יום שלישי, 25 בינואר 2011

יום הולדת לשלומית...

שלומית חגגה יום הולדת וזו כבר היתה סיבה מצוינת להפגש ולחגוג לה... 
בחלק היצירתי של המסיבה היינו צריכות לעצב דפים לאלבום עבור שלומית כשכל אחת מאיתנו קיבלה מראש תמונות לדף שאותו תעצב ואתגר כלשהו (צבעים מסוימים, סקיצה מסוימת, חומר מסוים וכו'),  אני הגעתי למפגש במצב מחלתי ביותר, בלי כוח, עם סחרחורות שניטרלו אותי אפילו מנהיגה (ותודה לשלומית וליאת על הטרמפים) ובעיקר, בלי מוזה או חשק ליצור...הבאתי את עצמי ואת המתנה שהכנתי...
כך שאת הדף שלי שלומית תקבל בשלב מאוחר יותר...אחרי שאכין אותו (ולכן גם אין תמונות).

במפגש עצמו שלומית חילקה לנו "שקית הפתעה" עם פרחים מחומרים שונים שהכינה לנו, דפים מודפסים עם מוטיב אהוב על כל אחת מאיתנו, מעמד מתוק לקאפקייקס (שאותם שכחה בבית...) וקשת עם כובע מדליק שהכינה לנו...
לצערי לא חשבתי להביא מצלמה משלי והייתי נתונה לחסדי הצילום של חן ושותפתה לדירה (לא שזה משנה הרבה, אני ממילא לא פוטוגנית)...

אני והקשת-כובע...(אחרי הצילום, "תיקנתי" את מיקום הכובע על הקשת כך שיהיה קצת יותר גבוה...זה לגמרי הולך להיות מאומץ בפורים כשאצטרך להסתובב עם הילדים בגן ובבית הספר!)




לקראת מפגש יום ההולדת בדקתי עם שלומית מה תרצה לקבל מתנה והיא הודיעה בלי היסוס שהיא רוצה קנווסים לחדר היצירה המתהווה שלה...ביקשה...וקיבלה!
כל כך נהניתי ליצור את הקנווסים האלו (למרות שמצאתי את עצמי מסיימת אותם רק בבוקר המפגש, בגלל המחלה המ&^%$)*# שנפלה עליי ואני ממש לא אוהבת לעשות דברים בדקה האחרונה)...
הקלקה על התמונות תגדיל אותן...





לפי התגובות, נראה ששלומית אוהבת אותם...אני יודעת שאני מאוד אוהבת אותם והיה לי קצת קשה להפרד...

שלומיתי...הרבה מזל טוב!!

יום שישי, 21 בינואר 2011

חטפתי נוק אאוט!

אבל ממש!
כזה שמרח אותי כמו שמיכת פוך כבדה על המיטה!
בשישי בצהריים אחרי יום וחצי בתפקיד המשכנע של פלורנס נייטינגייל עבור הבן יקיר לי, התמוטטתי על הספה ולא קמתי עוד...
את השבת העברתי במצב מאוזן, עם חום גבוה, צמרמורות ושיעול, נתונה לחסדיה של אמא שלי שהחליפה את הבעל שנקרא לעבודה כי לקוח חשוב מחו"ל החליט שלנחות בשבת ולהתחיל מיד בביקורת זה הדבר הכי נכון לעשות!

בערב הרמתי את עצמי בכוח כדי להכין את השלט מהפוסט הקודם...כי כשפיה מופיעה פתאום על סף הדלת ומבקשת בקשה, לא מסרבים...חוץ מזה שהיא הופיעה עוד לפני שנמרחתי ואני תמיד עומדת במילה שלי...

למחרת הבעל עוד הלך לעבודה ואני נעזרתי בכמה נשמות טובות סביבי, אבל מיום שני ובמשך שלושה ימים הוא נשאר בבית (כן, שומעת ויודעת ש"כמה טוב שיש לו את האפשרות")...באחד הימים הוא אפילו ליווה אותי לרופאה כי הייתי כל כך חלשה ומסוחררת...
בשלב מסוים הבכור התחיל להתחזק והקטנה לעומתו נחלשה...אז יצא שהבעל שנשאר בבית בתפקיד עקרת הבית, מילא השבוע גם תפקידי אחות רחמניה במסירות רבה....

זה לא מובן מאליו וביום הראשון הוא לא כל כך ידע איך לאכול את התפקידים החדשים האלו והיו לו נפילות מתח של עצבים שגרמו לי לשחרר מחשבות בסגנון :"עכשיו הוא רואה מה אני עוברת כל יום", אבל אני מוכרחה לומר שהוא באמת תפקד כראוי ועל כך אהבתי...

ואם מדברים על אהבה...
אוטוטו הואלנטיינס דיי...ההוא הנוצרי, לא שלנו...והיום עלה לחנות עוד חישוק רקמה במיוחד ליום הזה...


יום ראשון, 16 בינואר 2011

חותמת מקומית

היום, לקראת הערב יושק קו חותמות ישראלי מבית היוצר של הפיה השימושית ומאי צ'ו.
לקראת ההשקה קיבלתי סט חותמות להתנסות...סט אותיות וידעתי מיד מה לעשות בו...

לא אכביר במילים או בתמונות, כי את התוצרת יצרתי תוך כדי חום גבוה, כאבים בכל הגוף ונמלול בידיים וגם עכשיו פעולת ההקלדה דורשת ממני מאמצי נשימה של חולת ריאות סופנית.

ברור לי שהשלט פחות מושקע מהאחרים, אבל זה הרע במיעוטו במצבי...

לימור, שיהיה בהצלחה!!

(הקלקה על התמונה תגדיל אותה)

יום רביעי, 12 בינואר 2011

נערה ממש אוצר...

טוב, לא הנערה...אבל אחת העבודות שלי הוכנסה לאוצר באטסי...זה אמנם לא האוצר הראשון בו אני מופיעה, אבל הפעם רציתי להשוויץ...

תהנו...

יום שלישי, 11 בינואר 2011

סבתא סורגת

אחד מזכרונות הילדות שלי (אלו שעוד הצליחו לחמוק מחורי הסניליות שמתהווים במוח שלי), הוא תמונה בראשי בה סבתא שלי יושבת בפתח הבית, מתחממת בשמש וסורגת...

כשהייתי בחטיבת הביניים, היו לנו שיעורי מלאכת יד בהם למדנו גם לסרוג, אני זוכרת את הצעיף (היחיד) שסרגתי במסגרת אותם שיעורים...רק מה, כילדה ונערה עניינו אותי דברים אחרים וברגע שהסתיים פרק שיעורי מלאכת היד הסתיימה גם ההתעניינות שלי במסרגות... והסבתות הסורגות שלי לא חשבו כנראה שזה משהו שכדאי להתעקש עליו והמשיכו לסרוג ולייצר עבורינו תוצרים נפלאים בלי לנסות להעביר את הידע הלאה...

לפני שנה, כשתחום הסריגה שוב תפס תאוצה ובלוגים ישראליים התמלאו בתוצרי סריגה וקרושה...החלטתי שאני רוצה גם...
התאבזרתי בזוג מסרגות וחוטי צמר ובהדרכת חמותי שהיא סרגנית (לשעבר), התחלתי לנבור במעמקי הזכרון כדי לשלוף משם את כישורי הסריגה שפעם היו לי...אז הצלחתי למצוא את מבוקשי, אבל כפרפקציוניסטית מצאתי את עצמי סורגת 3 שורות ופורמת, 5 שורות ופורמת...לא חושבת שהצלחתי לעבור את ה-15 שורות (במשך שלושה ימים של סריגה ופרימה!)...
כבר כתבתי שהמוטוריקה העדינה שלי לא משהו, האצבעות הסתבכו לי, המתח של החוט היה הדוק מדי או רופף מדי, לא הצלחתי למצוא את עצמי נרגעת מתהליך הסריגה וכבר ראיתי בדמיוני איך הבעל חוזר מהעבודה ומוצא אותי קשורה בתוך סבך של חוטי צמר...
בסוף התייאשתי, נשברתי ואחסנתי את הצמר והמסרגות בצד.

לפני כשבועיים משהו שוב דגדג לי לנסות...הורדתי את הצמר והמסרגות והתחלתי לסרוג...
הפעם זרמתי יותר, פרמתי רק פעמים ספורות ולאט לאט סרגתי עוד שורה ועוד שורה...אפילו השתעשעתי בהחלפת הצמר...הייתי פחות בלחץ שזה ייצא מושלם ויותר בקטע של "העיקר שיהיה לי תוצר סרוג"...
והצלחתי! סרגתי לקטנה שלי צעיף! לא מושלם, לא מורכב מאוד, מצמר הכי פשוט...אבל זה "צעיף שאמא סרגה!"

(שימו לב לפוזת הדוגמנית)



שלשום תקף אותי שנית יצר הסריגה, הפעם החלטתי שאני רוצה לנסות לסרוג פרח קרושה במסרגה אחת...קניתי שתי מסרגות בגדלים שונים, חרשתי קצת את היוטיוב ומצאתי כמה הדרכות...יש לי קושי עם הבנה של הוראות טכניות ואני בעיקר לומדת ויזואלית...אבל עדיין הצלחתי להתקשות בהבנת הסירטונים (ולשמוע הוראות של "תעלי עיניים, תעשי חצי עמוד" זה בערך כמו שמישהו ידבר איתי סינית)...
אז ניסיתי ופרמתי והחלפתי חוט והתעצבנתי ואחרי שפרח הקרושה נראה יותר כמו שבלול, עזבתי את זה בצד ללילה...
הבוקר אחרי שהילדים הושמו במסגרות שלהם, הבית עבר ניקיון והכביסה נכנסה למכונה, התיישבתי שוב עם החוט והמסרגה, הדרכת היוטיוב ואמביציה להצליח הפעם...והצלחתי!
זה רחוק מלהיות מושלם! אבל יצא פרח! והחלטתי שאני קצת מוותרת לעצמי ומראה גם עבודות פחות מושלמות...

כשהפרח היה מוכן, הבנתי שהוא יתאים בול לצעיף שסרגתי לקטנה ותוך כמה רגעים, השניים התחברו זה לזה...





אין ספק שיש לי צורך בעוד אימונים על מנת להגיע לתוצאות משביעות רצון, אבל אני חייבת לומר שאני מאוד גאה בתוצאה הפחות מוצלחת הזו!
גיליתי גם שהסריגה מרגיעה כמעט כמו רקמה...וזה התוצר האחרון שיצרתי בתחום הרקמה...סיכת דש, או סיכה לתפיסת שתי רצועות צעיף...



ומתחום אחר...שלשום הוזמנו לחגוג יום הולדת 3 לתאומים של בת הדודה שלי. בהתחלה חשבתי פשוט לקנות להם ספרים וזהו...אבל ברגע האחרון (בבוקר החגיגה) החלטתי שאני מכינה את המתנה והכנתי לכל אחד מהם קנווס מצויר עם השם של כל אחד מהם...
שמעתי שהמתנה היתה מוצלחת והילדים מיד זיהו את שמם...
ובנימה זו...רק בשמחות!!








יום ראשון, 2 בינואר 2011

יושבת אני ורוקמת...

בזמן האחרון יש התעוררות מחודשת לנושא הרקמות...רקמה היא עבודת יד עדינה, הדורשת סבלנות, לעיתים רבות דיוק ואפשר לומר שהיא אפילו תרפויטית...לפחות עבורי...

גם אצלי התעוררה האהבה הישנה לרקמה...אהבה שהחלה עוד בילדות (ככה זה כשיש שתי סבתות שסורגות/תופרות/רוקמות)...
כילדה היו אלו רקמות האיקסים שהלהיבו אותי, לא יכולה לזכור כמה רקמות כאלו עשיתי, אבל היו הרבה!
ואז היתה דעיכה ופניתי לתחומים אחרים של יצירה שעניינו אותי יותר...

כשהייתי בהריון עם הבכור, החלטתי שאת השמיכה הראשונה שלו אני אכין לבד, היה לי ברור שאני רוקמת עליה...וכך ציירתי ביד חופשית זוג דובונים מתוקים והתחלתי לרקום...זה לקח המון זמן, אבל גם מילא לי את השבוע שבו אושפזתי עם צירים מוקדמים בחודש השמיני...אחרי סיום השמיכה רקמתי על הוילונות ועל הכיסוי לשידה ורקמתי גם פרפרים כדי שיוכלו להיות אפליקציה, JUST IN CASE...הייתי פשוט באטרף של רקמה!

לצערי, לא הצלחתי למצוא את התמונות שצילמתי בזמנו ולא ממש התחשק לי להוריד את השמיכה מהבוידעם כדי לצלם...מה שכן מצאתי זה את אחד הפרפרים שנשאר רקום על בד, ממתין להיות אפליקציה (גדולה מאוד יש לומר)...
כשרקמתי את הפרפרים ואת הדובונים לא השתמשתי באיזו טכניקה ידועה או שיטה מוכרת, פשוט זרמתי וזה מה שיצא...




אחרי שהבכור נולד, דעכה שוב התלהבות הרקמה והחומרים הושמו בצד...

לאחרונה, כשהתחלתי ליצור את הינשופים שלי, חזרה אליי חדוות הרקמה ומלבד ינשופים התחלתי ליצור גם תמונות לבד רקומות...את התוצרים האחרונים העליתי בדיוק היום לחנות והם מיועדים בגדול ל- Valentine's day, אבל לא רק...





אין לי ספק שזוהי רק ההתחלה מבחינתי...