפקדת ועוד...מאחורי כל פריט היה סיפור שריגש את כולנו.
גם אלישע הביא איתו את סיפוריו ממסעותיו ברחבי העולם...
מאחר וסדר יום העצמאות טומן בתוכו גם את יום הזכרון לחיילי צה"ל (וכך גם בהגדת יום העצמאות יש את תפילת היזכור, שירים כמו "הרעות" וסיפורים) אלישע סיפר לנו כי בזמן שחי בארה"ב, הסתקרן מאוד לראות כיצד מציינים שם את יום הזכרון האמריקאי (Memorial day) והתפלא לגלות כי זהו היום בו מתקיימים הסיילים הכי גדולים, בכל חנות יש הפנינג קניות ענק...
האמת, זה הפתיע אותי...את כולנו...כך זוכרים את הנופלים? כך מוקירים להם כבוד? חוגגים את נופלם בקניות?
בעוד אנחנו במדינתינו הקטנה יושבים שפופי ראש ביום הזה, מבכים בנים שכלל לא הכרנו, כואבים את כאב המשפחות...
המפגש הזה היה אחד המרגשים והמהנים מבין מפגשי תל"י בהם השתתפתי עד כה...
כאמור, לא הבאתי איתי פריט לתצוגה במהלך הסדר, אבל כן יש לי זכרון שקשור בעליה ובשפתינו...אבי עלה ארצה מרומניה בשנת 1964 ולמד עברית באולפן, אבל העברית שלמד היתה בסיסית מאוד והמבטא לא הסתלק מהר כל כך...
אני זוכרת כשהייתי בביה"ס היסודי, בכיתה ד' או ה', ביקש ממני אבי ללמד אותו לקרוא ולכתוב...הוא הוציא מהבוידעם את ספרי העברית שקיבל מהאולפן, השאלתי לו את אחת ממחברותיי וכמה במשך זמן מה לימדתי את אבי עברית...
הוא היה קורא לי "חמורה" (תרגעו...מי שפגש פעם רומני עם מבטא כבד יודע שח' זה ה') אבל לאט לאט גם המבטא הזה נעלם...למרות שזה קרה כל כך מזמן, זה עדיין זכרון נפלא שמעורר בי גאווה...ללמד את אבי עברית (טוב, צריך משהו להתגאות בו).
ואם בגאווה עסקינן, בכורי שר במקהלת ביה"ס...די בזכותי אם תרשו לי להתרברב...
כמו אמא שלו, גם לו יש פחד קהל והמחשבה על הופעה בפני אחרים גרמה לו להכריז עוד בכיתה א' כי אין מצב שהוא ישתתף במקהלה...
מאחר ואני "נזכרתי" להצטרף לשורות המקהלה רק בתחילת כיתה ו' שלי (ידעתי שזו הזדמנות אחרונה לשיר במסגרת מקהלת ביה"ס או בכלל)...ועד היום אני מרגישה קצת תחושת החמצה, פצחתי במסע שכנועים דרמטי על מנת שתחושת ההחמצה לא תשוב על עצמה עם הבכור...
מסתבר שהצליח לי :-)
אז היום, במסגרת טקסי יום הזכרון לחללי צה"ל, מקהלת ביה"ס לקחה חלק נכבד בטקס שהתקיים בבית הספר והבכור שר קטע סולו קצר (אני יודעת שככל שיצבור בטחון יקבל קטעי שירה ארוכים יותר, המורה משחררת אותו לאט לאט)...והוא באמת שר יפה ואני גאה בו, גם על הקול המקסים שלו וגם על האומץ להופיע שוב ושוב בפני קהל (ותאמינו לי שאני יודעת עד כמה קשה לגייס את הכוחות ולבצע את המשימה).
בעוד שעתיים ינעל היום העצוב ובאופן חד כל כך יפתחו חגיגות יום העצמאות...כמה מוזר המעבר החד הזה מאבל ועצב לשמחה גדולה.
אבל בזכות הנופלים יש לנו את האפשרות לשמוח בכל שנה מחדש, על עצמאותינו, על היותינו עם חופשי בארצו.
מחר ננצל את החופש הזה לטייל בארצינו ולהנות מיופיה...וכיצד אתם תציינו את יום העצמאות ה-61 של מדינתינו?
יום עצמאות שמח!!
איזה תיאור מופלא!!
השבמחקאני שמחה על ההתקדמות בהעלאת הבטחון!!
תהנו בטיול,
גלית