מכירים את זה שאתם צריכים להכין מתנת יום הולדת ואין לכם מושג מה להכין??
לי זה קורה כמעט תמיד, אני יושבת ומתלבטת ארוכות מה להכין (כי הכי כיף להכין לבד...) ולפעמים יש לי איזו הברקה שאני מרוצה ממנה...
יצא שבתקופה האחרונה, המפגשים בהם השתתפתי היו מפגשי יום הולדת...בחלק מהמקרים שאלתי את הבנות מה הן רוצות לקבל וקיבלתי תשובה די ברורה שפתרה לי הרבה לבטים ואז הגיע הזמן לחגוג לפיה הכי שימושית שאני מכירה ופה נתקלתי במחסום...
מה מכינים למישהי שיש לה חנות סקראפ ומתנות, שהיא הרבה יותר טובה ממני בתחום הסקראפ, שגם התחילה להתנסות במיקס מדיה ועושה עבודות משגעות (תחום שאני מאוד אוהבת) ושגם יודעת לתפור?
אז העליתי במוחי כמה רעיונות כמו הכנת חישוק רקום עם פיה מלבד...או איזה שהוא קישוט לתליה על הקיר עם פיה מחומר כלשהו ואפילו חשבתי להכין לה "תעודה" מטעם איגוד הפיות העולמי...אבל לא הייתי סגורה על אף אחד מהרעיונות...
ברגע של תסכול ואחרי שהבנתי שאני לא לבד במצוקת ה"מה נקנה/נכין לה מתנה?", העלתי רעיון להצבעת הבנות...הכנת רשימת משאלות של כל חוגגת לקראת יום הולדתה...רשימה שמטרתה לפתור לחלקינו את הלבטים האלו של מה להכין (או לקנות)...
הייתי כל כך גאה בהברקה הזו ובטוחה שהנה אוטוטו תנחת אצלי בתיבת המייל רשימת משאלות שתפתור לי את הדילמות...
אמ-מה...מסתבר שההברקה שלי הועילה יותר לבנות האחרות מאשר לי...
הפיה שלנו סיפקה כמה קריטריונים כלליים למשאלות שלה..
היא אמרה שהיא מעדיפה דברים שימושיים על פני דברים ליופי (וככה נגוזו הרעיונות של חישוק רקום או קנווס או אפילו "תעודת פיה" כי קשה לומר עליהם שהם דבר שימושי)...
הפיה הוסיפה שהיא מעדיפה דברים שהיא בד"כ לא עושה, כמו תפירה למשל (חשבתי על ארנק, אבל היתה לי תחושה שליאת תכין לה וגם צדקתי, את הרעיון לתפירת סינר נתתי לאלכסנדרה ועם כישורי התפירה המתחילים שלי הבנתי שזה לא הכיוון).
קריטריון אחד ברשימת המשאלות גרם לי לחשוב שאולי זה הכיוון שבו עליי לבחור...הפיה אמרה שהיא תשמח לקבל בסיס לאיזה פרוייקט, עם הנחיות לביצוע ולי מיד קפץ לראש קישותיק/מחזיק המפתחות הינשופי שחילקתי במתנה ביום הולדתי...חשבתי שזה יהיה פרויקט חמוד וקל להכנה...
בשלב הזה כבר לא נותר הרבה זמן עד למפגש יום ההולדת וחששתי שלא אספיק לעמוד במשימה, בעיקר בחלק של עריכת ההוראות הכתובות והמצולמות ובכלל, אם נתתי לה כבר ינשופון כזה, בשביל מה היא צריכה הוראות להכין אחד?
עוד רגע של סיעור מוחות עם עצמי ומצאתי...במקום ינשופון, אכין לה קיט להכנת פיה מלבד לתליה!
בסופו של דבר הספקתי לעמוד במשימה מבחינת הזמנים ומאוד אהבתי את התוצאה...
כמובן שתוך כדי עבודה על הקיט הכנתי פיה שתהווה דוגמנית להוראות המצולמות...
וכך נראה הקיט (מצטערת על איכות התמונות, צולם מאוחר בלילה)...
ארוז חלקית...
(לאור ההתלהבות והדחיפה של הבנות במפגש יום ההולדת, הקיט ככל הנראה יתורגם לאנגלית ויעלה בהמשך לחנות שלי בגרסה עברית ואנגלית)...
אתמול נפגשנו לשבת של כיף בחנות הקסומה של לימור, כדי לחגוג את יום ההולדת שלה...
החלק היצירתי של החגיגה היה הכנת דף לספר שמן, כשנושא הספר הוא "קסם"...
אחרי חשיבה, הבנתי שמבחינת לימור הקסם נמצא בספרים (בין היתר...) והלכתי על הקו הזה...בחרתי ליצור דף שהוא סוג של הומומנט...
מצאתי דף עם המילים המתאימות בספר "מטילדה" של רואלד דאל, צבעתי את כל השטח סביב המילים הנבחרות בסגול (כי לימור ציינה ברשימת המשאלות שהיא מעדיפה כחול/סגול), ציירתי וצבעתי את הציור שמופיע במקור באותו דף בהגדלה, הוספתי כוכבים להדגשת הקסם שבספר וספרים שחתכתי מחגורת עור ישנה היוו את האלמנט "המשמין" של הספר...
וזה הצד השני, אליו תתווסף בהמשך תמונה משותפת שלי ושל לימור (כמו לדפים של שאר הבנות...הרעיון להוסיף תמונה מקסים בעיני!)
אני מקווה שלימור תעלה תמונות קצת יותר ברורות של הדפים שהכנו, כי הצילום שלי הפעם היה די מעפן...
כמובן שלא יצאנו בידיים ריקות (חוץ מהקניות בחנות...), לימור הכינה לכל אחת מאיתנו לוח הודעות, חלקם מגנטיים וחלקם לוחות שעם, הלוחות הוגרלו על ידי הוצאת פתקית ממוספרת...אני מאוד אוהבת את הלוח שלי!!
היתה שבת כיפית, של יצירה עם חברות טובות...
מחכה כבר למפגש יום ההולדת הבא...
חוב קטן מיום הולדתי האחרון...לקח קצת זמן לפתח את התמונות ובעיקר לקח זמן לקבל את הדף האחרון של הספר...אבל היום קיבלתי את הדף והספר הושלם...אז אפשר להשוויץ בו...
נושא הספר היה: "עדיה" או במילים אחרות, כל מה שעולה לך בראש כשאת שומעת את השם עדיה...נחשו מה עלה בראשן של רוב הבנות?
ביקשתי מהבנות לעצב צד אחד של הדף על פי הנושא ובצד השני, לצד הברכה שתכתובנה, ביקשתי להשאיר מקום ריק לתמונה משותפת שתצולם במסיבה...
ואלו הדפים (כמו תמיד, לחיצה על תמונה, תגדיל אותה)
הדף של יערה
הדף של חן
הדף של לימור
הדף של ליאת
הדף של שלומית
הדף של ענת
הדף של אלכסנדרה
את הכריכה של הספר אני עיצבתי...מהצד האחד "עדיה"
מהצד השני - ברכות...
ואם מזכירים ספר שמן, הבוקר ביליתי בחברתן של הבנות בחגיגת יום הולדת מאוחרת לפיה הכי שימושית, לימור...והחלק היצירתי היה הכנת דף לספר שמן...
אבל מאחר ולא מערבבים שמחה בשמחה (וממילא רוב התמונות נמצאות במצלמה של לימור), את הדיווחים מהחגיגה אשאיר לפוסט הבא...
אחרי כמה חודשים של "יובש" בבניית אוצרות באטסי, הקדשתי זמן הבוקר לבניית אוצר חדש...
האוצר מוקדש ליום האב שיחגג בארה"ב בעוד חודש בדיוק (שם מפרגנים יום גם לאמא וגם לאבא...אם אתם שואלים אותי...ככה זה צריך להיות...לתת את הכיף ותשומת הלב לכל אחד בנפרד...)
ואלו הפריטים שאהבתי ובחרתי לאוצר שלי...
My dad is the coolest
(הקלקה על התמונה תוביל אתכם לאוצר כולו והקלקה על כל אחד מהפריטים באוצר תוביל אתכם לחנות של כל אחד מהיוצרים)
תהנו!
♥ רוצה קודם להודות לכל מי ששלח מיילים מעודדים והגיב כאן אחרי הפוסט האחרון...לא היתה לי כוונה "לסחוט" מחמאות או לקבל אישור על היותי אמא טובה...כמו שכתבתי בסוף הפוסט ההוא, זה עניין של תחושה אישית וזה משתנה לנוכח הנסיבות...ובכל זאת, המילים שלכן חיממו את לבי מאוד, אז תודה :-)
ביום שישי שעבר, באוהיו הרחוקה, התחתנו בת' וטומי...
טומי הוא אחיה של מנדי (זוגתו של אחי) ולמרות שטרם יצא לי להכיר אותו ואת בת' באופן אישי ולמרות שלא נכחתי בעצמי בטקס (אבל אחי היה!), החלטתי לשלוח להם מתנת חתונה קטנה...חישוק רקמה עם שמותיהם ותאריך יום נישואיהם...
החישוק יצא לדרכו רק אתמול, אז אני לא יכולה עדיין לומר אם נרשמה התלהבות מצד הזוג, אבל מנדי שראתה תמונה של התוצר המוגמר, אהבה...עכשיו נותר לחכות לתגובת הזוג עצמו...
החישוק דומה מאוד לחישוק אחר שיש לי בחנות עם זוג ציפורים ובבדיקה שעשיתי בימים האחרונים גיליתי כי חישוק הציפורים הוא המוצר הנצפה ביותר בחנות שלי!
אז החלטתי להעלות לחנות גם את תמונת החישוק שהכנתי לזוג הצעיר, כמוצר שניתן להזמין באופן אישי עם שמות הזוג ותאריך הנישואים (אני מתכננת עוד כמה רעיונות מלבד הציפורים שיקשטו את חישוק החתונה ויש לי גם כמה רעיונות לחישוקים עם שמות ותאריכי לידה לתינוקות וילדים)...
ואם מדברים על המוצר הנצפה ביותר בחנות, שמחתי לגלות שמספר מוצרים מהחנות שלי הוזכרו באתרים או בלוגים שונים...כמו למשל בבלוג המקסים הזה (שימו לב לשאר החישוקים המדהימים באותו פוסט ובכלל כדאי לכם לשוטט בבלוג שלה)... או בדף הזה והזה (שהם מעין דפי מועדפים של כל מיני אנשים באתר שנקרא pinterest)...
בקיצור, למרות שמצב המכירות בחנות מייאש ומתסכל, טוב לדעת לפחות שיש אנשים שאוהבים ומזכירים את העבודות שלי...לפחות זה...
ואם נחזור לרגע לחישוק החתונה, כמובן שאי אפשר לשלוח מתנה בלי כרטיס ברכה ולמרות שאני שונאת להכין אותם, הושבתי את עצמי להכין אחד...
את איור החתן כלה מצאתי בבלוג הנפלא הזה במהלך חיפושיי אחרי חומרי סקראפ דיגיטליים לאלבום הבת מצוה שאני מכינה (הבלוג הזה מלא באוצרות סקראפ דיגיטליים חינמיים)...הוספתי סרט קרפ ולב קרושה שהכנתי במתקפת סריגה וזהו...הכרטיס מוכן.
ובמעבר חד...
לפני שבוע נסענו לתערוכת בעלי החיים בתל אביב, מה אומר לכם...היה מאכזב מאוד...
צפיפות איומה שלא הותירה הרבה מרחב צפיה (או נשימה) וללא ספק הותירה כמה בעלי חיים עם טראומות קשות, במיוחד מכל הידיים שנשלחו לעברן והפלאשים שעיוורו אותם זמנית.
אני ריחמתי וממש התאפקתי שלא ללטף וגם צילמתי בלי פלאש, כך שלא יצאו הרבה תמונות מוצלחות, אבל משהו כן הצלחתי לצלם...
שימו לב לכלבלב המתוק הזה...
אני יכולה לספר שבעלי הכלבים המפונפנים האלו הגיעו עם מזוודות מלאות במוס וספריי לשיער (כאלו של בני אדם) ופתחו שם ממש סלון יופי לכלבים...לרגע, התחשק גם לי לעבור איזה טיפול יופי...
וזה אחד מהכלבים האהובים עליי - ניו פאונדלנד (למעט כלבי השפיץ, אליהם הגענו לקראת הסוף ורובם כבר פרשו הביתה...כך שפספסתי אותם)...אני מתה על הדובים הענקיים האלו...
אחד הביתנים המעניינים יותר, היה ביתן היונים...תשכחו מהיונים הפשוטות והמעצבנות שבונות להן קן בפינה של החלון שלכם במקרה הטוב, או משאירות מזכרת על המכונית שלכם (או החולצה/שיער) במקרה הרע...
יש כל כך הרבה זני יונים והן כל כך יפות (טוב, אולי לא כולן יפות, אבל בהחלט מיוחדות...)
כאמור, ללא פלאש ועם סורגי כלובים היה קשה לצלם, אבל הנה מקבץ קטנטן...
שימו לב לנוצות תלתלי השוקולד של הזן הזה (כדאי ללחוץ על התמונות להגדלה)
ולצווארון היפייפה של הזן הזה...
או לגידול המוזר על מקורה של יונה מהזן הזה... אל תשאלו אותי שמות, לא זוכרת...אבל זה לחלוטין סימן היכר של הזן ולא דפקט בייצור...(יובל אגב, החליט שצמח לה מוח על המקור...תודו שזה נראה דומה...)
וממש לקראת סיום ושוב במעבר חד, תמונה משעשעת שצילמנו בערב יום העצמאות...
אחרי שיצאנו לשוטט בין עמך ישראל, עם כל הספריי קצף, הצפצפות והבלגן (בעיקר כדי לראות זיקוקים ולקנות לילדים "מזכרת", כי אח"כ עשינו אחורה פנה...לטובת טיול שקט ברחובות הריקים ובאויר הנעים)....חזרנו הביתה מעולפים מעייפות ורוח השטות שרתה עלינו...אז זה מה שיצא...
ואם אתם שואלים את עצמכם מה זה...תכירו את הנבוט המתנפח שקנינו ליובל (התחליף הפחות כואב עאלק לפטישי הפלסטיק של פעם) שהתקשה לראות בשעת לילה מאוחרת והרכיב את המשקפיים של אבא (חגית, איך זה לאוסף הפרצופים?)
ופתאום כשאני מסתכלת עליו, הוא מזכיר לי קצת את קישקשתא! (שעשה סוג של קאמבק ולמי שמתגעגע לנוסטלגיה יכול לראות אותו עדיין בשחור-לבן פה)...
פיוווו...זו היתה חתונה ארוכה...(והיפראקטיבית ;-))
הכותרת הזו יצאה בעקבות מחשבות שעלו אצלי לקראת כתיבת הפוסט הזה...
לא מעט אנשים שמכירים את יובל או את הסיפורים שאני כותבת פה עליו, אומרים לי מדי פעם שאני אמא מדהימה, שאין עוד הרבה הורים שהיו עושים את מה שאני עושה ושכל מה שאני עושה למען יובל אינו מובן מאליו...
בעיני, זו המשמעות של אמהות (או הורות בכלל)...לדאוג לילד שלך ולהיות שם כשהוא זקוק לך...ואני חייבת להודות ולהתוודות שאני מרגישה שאני לא עושה מספיק...
ההכנות במקהלת ביה"ס לקראת טקס יום הזכרון היו קדחתניות מאוד...מבחינת יובל נוצר עומס רגשי, כי בשלושת החודשים האחרונים הם עבדו כמעט במקביל על ההופעה בכנס המקהלות, על מופע פורים שעליו היתה אחראית השנה הכיתה שלו ועל טקס יום הזכרון...בשלב מסוים חשבתי לעצמי שאולי כדאי להוציא אותו מהמקהלה (אני לא אפרט את הריקושטים הרגשיים של העומס הזה, אבל אני יכולה לומר לכם שזה לא קל, לא לצפות בזה ולא להתמודד עם זה) אבל בעקבות שיחת עדכון שערכתי עם המחנכת, מורת השילוב ומדריכת הטיפול באומנות של ביה"ס סיכמנו כי ההשתתפות במקהלה מעצימה אותו ולמרות הקושי הרגשי כדאי שימשיך וכולנו נתמוך בו עד כמה שאפשר...
השנה, למודת נסיון מהטקס בשנה שעברה וכדי לנסות לצמצם חרדות וקושי רגשי נוסף, החלטתי לסגור את כל הפינות האפשריות עוד לפני הטקס...למרות שאני נוכחת בכל פעילות/טקס/טיול בהם נוטל יובל חלק, אני משתדלת לאפשר לצוות ביה"ס לעשות את העבודה בלי להדחף בעצמי...לכן דיברתי עם הסייעת שהיתה אמורה ללוות אותו באותו יום ועדכנתי אותה מה צריך לעשות (לכוון אותו ולהראות לו מתי ומהיכן להגיע למיקרופון), את הסייעת השניה שלחתי לבדוק מול המורה למוסיקה מה עושים עם אחד השירים שאותו יובל מתקשה לזכור (נמצא פתרון בדמות פולדר מעוצב אותו יחזיק יובל ובו יונח דף עם מילות השיר)...
בבוקר של הטקס הגעתי עם יובל מוקדם יותר, ניגשתי איתו למקהלה, ראיתי את המורה למוסיקה מדריכה אותו באיזה מיקרופון עליו לשיר, הסייעת שלא היתה אמורה ללוות אותו באותו יום (יש לו שתיים) הגיעה רק כדי לראות אותו מופיע ובדרך גיבתה את הסייעת שהיתה צריכה להיות ולא הגיעה בגלל בעיה אישית (מבלבל? גם אותנו...) בקיצור, כל הפינות בהן אנו יכולים לשלוט, נסגרו...
הטקס כהרגלו היה מרגש (אחד השירים ששר היה "בלדה לחובש", מילים כל כך חזקות), ראיתי שליובל קל יותר הפעם, למרות החשש הגדול שלו מהופעה מול אנשים, במיוחד הורים שכולים לדבריו (ולא שינה כלום כשאמרנו לו שהוא כבר הופיע בפניהם לפני שנה ושנתיים)...
אחרי הטקס בביה"ס, המשפחות השכולות של תלמידי ביה"ס שנפלו עלו יחד עם ילדי המקהלה על אוטובוס שהוביל אותם אל היער בקצה העיר, גם אבא של יובל ואני הצטרפנו...
בתוך היער, במקום בו ניטעה חורשה לזכר התלמידים הנופלים, בשם תלמידי ביה"ס...והוקמו שלוש אנדרטאות, עצר האוטובוס...
המקהלה תפסה את מקומה לצד אחת האנדרטאות ובמקום התנהל טקס קצרצר...אני מוכרחה לומר שהטקס הזה, האינטימי, בקולם הטבעי של הילדים, ללא ליווי מוסיקלי או רמקולים, כשההורים השכולים עומדים לצידם ריגש אותי הרבה יותר מהטקס בביה"ס...
כשהילדים סיימו לשיר ולהקריא את הקטע הכתוב, הם ניגשו בקבוצות קטנות, כשכל קבוצה נושאת זר והניחו אותם לרגלי האנדרטאות...
בזמן הזה ניגשה אלינו אישה מבנות המשפחות השכולות ושאלה אם אנחנו צלמים, אמרנו שלא, שהבן שלנו שר במקהלה והתלווינו אליו...היא אמרה שזה חשוב גם לצלם וגם להיות שם עבור הילדים שלנו...
אני מניחה שאם זה היה נאמר בקונטקסט אחר, מפיה של מישהי אחרת...זה היה מקבל משמעות שונה לחלוטין מהמשמעות שהיתה למשפט הזה מפיה של אותה אישה ובאותו מעמד עצוב...באותו הרגע ליבי יצא אל אותה אישה (אם איני טועה היא איבדה אל אחיה) ואז גם הבנתי שאני בסדר בזה שאני מתלווה ליובל לכל פעילות, גם אם לאחרים זה נראה כאילו קשה לי לשחרר...שאני בסדר בזה שאני מצלמת אותו שוב ושוב כדי שיהיה לי תיעוד לכל דבר, גם אם לאחרים אני נראית אובססיבית ומטורפת...שאני בסדר בזה שאני מנסה להקל עליו במקומות שעשויים להקשות עליו רגשית גם אם אחרים חושבים ש"בחיים האמיתיים לא תמיד יקלו עליו"...
אבל היום, הרגשתי קצת לא בסדר, כשהתקשרה הסייעת שעה וחצי לפני תום הלימודים ואמרה שיובל רוצה הביתה...ואני אמרתי לה שימשוך עוד קצת, לפחות עד סוף שעת הלימודים הנוכחית...
והרגשתי לא בסדר כשניהלתי איתו מלחמת הגנה מול מתקפה במקום לחבק אותו כשהוא התפרק פתאום בהתקף זעם (התפרקות רגשית שקורית לו כשהוא עמוס) ואני הרי כבר מכירה את זה!
ואז שוב חשבתי לעצמי...טמבלית...אומרים שאת אמא טובה...באמת??
(השאלה האחרונה רטורית וזה בעיקר עניין של תחושה אישית עם עצמי ופחות עניין של פידבק מהסביבה...וזו תחושה שמשתנה בהתאם לנסיבות...אז בנסיבות של היום אני מרגישה קצת פחות טובה...)
או לפחות הפארק העירוני שלנו...
בעיר שלנו יש מסורת ארוכת שנים של מופע יום העצמאות לגני הילדים בעיר, ימים ספורים לפני יום העצמאות עצמו...מסורת חביבה כשלעצמה, הילדים מקבלים חולצות זהות ודגלונים, חלקם חובשים כתרים ויש התרגשות גדולה...
אבל אתמול, עד שהגענו לפארק בו התקיים המופע, הרגשתי לגמרי שהעצמאות הזו מגיעה לי!
אל הפארק בו התקיים המופע צעדנו רגלית כי חצי עיר נחסמה לתנועת כלי רכב...
השדרה המובילה אל הפארק וחוצה שלושה רחובות היתה מלאה בגזלנים/מוכרי שמונצעס מהסוג שקונים בחנות בשני שקלים אבל הם מכרו ב-40 כי ישראלים מתקפלים מהר כשהילדים שלהם עושים להם את המוות שיקנו להם משהו/מנגליסטים מזדמנים ועוד כל מיני בעלי תפקידים שלא ברור איך הם קיבלו אותו...
אחרי כמה סלאלומים להיחלצות ממטחי ספריי קצף או סתם כדי לברוח מסרחון הנקניקיות/קבב/עז על האש, הצלחנו להגיע אל שערי הפארק המאובטחים, עוד מאמץ קטן להדחס עם כולם דרך השער ונשמנו לרווחה...כמעט...
פלאייר צהוב ודי מכוער נדחף לי לפרצוף על ידי "מישהי שיש לה איזה עסק ומצאה הזדמנות נפלאה לעשות קצת קידום מכירות" (בחיי! מבט חטוף בדף הבהיר לי שיש לה עסק למריטת גבות+שפם/השלת 5 ק"ג בשנה ורבע או משהו בסגנון)...
המשכנו במעלה הפארק, מחפשים את קוביית הדשא שהוקצבה לגן שלנו (מי שרוצה לשחק חפש את המטמון, זה הזמן והמקום!) נלחמנו קצת בגלגלי העגלה שנתקעו בדשא ובסוף הגענו למקומנו...
המופע התחיל, מתוקים בני 3-4 עלו על הבמה הענקית בריקודים עליהם עבדו בטח מאז היותם ביצית, ראש העיר נאם משהו שלא ממש הצלחתי לשמוע או להבין (ותכל'ס, גם לא ממש עניין אותי)...המתוקים הפריחו בלונים, הפארק כולו הרים ראש ומתח שריר צוואר או שניים ואז בא השוס...המופע של רינת גבאי וניקי גולדשטיין...
בשלב הזה המוח שלי כבר עבר ממצב צבירה נוזלי לאדים והתחברתי לגמרי עם קהל היעד תוך שירת שירי ילדות בקולי קולות, נוכח מבטיהם התוהים של ההורים סביב...
שמחתי לראות את גאיה משתחררת מהקפאון שלה ונכנסת לעניין, היא רקדה וקפצה והשתוללה ושרה כאילו היתה במסיבת טראנס לוהטת...גם אחיה נהנה סה"כ (למעט רגעי הסטריה פה ושם, אותם צלחנו יפה בלי לעורר מבטים)...
את הדרך חזרה עשינו במעקף כדי לדלג על השדרה ההומה וכך גם הצלחתי להמנע מאמירות בסגנון "אמא...תקני לי...נו....'בקשה!" (האמת שגם הכנתי אותו בבית מראש שאין מצב ושישכח מזה)...חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים (שזה מפתיע, כי אני שונאת אירועים מהסוג הזה ולרוב חוזרת מלאת טענות)...
ואיך אפשר בלי תמונות אחרי סיפור כה מייגע??
את התמונה הזו צילמתי בבית, אחרי שחזרנו, כי מרוב השתוללות הבנתי שאין לי תמונה של גאיה בה רואים את הכיתוב על החולצה במלואו ואני הרי חובבת תיעוד, אז איך נפספס?
וזה יובל כשהיה בגילה של גאיה, באותו מקום ואירוע...(כן, היתה לו תספורת קסדה ואין ספק שהוא ישנא אותנו על כך...)
מחר, אם לא תשתבשנה התוכניות ניסע לתל אביב לתערוכת חיות הבית...קשה לי לתאר לכם עד כמה אני מתרגשת!!
הבעל כבר הצטייד בכדורי הרגעה, הוא יודע שאשתו נהיית פסיכית בסביבת בעלי חיים...
יאללה חבר'ה,
שתהיה לכם צ'בת שלום!
