יום שני, 30 באוגוסט 2010

מתנה לחג....

האמת, מתנה לחג היא לא באמת הסיבה לכתיבת הפוסט...
פשוט חיפשתי דרך להגיב לכל התגובות שקיבלתי על הפוסט הקודם ולהיות בטוחה שהמגיבות קוראות את תגובתי לתגובתן (שיו, זה היה משפט קשה לכתיבה!)

כשאני כותבת פוסטים, אני אף פעם לא יודעת אלו תגובות אקבל, בדרך כלל גם קשה לי לדמיין מה אנשים עשויים לכתוב כתגובה (למשל, לא תיארתי לעצמי שהפוסט האחרון יכול לרגש חלק מכן, באמת! זה חלק מהעניין בקושי להבין את מה שהאחר חושב או מרגיש - קשור לתיאוריית המיינד למי שמתעניין)...לכן אני תמיד כל כך מופתעת לקרוא את תוכן התגובות לפוסטים...
בגלל שזה מפתיע אותי, זה לרוב גם עושה לי בלגן רגשי (קושי עם דברים שאינם צפויים), זה לא תמיד במובן הרע, אבל זה בהחלט גורם לסוג של טלטול רגשי שלפעמים לוקח לי זמן להתאפס עליו...
אז עוד לא התאפסתי, אבל רציתי לומר לכולכן תודה! המילים שלכן ריגשו אותי בחזרה  :-)

חלקכן כתבתן שעכשיו אתן רוצות לפגוש אותי וזה קצת הלחיץ אותי, אבל זה בסדר...נתתן לי סוג של התראה מראש, אז אני מכינה את עצמי לזה שנפגש מתישהו  :-)

ועכשיו, באמת מתנה לחג...
לצערי אין לי הרבה זמן להכנת מתנות...
כן, אני יודעת...אם אני אבלה פחות ב"חווה" בטח יהיה לי יותר זמן...אבל ה"חווה" זה סוג של הוצאת מתח ומתח זו מילה עדינה למה שמתחולל אצלי בימים האחרונים...רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, כל כך הרבה ארגונים וסידורים סביב יובל, רק אתמול גילינו שפתאום אין לנו משלבת בשבילו וזה הופך אותי (זוכרים? משהו לא צפוי...ולצערי שינויים ודברים לא צפויים בהקשר של יובל וביה"ס הם משהו שמלווה אותנו בתקופה האחרונה, כך שאני לגמרי על רכבת הרים רגשית)...

בקיצור, יש אנשים שחייבים להכין להם מתנות (אם רוצים לקבל את דב הפורצלן העתיק מרומניה בירושה, למשל...) וחמותי היא אחת מאותם אנשים...כי חוץ מהדב בירושה היא סבתא נהדרת! באמת!
אמנם קצת מציקה בענייני אוכל ולפעמים מעירה הערות קצת מעצבנות ומתערבת למרות ש"היא לא מתערבת"...אבל הילדים מתים עליה והיא תעשה בשבילם הכל ואפילו יותר...

ובגלל שהיא סבתא נהדרת לכל נכדיה, מה הכי מתאים אם לא תמונה שלהם?
העניין הוא שקצת הצפתי אותה בתמונות עם התחביב הזה של הסקראפ ואם אני באמת רוצה את הדב מפורצלן (אני לא, אבל זה כבר נהיה בדיחה משפחתית, אז שיהיה..) כדאי ש...איך אומרים? ארגיע!

אז הכנתי לה תמונה של הנכדים, אבל קצת אחרת...
מתנצלת מראש על ההשתקפות...קשה לצלם תמונה עם זכוכית (שהוחלפה לפלסטיק קשיח, כי זו חתיכת תמונה ולא בא לי לשלם פיצויים אם במקרה היא תיפול למישהו על הראש)...
גם איכות הצילום לא משהו, קשה לצלם תמונה בגודל הזה...אגב, המסגרת היא מאיקאה, לשמחתי הפספרטו הגיע מוכן עם מקום לחמש תמונות (ואיזה מזל שהם בדיוק 5 נכדים)...במקור התמונה צריכה להתלות לאורך, אבל בגלל שזה סילואט, הייתי צריכה להתאים את זה...
(אם הראש של יובל נראה לכם גדול יותר משל השאר...זו טעות אופטית...בזמן הצילום היה לו שיער אפרו שלא היה מבייש את משפחת ג'קסון בשנות השבעים!)



שימו לב להשתקפות של גאיה בתוך הסילואט שלה...זה היה לגמרי לא מכוון וגיליתי את זה בזמן שעברתי על התמונות אחרי הצילום...אז החלטתי לשתף...


זהו להפעם...הולכת להתארגן, עוד מעט מפגש עם המורה החדשה ואני צריכה לשכנע את יובל ללכת...בהצלחה לי!

יום שישי, 27 באוגוסט 2010

סיבה למסיבה...או איך מצאתי את עצמי במסיבת הסקראפ של אליס

אני לא נוהגת להשתתף במסיבות סקראפ, סדנאות או מפגשי יצירה, מכמה סיבות...(ואל תחשבו שלא מדגדג לי בכל פעם שמתפרסמת סדנה מעניינת או מסיבה עם הבטחות להמון כיף)...

* לרוב, המסיבות/סדנאות/מפגשים האלו נערכים במקומות מרוחקים עבורי ובשעות מאוחרות (מבחינתי אם אני מגיעה למפגש שמתחיל בשמונה, רצוי שאגיע אליו עם פיג'מה ושק"ש)...

* סדר העדיפויות הכלכלי שלי כנראה קצת אחר...

* מפגשים, מעבר להיותם בעלי אופי נושאי מסוים (במקרה הנ"ל יצירה ו/או סקראפ) הם קודם כל מפגש חברתי ואני...אני לא טובה עם אנשים...
אני חותמת בעיניים עצומות על כך שיש לא מעט אנשים, שחושבים שאני הסנובית הכי סנוביסטית שקיימת, בגלל שאני לא ניגשת לאנשים לשוחח איתם ומעדיפה לשבת או לעמוד בצד עם עצמי...וכשמישהו ניגש אליי ויוזם שיחה, אני לרוב מחייכת, עונה ספציפית לשאלה שנשאלת ולא מפתחת שיחה...
אבל אני באמת לא סנובית...אני פשוט לא טובה עם אנשים...

מאז שהילדון שלי נכנס למועדון האקסקלוסיבי של הקשת האוטיסטית, למדתי והבנתי את הקושי שלי עם אנשים...(מדהים כמה דברים אתה מגלה ומבין על עצמך אחרי שהילד שלך מאובחן)...

אני נחשבת "אשת אמצע" (Broader autism phenotype) יש מי שקוראים לזה "בן דוד" של אוטיזם ובמילים פשוטות, אלו אנשים עם מרכיבים אוטיסטיים, בעיקר בתחום קשיי השפה, התקשורת והמיומנויות החברתיות, שאינם נכנסים לטווח האבחוני של אוטיזם על פי המדריכים הדיאגנוסטיים.

כשלמדתי על הנושא קצת יותר, הבנתי למה היה לי תמיד כל כך קשה עם אנשים, למה כל מפגש עם אנשים חדשים הפך לי את הבטן וגרם לי לחרדות ברמה כזו שעם הזמן פשוט הפסקתי לצאת החוצה לעולם...נמנעתי ממפגשים עם אנשים חדשים, מצאתי תירוצים למה לא להענות להזמנות לאירועים של אנשים שאני לא מכירה ונשאבתי לעולם הוירטואלי שסיפק לי רשת בטחון בתקשורת עם אנשים.

על המחיר שהמשפחה שלי משלמת על זה לא ארחיב, אבל אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה זה קשה...ועכשיו תחשבו גם על העובדה שאני מגדלת ילד מיוחד, שצריך הכי הרבה תמיכה ועזרה והכוונה במיוחד בתחומים האלו שלי עצמי כל כך קשה איתם...(ואני אומרת תודה שאני אמא לילד הזה, כי בזכותו למדתי להכיר את עצמי ואת הקשיים האלו ולנסות להתגבר עליהם).

בכל מקרה, כשאליס פרסמה בבלוג שלה שהיא מתכננת מסיבת סקראפ בשעה אידיאלית מבחינתי ובעלות שפויה, זה שוב דגדג לי...אפילו לחצתי על כפתור ה"אולי אגיע" באירוע שפרסמה בפייסבוק שלה...בעיקר בנסיון לשכנע את עצמי לעשות סוף סוף איזה צעד בכיוון...זה כמובן לא מנע מעצמי לנהל מאבקים פנימיים של למה ללכת ולמה לא...

בסופו של דבר, ההכרעה ללכת נפלה במפגשון האחרון שהיה אצלי...כשתוך כדי קשקשת ויצירה, אחת הבנות שאלה אם מישהי נרשמה למסיבה ואני עניתי שחשבתי אולי להרשם, אבל אני עוד לא סגורה...
חן, הכפרה הפרטית שלי, קפצה מיד ואמרה "יאללה, אנחנו הולכות! זו המתנה שלך ליום ההולדת" ותוך שניה כבר היתה בשיחה עם אליס, מה שלא אפשר לי אפילו הזדמנות לשלוף תירוצים למה לא ללכת...

מיותר לציין שעד הרגע האחרון עוד נלחמתי בשדים הפנימיים (והיה לי אפילו תירוץ אחד מעולה ואמיתי! גאיה היתה קצת חולה), אבל בסוף, עם המון כאבי בטן וחרדות...נסעתי לתחנת הרכבת להפגש עם הבנות בדרכינו למסיבה...

על תלאות הדרך לא אספר, במיוחד לא על הנסיעה ההזויה חזרה, רק אתנצל בפני חיילי צה"ל על שהצעתי לנשנש אחד מהם, כי היינו מה זה רעבות! ובפני הבחור שישב לידי ברכבת ובטח חשב שאני "על משהו"...כי הצחוקיה שפתחתי עם חן היתה מופרעת לגמרי, אבל זה מה שקורה אם אני עדיין ערה בשעה אחת בלילה...

גם על המסיבה לא ארחיב, כי אני כבר לא בטוחה שאתם עוד פה (ובטח תקראו עליה בעוד מליון בלוגים של הבנות שהיו בה)...רק אומר שהיה כיף! והיו אחלה חידונים, הגרלות ופרסים (זכיתי, בטח זכיתי...)

ולבנות שבאו אליי במהלך הערב לומר שלום...תודה! (אורלי...סאחטיין עלייך, את מותק) מקווה שאחרי הפתיח של הפוסט אתן מבינות קצת יותר את ה"אנטי-סוציאליות" שלי...אני חושבת שאני די נחמדה כשאני כבר מכירה את האנשים :-)

במסיבה עצמה לא הספקתי ליצור הרבה, למעט שני Make and take, שסיימתי בבית הבוקר וזה מה שיצא...





ולפני סיום, חן חגגה יום הולדת ממש לא מזמן וחוץ מהמתנה שקניתי לה, הכנתי לה גם קנווס צבעוני וחמוד...לאור ההתלהבות האישית שלי מהתוצאה (וזה לא קורה תמיד) וההתלהבות של חן, ככל הנראה אכין ליין קנווסים בסגנון, שיעלה לחנות באטסי (לא, היא עוד לא נפתחה...החופש הגדול וההכנות לשנת הלימודים לא ממש אפשרו לי התקדמות בנושא, אבל זה יגיע...)





שבת שלום לכוווולם...

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

חופשה שכזאת....

בפוסט הזה אין ולו שמץ יצירה אחת, למעט אולי התמונה הראשונה (ואני מעלה אותה ראשונה רק כדי לחסוך מכל קוראיי היצירתיים את הטרחה בקריאת הפוסט שודאי לא יעניין אותם)...

רק אתן רקע קל, ביום ראשון שעבר יצאנו לחופשה המשפחתית, ההיא משובר המתנה לסבא...
לקראת הנסיעה עברתי על ארון הבגדים כדי לבחור מה אני לוקחת איתי...מי שמכיר אותי יודע שאין לי חוש לאופנה ובאופן כללי אני לא ממש מתעניינת בביגוד/אופנה/אקססוריז או אפילו טיפוח ויופי...זרקו אותי באיזה קיבוץ או ישוב שאנטי באנטי ואני משתלבת שם יופי!
כל זה אומר שבארון שלי תמצאו בעיקר טי-שירטים, חלקים, פשוטים, כאלו שלובשות תלמידות תיכון כחולצות בי"ס...ועם אלו אני מרגישה הכי בנוח!

על אחת החולצות ששכבה בעומק הארון היה כתם, תוצאה של התלהבות יצירתית עם צבעי אקריל שהשאירה סימן במקום אסטרטגי...רגע לפני שעמדתי להשליך אותה חשבתי שאולי עוד אפשר להציל אותה ועל הדרך הצלתי שתי חולצות נוספות...לא אוסיף מילים, התמונה מדברת בעד עצמה ולמי שתוהה למה בחרתי את המיקום "המוזר" לפרחים, אציע להסתכל שורה או שתיים למעלה...כתבתי שהכתם הוא במקום אסטרטגי...



זהו, מכאן זה דיווח חופשתי פרופר...כל החופשה הזו התחילה עקום...בשבת בבוקר, יום לפני היציאה, התעוררנו וגילינו שהמחשב שלנו החזיר נשמתו לבורא המחשבים, נסיונות החייאה לא צלחו, אבל הבנו שהשתלת הארד דיסק חדש תחזיר אותו לחיים, אנחנו מחכים לתורם...

בהמשך היום גיליתי כי כרטיס הזכרון של המצלמה הדיגיטלית מסרב לקרוא את התמונות שעליו, חיפשתי מידע בחוברות של המצלמה (בלי אינטרנט זה כמעט כמו להרגיש אדם ניאנדרטלי!) אבל לא הבנתי מה הבעיה שלו בדיוק...לא רציתי לקחת סיכון שאצלם תמונות בחופשה ואחזור הביתה כדי לגלות שאי אפשר לראות אותן, אז קפצנו לקנות כרטיס זכרון חדש...
שני דברים שנדפקים עוד לפני שיצאנו מהבית? זה בטח לא סימן טוב! נוסיף לזה את החששות שליוו את יובל מהשינוי והנה סיבה טובה לא לנסוע...

אבל נסענו, כמו טאטא'לה!
נפגשנו עם כל המשפחה בכנסת לסיור מוזמן מראש...עברנו ביקורת בכניסה כאילו אנחנו מחבלים פוטנציאליים...
יובל שסירב להפרד מבקבוק השתיה האישי שמלווה אותו לכל מקום, התבקש לשתות ממנו כדי לראות שיש בו מים ולא תרכובת נוזלית שתתפוצץ לאיזה ח"כ בפרצוף...(לא שהיה שם מישהו כזה) ואני רק חשבתי לעצמי שעם כל התור הזה שנוצר בכניסה, לא צריך להתאמץ כל כך כדי לעבור בביקורת ההסטרית...מספיק משוגע שיבוא ויעמוד בתוך הקהל ו...הבנתם את הרעיון...
בכל מקרה הסיור חביב, אבל לא למי שעבר החלפת ברכיים לאחרונה, כמות המדרגות שעולים ויורדים לא עושה טוב לסחוסים...
בקיצור, לא התעלפנו (מהחום כן, לא מהסיור)...

המשכנו לפיקניק בגן הורדים שממול, חבל רק שאין בעונה הזו ורדים, זה קצת מאבד מהאפקט...מה שכן, כדאי שישקלו להחליף את שם הגן, לגן האוהלים, כי כאלו יש שם בשפע...
אחרי ששבעה כרסינו, ארזנו הפקלעות וזזנו לכיוון הרכבים...מרחוק קלטנו פקחית עומדת ליד הרכב שלנו (ברור שלנו...הנאחס נדבק רק אלינו), תפסנו תאוצה לכיוון הרכב...תו החניה על החלון אמר ש"איחרנו" בחמש דקות, את הפקחית זה לא ממש עניין כי היא כבר כתבה את הדו"ח ודו"ח שנכתב לא ניתן לביטול...
כמה "איחולים לבביים" בינה לבין הבעל ומינוס 100 ש"ח בחשבון וגם זה היה מאחורינו....
 




נסענו למלון "נווה אילן"...
כדי להגיע למלון נסענו על פי השילוט עד לקצה היישוב, כשהגענו חשבתי שאולי טעינו כי מבחוץ זה נראה יותר כמו בית אבות או לכל היותר דיור מוגן סטייל "אחוזת ראשונים", כשנכנסנו התחושה אפילו התחזקה כשבלובי ישבו בני גיל הזהב עם ההליכונים והמטפלות הפיליפיניות/רומניות שלהם...יצאתי החוצה לבדוק מה כתוב על השלט...
כן, לא טעינו, זה המלון...


לא אתיש אתכם בתיאורים, כי כאלו יש המון...(בעיקר סצינות וקושי של יובל שלוו בהערות והרצאות משפחתיות שגרמו לי לרצות לקחת את הרגליים ולברוח!)
במלון יש פינות חמד, שמבחינתי היוו נקודות הצלה..."דק" עם ריהוט מגניב ונוח מקש, נדנדות שנראות כמו כלובי ציפורים פתוחים (פתאום היו לי פלאשבקים סקראפיים), הילדים מתו על זה! ומשחקי שולחן כמו כדורגל וסנוקר והוקי שולחן...שהיו להיט אמיתי! אפילו לסבא...





במלון יש גם מדשאה גדולה עם ערסלים ונדנדות שונות ומשונות, שפשוט כיף להזרק שם...(ולפעמים גם מהם אם שמים את כסא הנדנדה בשיפוע הלא נכון)...
מצאנו גם "זולה" קטנה בין העצים, עם כמה כסאות נדנדה, ערסל ושולחן, עם כל מיני פנסים שתלויים לנו מעל הראש, מקום מדליק שהיינו בטוחים שרק אנחנו מצאנו...עד שבאנו למחרת וראינו שפלשו לנו למתחם...

בערב היו תוכניות, רובן לילדים כמו הצגה, קוסם, סדנת תיפוף וסדנת חיות (חמותי מיד קפצה ואמרה שזה בדיוק בשבילי...וצדקה!) היתה אפילו סדנה להכנת חלב ומוצריו...לרגע הרגשנו כמו במוזיאון המדע!



(הקטנה שראתה את כולם "לובשים" את הנחש הסתובבה אליי ואמרה "גם אני רוצה"...אז שמו עליה! כמובן שגם אני שמתי עליי את הנחש, אבל לא רק שאני לא אופנתית, אני גם מאוד לא פוטוגנית, אז אני חוסכת מכם את הזוועה)

למבוגרים היה סרט, איזו שהיא הרצאה על צחוק או משהו שכזה וערב שירה בציבור בו הייתי כוכבת, אולי כי הייתי היחידה שם מתחת לגיל 70...

כשקיבלנו את "תוכניית המלון" ראינו שיש להם בכל יום פעילויות לילדים חדר משחקים עם ג'ימבורי ומשחקי פלייסטיישן, מיד התחלנו לדמיין אולם גדול וממוזג עם מיטב השכלולים והמשחקים, אלא שבפועל החדר מוקם במקלט של המלון...היה מחניק...חלק גדול מהמשחקים היה שבור, הילדים ששיחקו במשחקי המחשב ישבו בפתחי השירותים (כי זה החדר שהוסב לצורך הענין) ובקיצור...לא היה ידידותי בכלל!
גם חדר האוכל החליף מקומות כל הזמן, פעם בשרי בצד שמאל ופעם חלבי בצד שמאל ופעם חלבי רק לאיזו קבוצה מיוחדת שהגיעה, כך מצאנו את עצמינו מטיילים מצד לצד בנסיון להבין איפה ומה נאכל היום...

באופן כללי, הרגשתי שיש יותר מדי "סימנים" לכך שלא היינו צריכים לנסוע, המתח שנוצר סביב הדיונים המשפחתיים על מצבו של יובל לא הועיל והרגשתי שאם היינו נוסעים רק אנחנו, היה לנו קל יותר להתמודד עם הסיטואציות שנוצרו איתו...
כשחזרנו משם, היינו לא מפוקסים בכלל, בתחושה שלנו היה לנו מאוד קשה ולא הצלחנו להנות באמת, רק חיכינו שזה יגמר ונחזור הביתה...אבל אתמול, כשסוף סוף הצלחתי להעלות תמונות מהמצלמה (אל המחשב החדש שקנינו), גיליתי תמונות נהדרות, של חיוכים ואושר ורגעים קסומים של כל המשפחה ביחד וזה עשה את התחושה הקשה לקצת יותר קלה ונעימה, כי אחרי הכל...היו גם רגעים של כיף והנאה...
(נאסר עליי להעלות תמונות של שאר בני המשפחה, כך שרק אנחנו מופיעים כאן).