יום שלישי, 28 בספטמבר 2010

לאן נעלם הזמן??

לא, זו לא כותרת שמרמזת על פרויקט בנושא זמן או משהו בסגנון, אני באמת שואלת...לאן נעלם הזמן??
כמעט שלושה שבועות חלפו מהפוסט האחרון ואני בכלל לא הרגשתי שעבר כל כך הרבה זמן!
מדהים איך הזמן עובר מהר כשעסוקים (גם אם נדמה שלא ממש עסוקים, כי יצירה למשל לא כל כך יצא לי לעשות...)

אז מה כן עשיתי? בעיקר התעסקתי בענייני ילדים...וזה שיש לי רק שניים לא אומר שהם לא מספקים לי תעסוקה נון סטופ, במיוחד הבכור...

אמנם שנת הלימודים התחילה ברגל ימין (ואפילו לא הייתי צריכה לשבור אותה) והמחנכת שלו באמת באמת מדהימה! אבל עדיין יש קצוות שצריך לסגור, כמו כתיבת מכתבים לכל מיני אנשים שקשורים לשילוב (אני עושה סטאז' בכתבנות, בחיי!)...
כמו פגישות ושיחות עם כל מיני אנשי מקצוע שיעזרו עם כל עניין השילוב, כדי שהשנה הוא באמת יהיה מוצלח...ולא "בכאילו"...
כמו הבאת סדנה חוויתית לילדי הכיתה החדשה כדי שיהיה להם קל יותר להבין את יובל, כי זו לא חוכמה להעביר אותו כיתה אם אנחנו לא נותנים לילדים כלים להבין ולהתמודד...(הסדנה ביום ראשון הקרוב...אני בטוחה שיהיה לי מה לספר אח"כ).

ונוסיף לזה את הקטנה שחולה מאז ראש השנה (ומזל שיש חגים כי הם שוברים את רצף ההעדרויות החולניות שלה מהגן)...
בקיצור...הספקתי לשכוח שגם אני קיימת בכל המשוואה הזו (בהנחה שאני אמורה להכנס למשוואה כבן אדם בפני עצמו ולא כמספקת שירות כלשהו לבית/ילדים) וככה גם הזמן נעלם!

מה שכן הצלחתי ליצור, לא גרם לי לחייך בשביעות רצון...משהו חסר לי...הצעות? מישהו? (ושימו לב לאירוניה בין הקיטורים שלי בפוסט לבין המשפט הרקום).



וכדי לא לצאת עלובה...הנה משהו שהכנתי כבר מזמן ולא ממש ידעתי מה לעשות איתו, התכנון היה להעלות אותו לחנות, אבל עד שזה יקרה, זה מעלה אבק (ואחרי כמה מבטים זה גם לא נראה לי מספיק "מושלם" בשביל שיעלה לחנות) אז גאיה זכתה לסט תמונות חדשות לחדר המשודרג, שנצבע בתכלת מקסים...(וגם זה משהו שהעסיק אותי בשלושת השבועות האלו...אבל אני אוהבת לצבוע, זו תרפיה, הקירות שלנו לא ידעו מגע ידי זר מעולם, לפחות לא בקדנציה שלנו)...
התלבטתי אם להצמיד אותן או לא...אבל מאחר והם ממש קטנות (15X15) העמדה של התמונות במרחק זו מזו לא נראתה משהו...(התמונות צולמו על רקע הצבע הקודם שהיה בחדר, אם אתם תוהים איך התכלת הפך לכתום)




והנה תקריב...





ולסיום, חייבת לחלוק את הפנינים של הבכור...הילד הזה לפעמים משאיר אותי עם פה פעור או מרוחה על הרצפה...

לפני חופשת סוכות הם קיבלו שיעורים במדעים, טבלה בה היו צריכים לכתוב על פי הא'-ב' שמות של חומרים כשבעמודה ליד, יש תיאור שמרמז מהו החומר...(למשל בת'...אותי שותים האנגלים, החומר: תה...וכן הלאה)...
אחת המשימות היתה "אתגר"...למצוא שתי מתכות בתוך הרשימה...את המתכת כסף הוא קלט מהר מאוד ברשימה...ואז אמר "צמר"...הסתכלתי עליו בחשש שמא הילד הגאון הפך אהבל בין לילה ושאלתי: "צמר???" הוא לא היסס לרגע וענה: "כן, אם זה צמר פלדה!"...ובצמר פלדה היו צריכים לגרד אותי אח"כ מהרצפה!

ואחת טריה מהבוקר...יצאנו לקחת את גאיה לגן, אני עם העגלה והילדון על הקורקינט (כי ככה הוא הולך, או ברכב, או על הקורקינט...הליכה רגלית זה במצבי חירום).
בדרך, כהרגלו בקודש, הוא שאל שאלות מפה עד זימבבואה ואז אמר: "אמא, את יודעת מי זה המוביל הארצי?"
אני כאמור, תמיד נשארת קצת המומה מהשאלות שלו, כי הן באות במבול ובלי קשר ממשי בין אחת לשניה וכשזה קורה בשמונה וקצת על הבוקר, כשבעיניים שלי תקועים עדיין גפרורים כי הן מסרבות לתפקד בכוחות עצמן...אני בכלל מרגישה כאילו הרגע נחת עליי חייזר...

הילדון שראה שאמא שלו "מאותגרת שכלית" לא חיכה הרבה ואמר: "משה"...אני איכשהו חשבתי על רשת המובילים "מויש'ס" הידועה ברחבי ניו יורק (או לוס אנג'לס או משהו שכזה...) ואמרתי...וואלה, שיחק אותה! איזו חשיבה!
הילדון לא הבין בכלל על מה אני מדברת ואמר..."לא! משה! המוביל הארצי! כי הוא גם הוביל את בני ישראל וגם יצאו מים מהסלע כשהיכה עליו!" (ולמי שמתקשה להבין את הקשר...המוביל הארצי? מים? קפיש?!)
אחרי רגע של תדהמה, הייתי חייבת להבין מה פתאום בא לו משה עכשיו...ואז הוא אמר שעל המדרכה לפנינו הלך אדם דתי (אנחנו גרים באיזור כזה...) וזה הזכיר לו את משה שהוביל את בני ישראל...ומשם הגלגלים שלו התחילו לעבוד!
המוח של הילד הזה מאוד מסקרן אותי...הייתי מתה להיות פעם איזה תא אפור בבפנוכו שלו...

ואילו עלילות משה בעיר הגדולה...אה, סליחה...יובל ואמא שלו המנומנמת בדרך אל הגן...
(ופתאום אני קולטת שאין שום קשר בין חלקי הפוסט הזה ואם הצלחתם להבין ממנו משהו, אז זה בטח לא בגללי...)

יום חמישי, 9 בספטמבר 2010

אח...איזה לילה...לילה לילה לילה לה....

אולי ביפו יש חתיכה, אבל אחרי הלילה שהיה לנו, זה לא באמת מעניין אותי...

סיום השנה הקודמת נראה מצוין מתמיד! הבעל ואני החלטנו לנצל את ההזדמנות שהוא לא עובד בערב חג ולעשות רה-דקורציה לבית...משהו שרציתי לעשות כבר מזמן...(אם לא עוברים דירה, אז לפחות להרגיש "כאילו").
משעות הבוקר ועד שעות הצהריים המאוחרות, שינינו את איזור הסלון ופינת האוכל, הזזנו, משכנו, דחפנו, התלבטנו...אחרי שעות של עבודה עמדנו מול בית שנראה אחר והיינו מרוצים מאוד! (ואותי לא קל לרצות, אפילו התמונה שהיתה תלויה בפינת האוכל ואותה שנאתי כל כך נראתה פתאום הרבה יותר אטרקטיבית במיקומה החדש).

את ארוחת החג אכלנו אצל הורי הבעל, רק אנחנו והם...זו הסיבה שויתרנו בקלות על מנוחה אחרי כל שעות העבודה האלו, ידענו שגם אם נרדם להם על הצלחת, לא יהיה להם אכפת והם ישמחו שבאנו...

בסביבות תשע וחצי בלילה, מעולפים מעייפות, אחרי ארוחה ואחרי שהפכנו למתקן ג'ימבורי לטובת עודף המרץ הפתאומי של גאיה ויובל...החלטנו לפרוש...בדרך, הבעל ואני השתעשענו איך כל אחד מאיתנו יכנס הביתה ויזרק בדרכו ה"ייחודית" על המיטה (או כל משטח מאוזן ראשון שנתקל בו).

הילדים הוכנו לקראת שינה, עוד מבט מחוייך על איזור הסלון החדש ויאללה לישון! הלוואי ותהיה לנו שנה נפלאה כזו... איחלנו לעצמינו וצנחנו...

ואז בסביבות 23:30 גאיה התחילה להסתובב במיטה מצד לצד, מייבבת מין בכי לא ברור...תקעתי גפרורים בעיניים וניגשתי אליה...היא נרדמת ושוב מתעוררת ושוב נרדמת ושוב מתעוררת...ואז פתאום משתנקת ומקיאה את האם-אמא של ארוחת החג!
איזה כיף! מזמן לא ניקיתי! חשבתי לעצמי...
הבעל גרר את עצמו לעזרתי...הקטנה בוכה בהסטריה ואני מריצה במוח כמה "ברכות" על זה שכל פעם שהולכים להורים שלו הם דוחפים לה אוכל ובפעם הבאה כשנתארח אצלם, אני לא אסכים לזה (כן, בטח! אני כל הזמן אומרת ובסוף איך שהוא זה תמיד קורה)...


הקטנה מוכנסת למקלחת להתנקות מהג'יפה ואח"כ אבא מגורש מהמיטה הזוגית לטובת שינה משותפת שלי ושלה...יאללה, אפשר ללכת לישון...
אז זהו, שלא! עד שאני מצליחה לעצום עיניים (האמת, זה לא היה קשה...שניה אחרי שהראש שלי התנגש בכרית, כבר חלמתי על כבשים ברוורס) הקטנה שוב מתעוררת בבכי המוכר, אני קופצת ומניפה אותה והופ...הכל על הרצפה...
עד שאני מסיימת לנקות, יש לנו אפיזודה דומה...

אבא ואני מבינים ששינה לא נראה פה בזמן הקרוב...יוצאים איתה לסלון, היא כבר מבוהלת ממה שקורה לה, אבא מסתובב איתה על הידיים ואני רצה אחריהם עם סמרטוט רצפה...כמו שושבינה הסטרית אחרי השובל של שמלת הכלה...
עוד כמה הקאות כאלו והיא מתחילה להחנק, אנחנו מתחילים להלחץ, השעה אחת וחצי בלילה...מחליטים להזמין אמבולנס...לא לוקחים צ'אנס שתחנק לנו באמצע הנסיעה לבי"ח!
רגע לפני שהפראמדיקים עולים, היא מקיאה שוב...אני מתבקשת להכין לה תיק עם כמה דברים (שהכינותי מראש) ויוצאים לדרך...

אבא נשאר עם יובל (הילדון הזה ישן כמו דב בשינת חורף, יירו לו ליד האוזן והוא לא יתעורר!) ואני והקטנה יוצאות ל"הרפתקאה" באמבולנס (איזה דה-ז'ה-וו, היום הראשון של השנה האזרחית לפני שנה וחצי, היא ואני באותה סיטואציה אחרי תאונת דרכים)...הקטנה מתאוששת לאט ומצליחה להרדם עליי באמבולנס, עם "תרנגול" כחול עשוי מכפפת גומי מוחזק חזק בידה...

מגיעים לבי"ח, הרופא שנראה כמו מישהו שלא ישן לפחות שבועיים, משאיר אותנו להשגחה ללילה...אנחנו מקבלות מיטה במיון הילדים השומם (וטוב שכך!)...הקטנה נרדמת מיד, אני מנסה לשכב לצידה, אבל מיטות בית חולים הן לא בדיוק מרשם מוצלח לשינה טובה...מזל שהטלויזיה מעליי דולקת, אפילו שזו קומדיה בריטית מפגרת, ממילא בשעה הזו המוח שלי לא מעכל יותר מזה...

שלוש לפנות בוקר, הקטנה מתעוררת בבכי, נראה שהיא שוב רוצה להקיא, אני יושבת איתה על המיטה, מחכה שזה יגיע...עבר...היא חוזרת לישון.

ארבע ועשרים בבוקר, האחיות עושות סיבוב ומביאות לי מיטה נוספת לשכב ליד הקטנה...זה כבר יותר טוב, אבל אני עדיין מתעוררת כל הזמן, כל תזוזה שלה מקפיצה אותי...חוץ מזה, התחושה של שינה על מיטת בית חולים, או לפחות מיטת חדר מיון, היא כמו לישון על קרש גיהוץ! (המיטה אגב, גם נראית ככה!)

עשרים לשבע, הבעל שולח SMS לשאול מה קורה, אני מתקשרת אליו...הוא לא ישן כל הלילה, למעט שינה חטופה של שעה...בטלפון הוא נשמע כמו ג'אנקי...מזל שאני מכירה אותו...
אני שולחת אותו לישון כדי לאגור כוחות להמשך היום...

הקטנה מתעוררת סופית ואנחנו יוצאות לטייל מחוץ לחדר המיון, אני מנסה לתת לה משהו לאכול, היא שותה...זה כבר טוב! היא גם עברה את הלילה ללא הקאות...
הרופא מגיע ברבע לשמונה, נראה שמישהו פה ישן טוב! בודק את הקטנה שלי בחביבות רבה (ומפתיע אותי...רופא צעיר, חתיך יש לומר, הכי לא מתחבר למישהו עם גישה לילדים)...
יש לה וירוס, ההקאות הן השלב הראשון, אין מה לעשות, זה יעבור לבד...שנה טובה וסעו לשלום, המפתחות בפנים!

הגענו הביתה בסביבות תשע בבוקר, חצי שעה אח"כ כבר היינו במצב מאוזן בעולם של חלומות...את ארוחת הצהריים אצל ההורים שלו היום, ביטלנו, ליתר בטחון...ממילא יש לנו עוד יומיים של ארוחת חג (מחר מגיעה אחותו של הבעל עם המשפוחה...כולם נפגשים אצל סבתא וסבא)...

אז היה לילה לבן שעשה לי הרבה שחור (בעיקר במתחת של העיניים), אבל אני מקווה שבזה מיצינו את מכסת הנאחס שלנו לשנה הקרובה...

וכדי לא לבאס עם פוסט ארוך ומתיש, הנה גם קצת יצירה...מיני אלבום שהכנתי לגיסתי עם תמונות מהחופשה המשפחתית...המיני יימסר מחר, כשהם יגיעו (הפנים טושטשו, זה יוצר חוסר בלאנס נוראי אבל הגיסה לא אוהבת חשיפה של משפחתה, מכבדת. אחרי הכל, אני רוצה את הדב מפורצלן).

הקלקה על התמונות, תגדיל אותן
















אז שתהיה באמת שנה טובה עם הרבה בריאות!!

יום שלישי, 7 בספטמבר 2010

שנה טובה!!

מכירים את זה שאתם חווים משהו טוב וחוששים לספר על כך, כי נסיון העבר שלכם מראה שתמיד מר "מרפי" נזכר לבקר אחרי דיווח כזה? כי אני מכירה את זה מצוין ולכן התלבטתי אם לכתוב או לא...אבל צריך לשתף גם בדברים טובים, לא? זה לא שהכל נוראי וקשה פה...

אז אני מקווה שמרפי עושה עכשיו סיבוב אצל מישהו אחר ולא קורא כאן...כי רציתי לספר שיובל קיבל מורה מקסימה! באמת!
אני מכירה אותה מהתנדבותי בספריית ביה"ס ומהיותה מורה מקצועית שלימדה את יובל, כשהיה בכיתה ב'. אני זוכרת שיובל תמיד דיבר עליה בחיבה רבה וזה היה הדדי...לכן כשהיו שמועות מי הן המורות שתלמדנה את שתי כיתות ה', קיוויתי שנקבל אותה. כמה ימים לפני תחילת ביה"ס, היא התקשרה אליי להציג את עצמה כמורה החדשה של יובל וכדי שנתאם פגישה מקדימה ואני בתגובה קפצתי משמחה כמו ילדה קטנה!
אז נכון שהשנה רק התחילה וקשה לקבוע קביעות בשלב כל כך מוקדם, אבל כבר בזמן הקצר הזה, היא הספיקה להראות בפועל את הנכונות שלה לעזור ליובל...והדברים שעשתה עבורו בינתיים נוטים בי המון תקווה.
בנוסף, הוצמדה לו משלבת מקסימה ולמרות שההכרות שלי איתה מאוד קצרה ולא מעמיקה, כבר היתה לנו סיטואציה בה הבנתי שהיא באמת רוצה לעזור...
אתמול, כשהתקשרה אליי בעקבות אותה סיטואציה, היא אמרה לי שיובל ילד מקסים וחכם והוא פשוט נכנס לה ללב, שזה משפט ששמעתי מעוד אנשים ובכל פעם זה מפתיע אותי...טוב, אולי לא מפתיע, אבל מסקרן אותי להבין מה אנשים אחרים רואים ביובל שגורם להם לחוש אליו כך...

אז לכבוד השנה החדשה, אני מאחלת ליובל שלי שתמיד יתקל בדמויות כאלו בחייו, אנשים שידעו לקבל אותו, להכיל אותו ולהעצים אותו במקומות בהם הוא מצליח, אנשים שידעו לזרום איתו, במקום לשים לו רגל ולהקשות עליו דווקא במקומות בהם הוא זקוק לעזרה.
שתהיה לו שנה קלה יותר עם כל ההתחלות החדשות (כיתה חדשה, מורה חדשה, סייעת חדשה) ושיזכה ליותר חוויות חיוביות, שישאירו בו תקווה, אמון באנשים ובעיקר בעצמו!

לגאיה לא קל...היא מתקשה להפרד ממני בבוקר (זה קורה גם עם אבא) אבל הגננת מדווחת על רגיעה מיד כשאני נוסעת ובצהריים גאיה מקבלת אותי בחיוך רחב ובכלל לא ממהרת לרוץ לקראתי כמו שהייתי מצפה במצב כזה, אני מודה שאני פחות לחוצה ממה שהייתי עם יובל בשלב הזה...אבל עדיין צובט בלב לעזוב את הילדה שלך בוכה...

אז לכבוד השנה החדשה אני מאחלת לגאיה שלי, שתסתגל במהרה, שפרידות הבוקר יהפכו קלות ונעימות יותר עבורה...שתהנה מרגעי הקסם האלו של הילדות בכלל והגן בפרט...ושתהיה לה שנה מלאת חיוכים, כיף, צחוקים ובריאות (זה מצרך נדרש כשנכנסים למסגרת!)

ברגע האחרון, החלטתי לחזור קצת לימי משלוח הברכות בדואר והתיישבתי להכין כרטיסי שנה טובה (שונאת להכין כרטיסים! בטח ובטח שלושה ימים לפני ראש השנה, אבל כשאני מחליטה, פיל לא יזיז אותי!)...
אז הכרטיסים נשלחו חלק הגיע ליעד, חלק עדיין לא...אבל אני מעלה אותם בכל מקרה...
שנתחיל??

כרטיס ראשון על פי אתגר בבלוג של שלוש בשלישי...היתה סקיצה ובנוסף היה צורך להשתמש במוטיב של פרח...אז יש פרחים גם בניירות הרקע ובנוסף, יצרתי (אם כי לא בהצלחה רבה) פס פרחים/ורדים מסרט ורוד...




שאר הכרטיסים, נוצרו על פי סקיצות דמיוניות ;-)
שני הכרטיסים האחרונים הוכנו לבקשתו של יובל ונמסרו למורה ולמשלבת שלו...











אז שתהיה לכולנו שנה נהדרת! מלאת חוויות מהנות, התחלות מרגשות והמשכים מספקים, שנה של בריאות, הצלחות ואהבה!

שנה טובה!!