יום שלישי, 31 במרץ 2009

הנסיכה שלי...

בפוסט הקודם כתבתי על כך שהקטנה שלנו חגגה יום הולדת שנה.
היה מפגש משפחתי, עם דודים שמאחרים כרונית (ואמא אחת שלא לומדת אף פעם ולא משכילה להזמין אותם שעתיים קודם כדי שבאמת יגיעו בזמן!) היה הרבה רעש, אוכל, ילדונת שלא מבינה מה רוצים מהחיים שלה וסבאים וסבתות שהתחרו ביניהם, את מי הקטנה מעדיפה יותר!
במילים אחרות, מפגש טיפוסי ביותר במשפחתי.

אבל לא על זה אני רוצה לספר...בפוסט הקודם הבטחתי תמונה של המתנה שאבא הכין לקטנה (כן, כן..הכין! במו ידיו, עם מסור רגיל כמו של פעם, עם כל מיני חתיכות עצים שמצא בעבודה והרבה אהבה לקטנטונת שלו).
זה התחיל מזה שבסיבוב האחרון באיקאה ראיתי את נדנדת האייל שהם מוכרים...זה נראה כל כך חמוד, אבל הבעל אמר שחבל על הכסף ושרק אתן לו זמן והוא יבנה לה...חיכיתי וחיכיתי, הזמן עבר והבנתי שאם היא רוצה סוס, כדאי שתחכה לאביר, כי לאבא אין זמן וסוס נדנדה כנראה לא יהיה לה.
אבל ביום ההולדת, אבא הפתיע ונכנס הביתה עם איל נדנדה מעץ (ממש כמו בקטלוג של איקאה)...אמנם הוא זקוק לגימור וצבע (כי אבא לא הספיק), אבל הוא בהחלט עשה זאת.

ופה אתוודה וידוי קטן...באחד הימים לפני יום ההולדת, נכנסתי למחסן שלנו לחפש איזו מראה שהיתה ברכב הנרצח והוכנסה לקופסא גדולה יחד עם כל שאר החפצים שהיו שייכים לנרצח...המחסן היה צפוף, בקושי הצלחתי להכנס ולכן ויתרתי על החיפוש, אבל בזוית העין קלטתי משהו שנראה כמו איל מעץ בהתהוות...מאחר והבעל לא סיפר לי שהוא כבר בתהליכי בניה, החלטתי לשתף פעולה ולא גיליתי לו שאני יודעת...באותו בוקר של יום ההולדת, כשהעלה את "פינוקיו" שלנו הביתה, העמדתי פני מופתעת...אבל עליי לומר שהייתי באמת מופתעת מהדיוק של החיתוכים והעבודה הנקיה...אז בעלי היקר, מצטערת אם אני הורסת לך עכשיו...יחד עם זאת, אני יודעת שאתה בכלל לא קורא אותי ;-)
אחרי פסח, אצבע את הבחור (את האיל, לא את הבעל!)...ועכשיו לתמונות...




על פניו, יכולתי להעלות את הפוסט הזה כבר ביום ראשון, אבל חיכיתי עוד קצת.
כבר לפני כחודשיים, קצת אחרי שהכנתי את אלבום המכונית לבכור, ידעתי שאכין גם לקטנה אלבום, ליום הולדתה הראשון...אלבום של נסיכות, אלבום בצורת כרכרה! ציירתי את דגם הכרכרה בתוכנה הגרפית, הדפסתי את הסקיצה וחיכיתי לזמן פנוי כדי לחתוך את האלבום מקרטון אפור...

איך שהוא לא מצאתי את הזמן...את האלבום עצמו חתכתי כיומיים לפני יום ההולדת. רק תהליך החיתוך לקח לי יומיים! קרטון אפור הוא קרטון קשיח מאוד, קשה לחתוך בו קוים ישרים, שלא לדבר על קוים מעוגלים כמו שאני ציירתי בסקיצה...אבל ידעתי שאני מוכרחה אלבום כרכרה לנסיכה הקטנה ולא ויתרתי...

אלא שלצערי לא הספקתי להכין אותו עד ליום הולדתה (אי אפשר להכין גם אלבום, גם עוגת יום הולדת וגם שאר מטעמים...כשיש נסיכה שצריכה תשומת לב כל הזמן)...אז התפשרתי ואמרתי לעצמי שלא אפרסם את הפוסט עד שאסיים את האלבום...מאחר וידעתי שלא אוכל להחזיק זמן רב בלי לקשקש...ידעתי שאין לי הרבה ברירה וכך ביומיים האחרונים ישבתי על האלבום הזה...(להרגע, לא לקח לי יומיים שלמים לעצב אותו)...

אני חושבת שהוא צבעוני הרבה מעבר למה שאני רגילה (אני די סולידית בדרך כלל), אבל ידעתי שזה אמור להיות אלבום לנסיכה קטנה ולכן רציתי הרבה צבע וקיטש ואני חייבת לומר שאני מאוווווד מרוצה מהתוצאה (ומי שמכיר אותי יודע, שאני סופר ביקורתית וגם לא ממש מפרגנת לעצמי).

אז במקום להמשיך לקשקש, אתן לתמונות לדבר בעד עצמן...(אם תלחצו על התמונות תוכלו לראות אותן גדולות יותר).

אגב, הלכלוך מסביב לדפי האלבום הוא צבע אקרילי וזה צבוע כך במכוון...רציתי לשבור קצת את המתקתקות...לא בטוחה שהצלחתי :-)




ולפני סיום, אספר שהבוקר ליווינו את הבכור למבחן שלב ב' לאיתור מחוננים, מקווה בשבילו שיתקבל לתוכנית ההעשרה...לי אישית זה כל כך לא חשוב או משנה, אני יודעת מי הוא ומה הוא יכול לעשות ולמה הוא מסוגל והמבחן הזה, אם יעבור אותו או לא, לא ישנה כלום מבחינתי...ניסיתי אפילו לגרום לו לוותר, הוא לא צריך את הלחץ הנוסף הזה...
אבל הוא כל כך רוצה, בני הדודים שלו מחוננים ומספרים לו סיפורי אלף לילה ולילה על החוגים בהם הם משתתפים במסגרת ההעשרה הזו...הוא לא מפסיק לדבר על זה! אז רק בגלל זה, אני מקווה בשבילו שעבור ויתקבל...

ובנימה אופטימית זו אסיים הפעם...

יום שישי, 27 במרץ 2009

יורשת העצר בת שנה!

מה שנה? איך שנה? רק שלשום נולדה (טוב, תחושת זמן זו לא פונקציה חזקה אצלי).
כשאני מסתכלת עליה היום ונזכרת בכל מהלך ההריון שלה, אני מודה להוא שם למעלה, ששתינו כאן לספר על זה! (טוב, אני מספרת, היא מאשרת).

אחרי זמן רב שהכחשתי כל רצון לשנות סטטוס מאם דו גורית למשהו אחר, פתאום שיניתי דיעה (אולי זו היתה ההכרה שהשעון רץ בלי לחכות שאהיה סגורה על עצמי, אולי רוויתי מכל ההתעסקות סביב הבכור ו"ענייניו" והייתי פנויה לעוד דברים? מי יודע)...
התחלנו בנסיונות, כולם אומרים שזה החלק הכי FUN בלעשות ילדים...אני מסכימה...ילדים זה לא FUN ואני לא מתכוונת דווקא במובן השלילי של העניין, אלא יותר במובן שילדים מצריכים לקיחת אחריות, בגרות נפשית מסוימת, רצינות והבנה של מה זה אומר לגדל ילד, אבל זה כבר לדיון כבד אחר...

שלב הנסיונות היה ארוך יותר מאשר עם הבכור, עד שהגעתי לנקודה בה אמרתי לעצמי ולבעל שאם זה צריך לקרות זה יקרה ואם לא, אז כנראה שזה מה שצריך להיות...(לא רציתי להכנס לתהליך של טיפולים).
ואז זה קרה...הופיעו תסמינים מסוימים שגרמו לי לקנות את אותה ערכה לבדיקת הריון, אלא שהתוצאה לא היתה חד משמעית...אצל הרופא נצפה שק לא פוטוגני במיוחד (אם נאמר את האמת, הפוטוגניות העוברית שלה לא היתה מי יודע כמה...), הוא לא היה אופטימי כלל ואני הכנתי את עצמי להפלה שתתרחש בקרוב, מבחינתי זה היה כמעט ודאי וזו גם הסיבה שלא סיפרתי על ההריון בשלב זה (עם הבכור כל מי שצריך לדעת כבר ידע בשבוע החמישי).

עברו כחודשיים, הפסימיות של הרופא פינתה מקומה למעט יותר אופטימיות, כבר הרגשתי שאפשר לספר, לפחות לאמא (לא רציתי למשוך עוד זמן ולהסתכן בפרצוף הנעלב של "למה לא סיפרת לי מההתחלה?") ועל פניו נראה שיש סיבה למעט אושר...
אבל אז נאלצנו לקבל החלטה קשה לגבי בן המשפחה הפרוותי שלנו שליווה אותנו ב-11 השנים האחרונות...האושר נמהל בעצב...כלב הסמויד שלנו, "הבן הבכור" שלנו היה במצב קשה, מעבר לגילו (עבור סמויד ענק זה היה הרבה), היתה לו בעית מפרקים באגן, הוא כבר לא הצליח להתרומם על רגליו, בלילות היה מיילל על מנת שנעזור לו לקום לשתות (דבר לא קל, הוא שקל 45 ק"ג) ובסוף ימיו הוא אפילו לא הצליח לעמוד על רגליו, אכל, שתה ואפילו עשה את צרכיו בשכיבה...מאחר וסבל מכאבים, היה נושך אותנו בכל פעם שניסינו ללטף אותו, כך שגם הקירבה והאהבה שרצינו לתת, כמעט לא התקיימה.

למרות אהבתינו הגדולה אליו והקושי להפרד (משכנו את העניין חודשיים, בגלל הקושי הזה!), החלטנו שעשינו כל שביכולתינו לעזור לו והדבר שבאמת יעזור לו הוא לשחרר אותו מייסוריו...
לא אלאה אתכם בכל הסיפור כעת, אבל אומר שתחושת האובדן מבחינתינו היתה כמו לאבד בן משפחה אנושי וההשפעה הנפשית היתה גדולה.

בין לבין, על אף שההריון המשיך, היו בדרך סיבוכים שונים שגרמו לרופא לקרקע אותי, אבל אני ילדה מאוד לא ממושמעת ולא ממש הקשבתי לו, היה לי קשה לשבת ככה סתם ובכלל, הייתי בעיצומו של פרויקט מיחשוב ספריית בית הספר ולא היה מצב שזה יזנח. מעבר לזה, אני מאמינה בלהקשיב לגוף...(אמרתי להקשיב, לא אמרתי לבצע את כל מה שהוא אומר! ע"ע פוסט שעת כושר).

התקדמנו אל נקודת ציון חשובה בהריון, הסקירה הראשונה...התחושה שלי היתה שצומח בתוכי בן...קיוויתי שזה בן, אולי כי הייתי מוקפת זכרים תמיד? (הבעל, הבכור, הכלב...) ולמרות שיש לי אינטואיציות לא רעות, הפעם הן אכזבו...הרופא בישר שרואים בת.
מודה, התאכזבתי.
"מה בת? מה אני אמורה לעשות עם בת? עם ורוד? וקוקיות? איך מתפעלים את זה בכלל?"
ראיתי שהבעל המום מתגובתי (אחרי מליון שנה יחד הוא עוד יכול להיות המום ממני?) אז סיננתי לעברו "טוב, מקווה לפחות שזו תהיה טום-בוי, לא יודעת איך אתחבר לכל השמלות והקשקושים האלו".

עברו עוד חודשיים...ההריון המשיך... (על אף חששותיי, בגלל ההתחלה "העקומה")...
ואז, לילה אחד מתוך שינה קלטתי את הבעל קם לאמבטיה...לא ייחסתי לזה חשיבות רבה (זה לא איזה מאורע חד פעמי שצריך לתעד!) והמשכתי לישון, אחרי כמה דקות התעוררתי שוב לקול דפיקות מוזרות...הקשבתי לרגע, זה נשמע כמו סורגי החלון במרפסת הכביסה,
חשבתי לעצמי: "חצות הליל, מה פתאום הוא מתעסק עכשיו עם הכביסה?" קראתי לו, הוא לא השיב...קראתי שוב, דממה ורק אותן דפיקות מוזרות ממשיכות.
קמתי מהמיטה וניגשתי לאט לכיוון הרעש...שקלתי לקחת בדרך אלת בייסבול כמו שרואים תמיד בסרטים, אבל אני גרה במדינה הלא נכונה...פה אין בייסבול! ובשביל להגיע למערוך זה כבר היה רחוק מדי ולא רציתי לקחת סיכון.
דלת השירותים היתה פתוחה לכדי חריץ, קראתי לבעל...אבל אין תשובה...זה כבר נראה לי מוזר. פתחתי לאט את הדלת והתמונה הזו לא תעזוב אותי לעולם (או לפחות עד שאחטוף אלצהיימר) הוא ישב שם על אסלת השירותים, לבוש, ראשו ופלג גופו העליון שעונים על הקיר ועיניו פקוחות.
באותו רגע הייתי בטוחה שהוא מת! כך הוא לפחות נראה! נלחצתי...ניערתי אותו, צעקתי את שמו, התחלתי לבכות וכלום...הוא עדיין שעון על הקיר, עם עיניו הפקוחות, זיעה על מצחו.

כמה רגעים אח"כ ידו התחילה לרעוד, העיניים זזו, היה נראה שהוא חוזר להכרה...דיברתי אליו, ניסיתי למשוך אותו לקימה, אבל ברגע שהצלחתי להעמיד אותו על רגליו (הבחור ענק ואני בהריון מתקדם...) הוא שוב צנח, בקושי רב הצלחתי להשכיב אותו על הרצפה ורצתי להתקשר למד"א...כשהם הגיעו, הוא כבר היה מאושש יותר, ישב על הרצפה ובעיקר דאג לי, שלא יקרה כלום ליורשת.

לסיכומו של עניין, הוא נלקח לבדיקות בביה"ח, עד היום לא ברור לנו מה קרה שם...אבל גם החוויה הזו השאירה שריטה...לא נורא, הפנקס פתוח והיד רושמת, כשנגיע ל"חתונת הפורמייקה" (קרי 15 שנה, בעוד שנה וחצי!) נתחשבן על התעלול הזה שלו.

בכל מקרה, כדי להפיג את החששות, התחלתי "לקנן"...צבעתי את חדרו של הבכור, כך שיתאים גם ליורשת, צבעתי את חדר המשחקים, הזזתי ושיניתי...הייתי ממש באטרף!
אגב, זה גם הזמן שבו חטפתי הרעלת סגול (עוד היה לי קשה להתחבר אל הורוד) כשהכנסתי את כל הציוד המשלים שרכשתי לה לבגאז' של הרכב, פתאום קלטתי שכולו סגול! טמטמת הריון שכזו...
בשלב הזה, הדבר היחיד שהעסיק אותי, היה לעבור את הלידה בשלום ולחיות כדי לספר על זה! (תיק החרדות המעוצב שלי עמוס...יש לי חרדה מותאמת לכל אירוע).

ביום ששי בסביבות השעה 2 לפנות בוקר התעוררתי לכאבים משונים..."לא, אלו לא כאבים של לידה" חשבתי לעצמי "ובכלל, יש לי עוד שבוע והבכור בכלל נולד אחרי הזמן" (כן, אני יודעת שאין קשר בין הלידות)...
אבל הכאבים לא ממש נתנו לי להמשיך לישון וכשכבר הבנתי שאלו צירים, החלטתי פשוט למשוך את הזמן עד שהכאב יהיה בלתי נסבל ורק אז להעיר את הבעל...השעה היתה בערך 4 לפנות בוקר כשהערתי אותו ואמרתי לו שכדאי להתחיל להתארגן, הזעקנו את אמא שלי שמצאה אותי כבר על הרצפה גוערת כמו חיה בטבע...אבל הצירים היו בהחלט נסבלים!


ניגשתי למיטתו של הבכור שהתעורר לקול השיחות שלנו (איך הוא לא התעורר כשצעקתי באפיזודה עם אבא שלו, אבל התעורר משיחות חלושות??), אמרתי לו שאני נוסעת ללדת את אחותו ושנפגש בוודאי בהמשך היום כשיבוא לבקר אותי...הוא כל כך דאג לי וביקש שאסע כבר, כדי שלא אפספס ואלד ברכב! (מעניין אם באמת דאג לי או לרכב!)

נסענו לביה"ח, חמש לפנות בוקר...הכבישים ריקים (דמיינתי מה היה קורה לו ילדתי באמצע היום, בשיא הפקקים!), טיילתי לי בשקט של מסדרונות ביה"ח...אחות חדר הלידה קיבלה אותי בחיוך "איך נוכל לעזור לך?" היא שאלה..."נדמה לי שבאתי ללדת" עניתי.

שוב, לא אלאה אתכם בכל הסיפור מאותו רגע ועד ללידה (אם כי זה היה ממש מהיר), אבל בסביבות שבע ורבע בבוקר יום שישי...היורשת כבר היתה בדרכה אל העולם...קצת נתקעה בדרך (היו מבצעים בדיוטי פרי?), גרמה למיילדת להחסיר כמה פעימות (ולי כמה נשימות), אבל בסוף נשלפה אחר כבוד בשבע עשרים וחמש.

המיילדת אחזה אותה והכריזה "יצאה לכם ג'ינג'ית!" (או שהיא קיבלה טיפ מוקדם או שיש לה יכולת ראיה בלילה, כי בחושך ששרר בחדר, על אף שעת הבוקר...לא ברור לי איך אפשר היה לזהות שהגברת בכלל נולדה עם שיער!)...
גם אני בירכתי את התוספת החדשה למשפחתינו, "מכשפה" אמרתי לה וקיבלתי אותה לחיבוק ראשון.
באותו יום בצהריים היא כבר פגשה את אחיה הבכור, המפגש נראה כאילו לקוח מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" ונדמה לי שלאורך זמן הבכור היה בטוח שאיזו חללית שלחה אותה אלינו.

שנת חייה הראשונה עברה עם הרבה פחות דרמות מאשר תשעת חודשיה כעוברית, בסופו של דבר, עם לידתה התחברתי מיד לזה שיש לי בת, בגדיה בגוונים ורודים/סגולים ולפני שבוע קניתי לה אפילו את הגומיות הראשונות לשיער (לשניים ורבע שוונצים שיש לה)...
יחד עם זאת, אני כבר רואה את האופי הג'ינג'י שלה..היא שובבה לא קטנה ועם מורה טוב כמו אחיה, מחכים לנו הרבה רגעי "אושר" ו"נחת" ממנה. אבל באמת שאין כמוה :-)
והיא הכי מקסימה ומתוקה ויפה ואני הכייייי אובייקטיבית בעולם!

אוטוטו המשפוחה צונחת לחגיגה, אז אני מפסיקה למלל (אני ממש טובה בקשקשת, אה?) והולכת להיות קצת יותר יעילה...
סיפורים מהחגיגה וגם הצצה למתנה הסופר נהדרת שאבא שלה הכין...יבואו בהמשך.

ובינתיים
מזל טוב נסיכה קטנה!! שתדעי רק אושר וטוב ובריאות.
אוהבת'ותך המון...האמא המשוגעת שלך ;-)

יום רביעי, 25 במרץ 2009

שעת כושר...

זוכרים את התוכנית הזו? אני זוכרת!

שעת בוקר מוקדמת (צריך לקום לשעת אפס), עוד לא פקחתי טוב עיניים, מדריכת כושר עם קארה מעצבן, בגיל העמידה מקפצצת לה כאילו הרגע שתתה כוס ענקית ממי מעיינות הנעורים...פוקדת עליי לעשות כל מיני תרגילים שאפילו המוח מסרב לעכל אותם בשעה כזו...

בכלל, מי מצליח להפעיל את הגוף שלו רגע אחרי שיצא מהמיטה החמה, עם שמיכת הפוך העוטפת? (אם כי בשמיכה שלי אני צריכה ממש לגשש אחרי החלקים העוטפים, כנראה שלאווז שמילא את השמיכה שלי היתה נשירה או "נוצות דלילות")...

אני בעד פעילות גופנית, אבל לא מאלו שישכימו קום לצורך העניין (אני בקושי משכימה קום, להשכים קום את הבכור לביה"ס...) את שעת הכושר שלי אני עושה בשעות נסבלות יותר...

מאז היותי בת עשרה עסקתי בפעילות גופנית, בין אם זה במסגרת חוג (נכון ששנה ריקודי ג'ז ושיעור נסיון בקראטה, גם נחשב? אבל היי, לפחות בכדורסל התמדתי) ובין אם באופן עצמי (מול הטלויזיה עם איזו קלטת וידאו, מול הראי עם משקולות או על גלגיליות/אופניים בסיבובים סביב הצ'כונה)...
זה המשיך גם בבגרותי (בגרותי עאלק, אם מישהו ימצא אותה, תגידו לה שאני מחפשת אותה כבר כמה שנים)...עת התמכרתי לפילאטיס עם דליה מנטבר בערוץ החיים הטובים...(זוכרים אותה משעת כושר???).

אח"כ החלטתי שאני אוהבת אותם חזקים וקשים (את התרגילים!! איזה ראש יש לכם!) אז נטשתי את הצימר הנוח של מנטבר בביתן אהרון ואת כל השאנטי באנטי של הפילאטיס והצטרפתי למחנה אימונים בחופי הוואי עם היצוא השרירי שלנו, גלעד ינקלביץ' (אני מתה על איך שזה נשמע במבטא אמריקאי...תנסו לגלגל את זה על הלשון, משעשע, לא?)
הבחור לא סתם נראה שרירי מעודף פמפומים של משאבת האופניים לתוך השריר, יש לו תרגילים...בחיי, מחנה אימונים!
אז התחלתי בקטן, 5 דקות אימון לייב והשאר בהקלטה לפעם הבאה (פשוט לא שרדתי יותר מזה, אחרי ה-5 דקות האלו, נראיתי כמו כלבלב שחצה את מדבר סהרה בלי מים)...לאט לאט הוספתי זמן אימון, עד שהתרגילים שלו כבר לא היו כאלו קשים וחזקים...
אני זוכרת אחר צהריים אחד, הבעל החליט להצטרף לאימון, 10 דקות אח"כ כמעט עשיתי לו הנשמה...

האימונים האלו הפכו לרוטינה יומיומית ונהניתי מהם וגם מתוצאותיהם...
אממה, קרה המחדל והריתי...אז נכון שהריון הוא לא תירוץ להפסיק להתאמן (בדיוק כמו שלהגיד לכולם ש"ילדתי לא מזמן" כשהילד כבר בכיתה ג', אינו תירוץ לאי חידוש האימונים), אבל ההריון הזה התחיל על רגל שמאל והייתי צריכה להיות בשמירה מסוימת (בעיקר שמרתי שהרופא שלי לא יידע מה אני כן עושה), אז החלטתי שלא לקחת סיכון עודף והפסקתי את מחנה האימונים...
חשבתי שאחזור די מהר לעניינים ובאמת מצאתי זמן פה ושם לקצת אימון, אבל כנראה שבכל זאת יש משהו בתירוץ הזה של "ילדתי לא מזמן"...כי הקטנטונת היתה צמודה אליי רוב הזמן ואם לא היתה צמודה, הייתי פשוט מותשת ולהתחיל להתאמן היה הדבר האחרון שעניין אותי...

וככה עברה שנה פלוס מאז אותו מחדל והשבוע החלטתי שדי ומספיק, כי אוטוטו היא כבר הולכת וחייבים לחזור לכושר כדי שאפשר יהיה לרוץ אחריה ולהספיק לתפוס את הואזה היקרה לפני שהיא מפילה אותה אל סופה.
אז שלפתי את קלטת הוידאו מהארון, דחפתי למכשיר (כן, יש לי וידאו עדיין, אולי פעם הוא יחשב ענתיקה ויהיה שווה משהו!) שמעתי את קולו של גלעד מדבר אליי באנגלית מעוברתת, אבל לא ממש ראיתי אותו...הקלטת קרטעה, ראיתי בעיקר שלג ואז התחלתי לראות משהו זז, הבכור פסק שרואים מספיק טוב בשביל להתאמן (כן, הוא בן זוגי לאימונים, איזה כיף לי!) והתחלנו באימון.

הקטנה עודדה אותנו מהיציע (קרי, הלול) בצווחות אושר, הבכור בקלמזיותו החיננית הרים והוריד משקולות ואני הרגשתי בעננים שהנה סוף סוף אני שוב מזיזה את הישבן (ולא רק מצד לצד)...
אלא שכמו במחנה אימונים, קל זה לא היה...(טוב, אף אחד לא אמר לי לבחור בקלטת, דווקא את הפרק עם התרגילים הקשים יותר)...
השרירים זעקו, אבל סירבתי להקשיב להם... "תפסיקו ליבב ותתחילו לעבוד" נבחתי עליהם בעולם המקביל שקורה במוחי, "בבקשה, רחמים...אנחנו לא בנויים לזה" הם השתטחו ונצמדו לכפות רגליי, עם מבט אומלל בעיניים...
"אני לא נכנעת למניפולציות!" יריתי לעברם...והמשכתי לסקווט עם משקולת...
אחרי 10 דקות וכמה סקווטים על רגל ימין, הבנתי שאני סתם עושה שרירים ושהגוף שלי באמת זועק...הפסקתי.

אל המטבח הגעתי בהליכת ברווז (ולא בגלל שאני שוב בחודש תשיעי, שעה לפני לידה)...טפחתי לעצמי על הכתף על הנסיון הראשון מזה זמן רב וידעתי שמעכשיו חוזרים לשגרת אימונים...

עברו יומיים, הליכת הברווז עדיין מלווה אותי, אם כי רק בצד ימין (כמה טפשי לעשות תרגיל כזה רק בצד אחד...הייתי צריכה לסבול עוד קצת, רק לשם האיזון!) אני לא יכולה להמשיך להתאמן בשלב זה, השרירים צריכים מנוחה (לפי ההרגשה הם יותר צריכים בית חולים סיעודי)...אבל אין ספק שגלעד ואני נבלה שוב בקרוב...זה נותן תחושת קלילות, רעננות, מרגישים צעירים, בריאים...החיים מחייכים והשמש זורחת (זה בלי קשר...)

אז אם אתם מחפשים תירוץ למה לא..כדאי שתחשבו שוב...

שבת נפלאה לכולם.




יום שני, 23 במרץ 2009

אביב הגיע...

ככה אומרים, שהוא הגיע...
לא יודעת, אליי הוא לא הרים טלפון שהוא כבר פה...אז אני מסתמכת על השמועות...

בכל אופן, חשבתי לכבד את בואו באיזו החלפה אביבית בקומונת "נישה צפונית יוצרת"...
למרות שמועד המשלוח הוא עד 1.4.2009 (כן, כן בנות, יש החלפה וזו לא בדיחה של הראשון באפריל! נא להכין אותה ולשלוח!) יש בנות זריזות שכבר הכינו את ההחלפה...ביניהן אני (זריזה עאלק...כאילו שהיתה לי ברירה...יש לי עוד נקיון פסח על הראש ואתם זוכרים את חותמת הסיליקון האנושית שלי, נכון?)...

בעזרת אתר ההגרלות (ראו את פוסט הבלוגולדה), עשיתי את הגרלת המשתתפות ויצא שאני שולחת את החלפת האביב שלי ל-cheniros.
אני תמיד משקיעה מחשבה בהחלפות שלי ואוהבת ליצור דברים שימושיים, אבל בגלל שחן היא גם חברה שאני מאוד אוהבת, היה לי חשוב ליצור עבורה משהו שהיא באמת תאהב.
אביב מתחבר לי עם פרחים וצבעים עליזים...אז יצרתי פרח צבעוני מדאס, שעלי כותרתו הם אטבים, אליהם ניתן להצמיד תמונות או פתקים... הפרח שלי הוא רב שימושי, ה"קרקע" עליה הוא עומד היא בלוק אקרילי, אם במקרה חן תרצה להחתים ויחסר לה בלוק לחותמת...או שבדיוק פטיש השניצלים שלה יהיה אצל השכנה...




אל הפרח צירפתי כרטיס ברכה...די פשוט מבחינת הכנתו, חותמת שצבעתי בצבעי מים ותפירת מסגרת בחוט רקמה... פשוט, אבל אהבתי...(אל תהרסו, פרגון עצמי לא בא לי בקלות).




אתמול היתה לי הזדמנות למסור את ההחלפה לחן, במהלך מפגש היצירה הצפוני שאירחתי. לפי תגובותיה, אני יכולה לומר שהיא היתה מאוד מרוצה ומאוד שמחה, אבל אם אני טועה, אז היא צריכה לעשות הסבה מקצועית למשחק, כי זה היה אמין לגמרי!

אם בהחלפות ומפגשים עסקינן, אז גם אני זכיתי לקבל את ההחלפה האביבית שלי (עם צ'יפורים לכבוד המומולדת - הטעות במקור)...את ההחלפה שלי הכינה ליאת266 (הידועה כליאת המההההממממממממת).

היא הכינה לי קופסא תפורה (לפי ההדרכה של פרפרים - מאז שראיתי את ההדרכה הזו, רציתי להכין, אבל "חותמת הסיליקון" לא מאפשרת לי, במיוחד כשאין מכונה וצריך לתפור ביד וזה לוקח המווווון זמן).
בתוך הקופסא התפורה מבד פרחוני, אביבי משגע, היו 4 צנצנות זכוכית צבעוניות, בתוכן סרטים וכפתורים (מסודרים לפי צבעי הצנצנות...)...

יחד עם הקופסא והצנצנות היתה מסגרת מטופלת אביבית לתמונה ושני פרחי ואקום עם שרשרת תנינים לפתקים (או למקרה שיגמר המצבר ולאף אחד לא יהיו כבלים...).
אני סופר מאושרת מההחלפה הזו...היא צבעונית, היא שימושית, היא כיפית, היא מכילה דברים שאני אוהבת...אז המון המון תודה ליאתוש!



כאמור, אתמול התקיים המפגש הצפוני החודשי...עם הזמן נוצרה קבוצה די קבועה של בנות שמגיעה למפגשים, קבוצה נפלאה של בנות מוכשרות, כיפיות ונהדרות...אני אישית מאוד מחכה למפגשים האלו, הם מאפשרים לי אויר לנשימה בתוך חיי השגרה (המה-זה מצ'עממים שלי) והזדמנות ליצור בחברותא (כבר אמרתי שהחברותא נפלאה, נכון?)
אחת מהבנות הקבועות (ומקסימה אמיתית) היא אלכסנדרה, שחגגה יום הולדת שבוע לפניי...לכבוד המאורע, הכנתי לה מתנה קטנה...קישוט לקיר (התאהבתי בקישוטים האלו, הכנתי כבר 3 כאלו בנסיבות שונות, כל אחד שונה בצבעיו...אבל הרעיון דומה בכולם).



את הקישוט (עם כרטיס ברכה ותפילת הדרך בה זכתה אלכסנדרה בבלוגולדה שלי), הכנסתי לתוך תיק/ארנק עשוי לבד...
אלכסנדרה יקירתי, מזל טוב :-)




במפגש עצמו יצרנו מיני אלבומי הרמוניקה, אלו האלבומים שלי...אחד מהם הכנתי מראש כדוגמא ואת השני הכנתי במהלך המפגש. כשאני חושבת על זה, לא ממש ברור לי מה אעשה עם כל המיני-אלבומים האלו...הטלויזיה של סבתא כבר לא עומדת בעומס, מפית הקרושה שעל הטלויזיה כבר זועקת לעזרה...
אבל מה'כפת לי...אני נהנית להכין אותם.






לסיום, אספר שקיבלתי מהבנות מתנות מקסימות ושימושיות ליום ההולדת שלי...אכלנו אוכל טעים, חטפנו זריקת שוקולד ישר לוריד תודות לפאדג', צחקנו, השתטינו (בסדר, בסדר...אני השתטיתי)...בקיצור, היה מוי כיף!

מתה על המפגשים שלנו, מחכה כבר למפגש הבא!


* חותמת הסיליקון האנושית שלי מוסרת ד"ש ומבקשת להעביר את המסר...שאין צורך לקרוא ליצחק קדמן, היא דווקא מסכימה עם הכינוי החביב שנתתי לה ומודעת לכך שהכל נאמר מתוך אהבה אין סופית!

יום שישי, 20 במרץ 2009

אז יש לנו זוכה...

סליחה שאני נשמעת כמו גלית גוטמן בסיום טקס מלכת היופי...אבל נכון שזה נשמע יותר "רשמי" ככה?

לא, לא ראיתי את הטקס (מצטערת, זפזופ בין התחנות לא נקרא "לראות"..)
זה הלהיב ועניין אותי כשהייתי בערך בגילן של הבנות המתמודדות, יכולתי לחוש סוג של הזדהות (או לפחות סוג של רצון עז להיות אחת מהן על הבמה, מה שנתן לי את הלגיטימציה להעביר עליהן ביקורת מפה עד מחרתיים ולקטול כמעט כל אחת מהן...בגלל פגם זה או אחר, בין אם היה קיים במציאות או רק בדמיוני המרושע)...

היום זה לא מעניין אותי, ממרומי 36 שנותיי (היום יומולדת!) אני מבינה שאני יכולה להיות אמא של כל אחת מהן (בהנחה שילדתי אותן בגיל 17-20) ובכלל, עברתי את השלב של פנטזיות על קריירת דוגמנות (שלב שבוודאי חולף בראשה של כמעט כל מתבגרת ממוצעת - לפני שאתם משתוללים...שימו לב...כתבתי מ מ ו צ ע ת)...קריירת דוגמנות עכשיו, זה רק לאיזה תחליף חלב אם או קרם נגד קמטים.

חוץ מזה שכל הטקס הזה נורא מלחיץ!
תחשבו על זה...לשבת שעתיים במתח, להביט ב-20 בנות דקיקות שמהדסות ברובוטיות מפחידה ולהתפלל שאף אחת מהן לא תחליק ותשבר שם לחתיכות ואם הכל עובר בשלום ואפשר לנשום לרווחה כי הנה, אף אחת לא הולכת למכון חלקי חילוף... אני מקבלת את יונה יהב בפרומושיין כל כך אגרסיבי "לעיר הכי יפה בארץ" שאני ממש פוחדת להודות שאני לא תושבת חיפה ולא משלמת לו את הארנונה...
ולפינלה, מרים נופך מוזס במונולוג צווחני, משאירה אותי עם נזקים בלתי הפיכים למערכת השמע שלי.

לא יודעת, לחץ לא ממש הולם אותי (ותאמינו לי...הסתכלתי בראי!) אני מעדיפה במקום זה, לשבת וליצור (בהנחה שהקטנה לא מחוברת אליי כאילו שכחו לחתוך את אותו חבל שמקשר בינינו).

אז לא ראיתי את הטקס (זפזפתי בטעות!), אבל יש לנו זוכה :-)
את ההגרלה ערכתי בעזרת האתר הזה, אליו התוודעתי דרך הבלוג של הג'ינג'ית המוכשרת זיקוקית.
והזוכה היא....







(נכון שגם אתם שונאים כשעושים את הפאוזה הזו בכל מיני תחרויות??)

אלכסנדרה!
(אל תתקשרי אלינו, אנחנו נתקשר אלייך...או במילים אחרות, אל תחכי למשלוח, תקבלי את זה במפגש ביום ראשון :-))

ועכשיו, כשמילאתי את חובתי, אני הולכת לטרוף את קופסת הענק ממקס ברנר שהביא לי הבעל :-)

שבת שלום!

יום חמישי, 19 במרץ 2009

השראה...

באתר מיקסים נערך מדי חודש אתגר יצירה בנושא כלשהו...
הפעם, לכבוד פורים (שכבר עבר), האתגר הוא "השראה". כל אחת מהיוצרות צריכה להתחפש ליוצר/ת אחר/ת וליצור משהו בהשראתו/ה.
לי היה ברור במי אני בוחרת כהשראה...
ההשראה שלי הוא האמן הברזילאי רומרו בריטו. לפני כמה שנים נתקלתי בעבודות שלו ופשוט התאהבתי בצבעוניות ובשמחה שבעבודותיו...יש בהן משהו מאוד מיוחד.
כבר יצרתי בעבר דברים בהשראתו, רובם ציורים דיגיטליים. את הציורים אני מציירת בתוכנה גרפית שאני מאוד אוהבת (Corel draw), בדיוק כמו שאני מציירת באופן ידני...העכבר הוא המכחול שלי...
לכן ידעתי שגם הפעם אני הולכת על ציור דיגיטלי "בריטואי".

וזו היצירה שלי לאתגר במיקסים...




להשראה נוספת של האמן לחצו כאן

ולפני סיום,

אמנם נשאר עוד יום עד להגרלת הבלוגולדה שלי, אבל כמו שזה נראה, לא תהיה בעיה גדולה לעשות הגרלה ;-)

יום שלישי, 17 במרץ 2009

בלוגולדה (בקטנה...)

לפני כמעט שבוע פרסמתי את ה-blog candy של יפית מארטישוק...והבטחתי שאם נקנה את הרכב שראינו, אערוך גם הגרלת בלוגולדה...

אז...קנינו את הרכב!! ויש בלוגולדה (בקטנה...) אבל קודם...סיפור המעשה.

לפני חודשיים וחצי, בשביל שיהיה ככה סיפתח לשנה האזרחית החדשה שהחלה באותו יום..."רצחתי" את הרכב שלנו...כך טוען הבעל, אבל אני טוענת לחפותי או לכל היותר מודה בהריגה בשוגג.

בצהרי יום חמישי, כשהעיר ישנה (ככה לפחות נראו הרחובות הריקים שלה) יצאתי לאסוף את בכורי מביה"ס...הקטנה היתה רתומה לכסא הבטיחות שלה (שלא היה מבייש אף כורסת מנהלים! לא בגודל ולא במחיר!), מזג האויר היה אפרפר ואני טיפסתי במעלה השדרה בדרך המוכרת לבית הספר...עוד כמה דקות ונהיה שוב בבית, נאכל מרק חם ונחזור לשגרת הצהריים המשעממת שלנו...כך חשבתי...

בשלב הזה הכל קרה תוך שניות ולמרות שהתיאור שלי אורך יותר מזה, צריך לדמיין את הכל קורה במהירות שיא...
בקצה השדרה, בהצטלבות עם רחוב נוסף, במקום בו רכבים חוצים אמורים להמתין ולתת זכות קדימה עמד רכב והמתין, לכאורה נתן לי זכות קדימה כמו שצריך, הנהג ואני הסתכלנו זה על זו וברגע שהבנתי שהוא רואה אותי ובאמת עצר, המשכתי.

בשבריר השניה הזה, הוא יצא! לא ברור לי למה...אולי רצה לבדוק את מהירות ההאצה של הרכב שלו ולראות אם יצליח לחצות לפני שאני מגיעה? בכל מקרה...לא הצליח לו!
ראיתי את עצמי פשוט נוסעת לתוך הרכב שלו, הרגשתי את הפגיעה ואז נפל האסימון! אני בעיצומה של תאונה!
הקטנה מאחור נבהלה והתחילה לבכות, פתאום באמת קלטתי מה קורה..."בירכתי" את הנהג הסורר בשפה אילמת ורצתי החוצה לשלוף את הקטנה מהכסא שלה, להרגיע אותה...

היה קר, התחילו להתגודד אנשים (איך פתאום העיר הישנה התעוררה), פחדתי להסתכל ולראות מה קרה...כשיצאתי מהרכב הצלחתי לראות שכל החלק הקדמי שלו פשוט מעוך בתוך הרכב השני (שנזרק אל מעקה הבטיחות לצד המדרכה), מבחינתי זה הספיק לי...לא רציתי לראות יותר.

איש מקסים שהגיע ראשון למקום התאונה, לקח אותי ואת הקטנה אליו לרכב, כדי שלא נעמוד בחוץ בקור (גם התחיל כבר לטפטף), כל הזמן דאג לנו ובמקביל רץ לרכב השני לבדוק מה קורה...
בינתיים התקשרתי לבעל, שעזב את העבודה באמצע ישיבה כדי להגיע אלינו...הסבתא הוזעקה לקחת את הבכור מביה"ס, זעקות האמבולנסים כבר נשמעו קרובות יותר...ואני ישבתי שם ברכב הזר, מחבקת את הקטנה שלי, רועדת כולי ולא מבינה איך זה קרה לי!

לאט לאט התחלתי להרגיש כאבים בברך ובצוואר...כאבים שהלכו והתגברו עד שלא הצלחתי לעמוד על הרגל ופינו אותי על כסא אלונקה.
חמותי שהגיעה למקום, הצטרפה אלינו לביה"ח כדי להיות עם הקטנה והבעל שהספיק להגיע לפני שפונינו נשאר במקום עם המשטרה.

בילינו כשלוש שעות בביה"ח, כל מיני בדיקות וצילומים...חצי מהזמן הגוף שלי היה מאובן ורעד...אין ספק חוויה טראומטית!
לשמחתי, הקטנה יצאה ללא פגע (ותודה לכורסת המנהלים היקרה!), אני חטפתי מכה בברך ונחבשתי...אבל זה באמת כלום לעומת מה שיכול היה לקרות!
לדברי כל מי שנכח באיזור התאונה, הפראמדיקים, אנשי המשטרה ואנשי כיבוי האש, היה לנו מזל גדול, שיצאנו מהתאונה הזו בפגיעות קלות מאוד.
אז כאבה לי הברך (כאב שהתפוגג לגמרי רק לאחרונה) וכאב הצוואר ואח"כ כאבה גם הכתף (מההדף), אבל אני מודה לאל שזה הכל!

הרכב שלנו הוכרז "מת באופן סופני" וככה מצאנו את עצמינו נטולי רכב, נעזרים בשירותי ההסעות של סבתא. טרנטה...טרנטה...אבל סוחבת (לא סבתא! הרכב שלה!! רק זה עוד חסר לי, סכסוך עם החמות בגלל טרנטה).
כשהגיע סוף סוף הצ'ק מהביטוח ואחרי שהתאוששנו מההלם על שוויו הזעום של ה"נרצח", התחלנו בחיפושים...
לא היה קל...כבר פעמיים היינו בסיטואציה של "כמעט" רכישה וחזרנו בנו ברגע האחרון...
ביום חמישי, הבעל לקח יום חופש במטרה להקדיש זמן "איכות" למציאת רכב (כנראה שכבר ממש נמאסו עליו הנדנודים שלי...) וכמו קרציה טובה, סליחה...רעיה טובה, הצטרפתי לחיפושים...ראינו רכב, אהבנו ואתמול חזרנו לסגור עניינים!

מודה שחששתי מאוד, "הנרצח" היה ידני, החדש אוטומטי. אני מאוד חוששת מדברים שאיני מכירה, משינויים טכנולוגיים...יותר מדי פונקציות או כפתורים ואני נכנסת לחרדות. ממש כמו הזקנים (טוב, אולי לא כולם...אבל כמו סבתא שלי ז"ל).
לשמחתי הבעל הוא מורה נהיגה במקצועו (ידעתי עם מי להתחתן, חסך לי המון כסף על שיעורי נהיגה) קצת הדרכה לפני הנסיעה ("אין לך ברירה, הרכב צריך להגיע איכשהו הביתה!") ואני בעניינים!
יש עוד כמה חששות לגבי נהיגה בכלל, לא חשבתי שהתאונה תשפיע עליי כך...הייתי נהגת מאוד בטוחה בעצמי, היו שהגדירו אותי נהגת שודים ומאז התאונה רצות לי מחשבות לא סמפטיות בראש בכל פעם שאני צריכה להכנס לרכב, גם אם אני לא נוהגת בעצמי...אבל אני מקווה שעם החזרה לכביש, יחזור הביטחון.

אז עכשיו אני שוב ניידת ולא צריכה להסתמך על סבתא (שמאוד עזרה לנו בחודשיים האחרונים ובכלל עוזרת לא מעט...אבל היא כבר לא בת 50...) ולכן אני רוצה לשתף אתכם בשמחתי בהגרלת בלוגולדה...בקטנה.

ולמה בקטנה? כי היא קטנה :-)
הגרלת הבלוגולדה שלי תהיה על קישוט תפילת הדרך לרכב...מאחר וזה פוסט על רכישת רכב ונרשמה התלהבות מהרעיון במסגרת החלפת מחזיקי המפתחות, חשבתי שזו יכולה להיות בלוגולדה מתאימה...

ההגרלה תערך ביום שישי הקרוב בין כל המגיבים לפוסט הזה ומכיוון שאין לי הרבה קוראים או מנויים על הבלוג, לכל המגיבים יש סיכויים גבוהים לזכות :-)

והנה קישוט הבלוגולדה...


יום ראשון, 15 במרץ 2009

שבת שלא...

"יש שבת של בית, תפילות בבית הכנסת וארוחות עם המשפחה....ויש שבת שלא."

אל הספר "שבת שלא" של מקדה בן נאה , התוודעתי לפני כתשעה חודשים, בישיבת ועד בית הספר של סוף השנה (כן, אני מאותן אמהות שיושבות בועד בית הספר...).
מנהלת בית הספר הציגה בפנינו תוכנית לימודים חדשה שתכנס לביה"ס החל משנת הלימודים הנוכחית, תוכנית תל"י או בשמה המלא "תגבור לימודי יהדות".

מודה שנבהלתי, לא שיש לי משהו נגד היהדות, אני דור שלישי למשפחה דתית (כשבכל דור זה הלך והתרופף עד לחילוניותי) ואני תומכת בכך שילדים צריכים להכיר את שורשיהם היהודיים, אבל אני בעד בחירה חופשית. שכל אחד יכבד את היהדות ואת המסורת בדרך המקובלת עליו...והרי אם רציתי שבני ילמד יהדות במסגרת מורחבת, הייתי שולחת אותו ללמוד בבית ספר דתי.

חששתי מסוג של כפיה, מלימודים שאולי יהיו צרי אופקים ולא יאפשרו לילדים באמת להבין מהי יהדות. מלימודים שיכתיבו לילדים מה נכון ומה לא (על פי התפיסה המוכרת בחוגים הדתיים) ולא יאפשרו להם חופש בחירה והבנה מלאה של המסורת היהודית.

אבל בשלב הזה, הגיע תורה של מנהלת המרחב על התוכנית לשאת את דבריה והיא בחרה לפתוח בקריאת הספר "שבת שלא"...
הבחירה הזו היתה מושלמת! מיד באותו רגע נעלמו כל החששות שלי. כי הספר הזה (שאמנם מיועד לילדים עד גיל בית ספר יסודי, אבל מזיז משהו גם בליבם של מבוגרים) מדבר בדיוק על העניין הזה של חופש הבחירה...שיש שבת של בית כנסת ויש שבת שלא, שיש שבת של טיולים בטבע ונסיעות לסבתא ומשחקים עם חברים ויש שבתות שלא וכל השבתות הן בסדר והן מקובלות ונכונות.
הספר אמנם מדבר רק על נושא השבת, אבל מבחינתי הוא מדבר בכלל על היכולת לבחור את הדרך המתאימה לכל אחד מאיתנו להרגיש שהוא יהודי.

הסתקרנתי והחלטתי להצטרף לקורס ההורים של תל"י, כדי ללמוד יותר ולהכיר את התוכנית ואת מה שיש לה להציע וכמובן להבין מקרוב יותר מה בני ילמד במהלך השנים הקרובות במסגרת לימודי תל"י...הייתי בארבעה מפגשים עד כה כשכל מפגש נערך בבית ספר אחר בו מיושמת תוכנית תל"י ולמרות השעות המאוחרות של המפגשים, שעות בהן המוח שלי כבר לא מתפקד, בטח לא בכל מה שמצריך דיונים מעמיקים, נהניתי מאוד והחכמתי (אני מניחה שזה גם בזכות האנשים המיוחדים המעבירים את התוכנית ומלווים את קורס ההורים).

אני מודה שמאז התחלתי את הקורס, אני מרגישה הרבה יותר נוח עם הזהות היהודית שלי, עם הבחירות שאני עושה בכל הקשור ליהדות שלי...ביניהן גם השבת שלי...

והשבת האחרונה היתה שבת של "הפרדת כוחות"...
לפני כשנה, כשהייתי בחודש השביעי או השמיני להריוני, צבעתי, הזזתי, תליתי וסידרתי את חדרו של הבכור כך שיתאים גם לנסיכה שצמחה בתוכי...חשבתי שחדר משותף יתרום לשניהם...כך יהיה להם חדר שמיועד למשחקים וחדר שמיועד לשינה והביחד הזה יתרום להם, במיוחד לאור הפרש הגילאים הגדול...

שנה לאחר מכן, הבנתי שזה פשוט לא הולך...הקטנה שמעריצה את אחיה הערצה עיוורת לא מצליחה לישון כשהוא בסביבה, היא מרימה את ראשה בכל פעם, מחפשת אותו, צוחקת אליו ומג'ברשת איתו, הוא מגיב אליה חזרה בדרך כלל כדי להסות אותה, כי היא מפריעה לו לישון...
בחדר המשחקים הוא לא יכול לשחק עם חבריו כי היא זוחלת אליהם ונוגעת בכל דבר וכשאין חברים והיא עסוקה בשלה, הוא מוצא את ההזדמנות להציק לה (כי משעמם לו)...

אז למען השקט המשפחתי (שהוא לא עניין של מה בכך במשפחתינו) החלטתי על הפרדת כוחות ואת כל השבת העברתי בסידור החדרים ובתיזוז הבעל. חדר המשחקים הפך להיות חדרה של הנסיכה וחדר השינה שלהם (שהיה בלעדי לילדון במשך 8 שנים עד שהיא הצטרפה אליו) חזר להיות חדרו בתוספת פינת למידה וכוננית הספרים והמשחקים הענקית שהיתה עד כה בחדר המשחקים.

ולמרות העבודה הקשה ולמרות שהשבת לא היתה "שבת מנוחה" כמו שכתוב בשיר...זו היתה השבת שלנו והיא היתה שבת מהנה מאוד עבורינו :-)

ואיך היתה השבת שלכם??

יום שישי, 13 במרץ 2009

החלפת מחזיקי מפתחות

בחודש יולי האחרון נחשפתי לעולם העיצוב בנייר.
לא שהעולם הזה היה זר לי, בנערותי עסקתי באומנויות שונות כתחביב וכלל לא הבנתי אז, איזה אוצר טמון תחת ידיי...עיצבתי גם כרטיסי ברכה ושאר דברים בנייר, אבל לא התעמקתי בזה כפי שאני עושה היום (מה שאומר שגם אין לי תיעוד של כל הדברים שהכנתי אז וחבל, כי אני זוכרת שהכנתי דברים לא רעים כלל).

בכל אופן, אני אפילו לא זוכרת כיצד ומדוע הגעתי לפורום "עיצוב אלבומים וכרטיסי ברכה" בתפוז (זה בטח היה בעוד אחד מאותם שיטוטים סתמיים ברשת, כשהמוח נמצא במצב "שייט" והיד באוטומט על העכבר, לוחצת על קישורים בלי הבחנה), אבל הצצתי ונפגעתי...אפילו קשות, אפשר לומר :-)

לאט לאט התחלתי להשתתף בהחלפות בקומונות השונות, כדי להתנסות באתגרים שונים ובעיקר כדי לאלץ את עצמי למצוא את הזמן ליצור (כבר אמרתי שזה קשה כשיש קטנטונת כבת שנה וילדון עם צרכים מיוחדים?).

לאחרונה נערכה בקומונה "פרידה ונומה" החלפת מחזיקי מפתחות.
אני צוותתי למהנדסת מאורות, מה שמיד גרם לי לחוש חיבור מיוחד...מי שמכיר את ספר הילדים של מאיר שלו "רוני ונומי והדב יעקב" (אני פשוט מאוהבת בספרי הילדים שלו ובאיורים המשעשעים של יוסי אבולעפיה שאייר את מרבית ספריו), מכיר את אשתו של הדב, היא אם חד גורית (וזה הכינוי שהיה לי בתפוז במשך שנים עד לידת הנסיכה לפני כשנה) ובמקצועה היא מהנדסת מאורות...כמובן ששמחתי מאוד על הציוות...

אז ישבתי וחשבתי על מחזיק המפתחות שאני רוצה ליצור, רציתי שיהיה גם שימושי ולא רק יפה...חשבתי על החומרים בהם אצור ואז נזכרתי בלוחיות הפלסטיק (פוליקרבונט אם איני טועה) שהביא לי הבעל היקר ממקום עבודתו (הוא תמיד חושב עליי ועל היצירות שלי ומביא לי שאריות ושאר עניינים)...

איכשהו, כשהחזקתי בידיי את הלוחית, נזכרתי בלוכד חלומות אינדיאני...לא ברור לי למה...תמיד קופצים לי כל מיני רעיונות משונים ;-)
רשמתי סקיצה למחזיק החלומות (סליחה...מפתחות) שהתרוצץ בראשי והתחלתי לבצע...מאחר ורציתי שיהיה גם שימושי, הכנתי כיס קטן שקוף, אליו הכנסתי תפילת דרך קטנה שהדפסתי.



אחרי שהכנתי את מחזיק המפתחות הרגשתי שהוא קטן מדי (למרות שכל הרעיון במחזיק מפתחות זה שיהיה קטן וקליל ולא מפלצתי עד כדי שבירת המפתח עליו הוא תלוי)...החלטתי לפנק את המוחלפת שלי במחזיק מפתחות קטן נוסף, הפעם בעיצוב בית (עיצוב שאני מאוד אוהבת ומשתמשת בו בעבודות רבות שלי. רבות, זה עניין יחסי כמו שאתם יודעים).


אז זהו, אלו מחזיקי המפתחות שיצרתי להחלפה הנוכחית...
ההחלפה הבאה: החלפה אביבית שאני מארגנת בקומונת נישה צפונית יוצרת...הגלגלים אצלי כבר עובדים קשה...יש לי מוחלפת "משו-משו".

ועד הפוסט הבא (שכמו שזה נראה אין חוקיות לגבי תזמונו),
שיהיה לכולכם סופ"ש רגוע, נעים ומהנה.

יום חמישי, 12 במרץ 2009

Blog candy

לא...לא אצלי, רק פתחתי פה, תנו להתרגל למקום קודם ;-)

יפית מארטישוק חוגגת 15 שנות נישואים ולכבוד המאורע, מפרגנת לקוראי הבלוג שלה Blog candy...
איזה כיף שאנשים חוגגים כל מיני אירועים ומחלקים מתנות ;-)

ולמרות המשפט הראשון שלי...אם נקנה את הרכב שראינו היום ואני כבר מפנטזת עליו (וכשנקנה יבוא הפוסט עם כל הסיפור), מבטיחה לעשות גם Blog candy...איך אני?

ועד הפוסט הבא...
רק בשמחות!

יום רביעי, 11 במרץ 2009

אזרתי אומץ...

במשך שנים, מנערותי ועד אמצע שנות העשרים שלי כתבתי יומן, שטחתי בו את חלומותיי, את השירים שכתבתי, את האהבות והאכזבות...את חיי.


תמיד אהבתי לכתוב, הרגשתי שזו האפשרות שלי לספר על עצמי ולתעד באיזו שהיא דרך את מי שאני...עיסוק קצת אגוצנטרי, אבל גם מאוד משחרר. סוג של תרפיה.
בשלב מסוים הפסקתי לכתוב יומן, אולי הרגשתי שמיציתי את ה"טיפול העצמי" שעשיתי בעזרת כתיבת היומן, אולי השינוי בחיי (כניסה לחיים זוגיים, הריון, לידת הבכור) הביא לכך...מי זוכר?

מאז התחיל עידן הבלוגים, חשבתי לעצמי, הנה הזדמנות לחזור לכתוב יומן, אבל בכל פעם נרתעתי מלפתוח בלוג משלי...החשיפה בבלוג גדולה מאוד, שלא כמו ביומן (שם לא אמורה להיות חשיפה כלל, אלא אם כן יש לנו הורים חטטניים) וידעתי שאצטרך לצנזר את עצמי ואז בעצם מה הרעיון בלכתוב ולהשתחרר אם אני צריכה להגביל את עצמי?
ובכלל, על מה אכתוב? מה אציג? אני בקושי מספיקה ליצור, גידול של תינוקת כבת שנה בשילוב של ילד עם צרכים מיוחדים לא משאיר לי הרבה זמן יצירה...אבל החלטתי בכל זאת לקפוץ למים ולכתוב...

אני לא מתחייבת לכתיבה יומיומית, רק מקווה שלפחות פעם בשבוע אצליח לעמוד במשימה...

אז לרגל פתיחת הבלוג וכדי שהפוסט הזה לא יהיה מצ'עמם מדי ;-)
אספר שאתמול השתתפתי לראשונה בחיי במסיבת רווקות (כן כן, יש לי הרבה פערים להדביק)...
זו לא היתה מסיבת רווקות "סטנדרטית" עם אלכוהול נשפך, חשפן ומתנות סקסיות (מה, זה לא מה שקורה במסיבות של רווקות? אז כנראה שלא הפסדתי כלום עד עכשיו ;-))...

מסיבת הרווקות הראשונה שלי היתה יצירתית ומהנה.

התחלנו במשחקון קטן של שאלות, בו הכלה היתה צריכה להשיב על שאלות עליהן השיב החתן (שלא נכח מן הסתם) מראש, על כל תשובה נכונה היא קיבלה מתנה קטנה.

אחרי המשחקון התחלנו ליצור, כל אחת מאיתנו קיבלה מעטפה והיתה צריכה לעצב אותה על פי נושא מסוים שקשור לחתונה. (מעטפה למסיבת הרווקות - למזכרות, ברכות ותמונות מהערב, מעטפה לטקס החתונה, מעטפה לטיפים - אותה מילאנו בכרטיסיות עם טיפים שונים בנושא זוגיות, מעטפה לרשימת המתנות וכן הלאה).
בסוף הערב נאספו המעטפות המעוצבות ונכרכו לספר יצירתי ויפייפה.

למרות שיצאתי מהערב הזה ללא תוצרת יצירתית שתשאר איתי (אני מאוד נקשרת לחפצים ודברים שאני יוצרת), אני מרגישה שזה היה אחד מערבי היצירה היותר משמעותיים עבורי.
יצרנו באהבה עבור חברה, עבור אירוע מיוחד בחייה וזה מרגש אותי.

והנה המעטפות המעוצבות (אני עיצבתי את מעטפת הטיפים):



מעבר לספרון, הכלה קיבלה גם מתנות (מעבר למתנות של משחקון השאלות).

כשהתיישבתי להכין את המתנה, חשבתי לעצמי, מה יכול להתאים למתנה "חתונתית" ואז הבזיק הרעיון הפולני (למרות שאני לא פולניה)...מסגרת כפולה לתצוגה של 2 תמונות מיום החתונה...ממש כמו המסגרות ששמות הסבתות על הטלויזיה (מתחת למפת הקרושה מרומניה).

אז הכנתי מסגרת כפולה אלגנטית (לטעמי), הוספתי כרטיס תואם והכל הוכנס למעטפה (תואמת...כמובן)



זהו להפעם...
נתראה בפוסט הבא :-)