הכותרת הזו יצאה בעקבות מחשבות שעלו אצלי לקראת כתיבת הפוסט הזה...
לא מעט אנשים שמכירים את יובל או את הסיפורים שאני כותבת פה עליו, אומרים לי מדי פעם שאני אמא מדהימה, שאין עוד הרבה הורים שהיו עושים את מה שאני עושה ושכל מה שאני עושה למען יובל אינו מובן מאליו...
בעיני, זו המשמעות של אמהות (או הורות בכלל)...לדאוג לילד שלך ולהיות שם כשהוא זקוק לך...ואני חייבת להודות ולהתוודות שאני מרגישה שאני לא עושה מספיק...
ההכנות במקהלת ביה"ס לקראת טקס יום הזכרון היו קדחתניות מאוד...מבחינת יובל נוצר עומס רגשי, כי בשלושת החודשים האחרונים הם עבדו כמעט במקביל על ההופעה בכנס המקהלות, על מופע פורים שעליו היתה אחראית השנה הכיתה שלו ועל טקס יום הזכרון...בשלב מסוים חשבתי לעצמי שאולי כדאי להוציא אותו מהמקהלה (אני לא אפרט את הריקושטים הרגשיים של העומס הזה, אבל אני יכולה לומר לכם שזה לא קל, לא לצפות בזה ולא להתמודד עם זה) אבל בעקבות שיחת עדכון שערכתי עם המחנכת, מורת השילוב ומדריכת הטיפול באומנות של ביה"ס סיכמנו כי ההשתתפות במקהלה מעצימה אותו ולמרות הקושי הרגשי כדאי שימשיך וכולנו נתמוך בו עד כמה שאפשר...
השנה, למודת נסיון מהטקס בשנה שעברה וכדי לנסות לצמצם חרדות וקושי רגשי נוסף, החלטתי לסגור את כל הפינות האפשריות עוד לפני הטקס...למרות שאני נוכחת בכל פעילות/טקס/טיול בהם נוטל יובל חלק, אני משתדלת לאפשר לצוות ביה"ס לעשות את העבודה בלי להדחף בעצמי...לכן דיברתי עם הסייעת שהיתה אמורה ללוות אותו באותו יום ועדכנתי אותה מה צריך לעשות (לכוון אותו ולהראות לו מתי ומהיכן להגיע למיקרופון), את הסייעת השניה שלחתי לבדוק מול המורה למוסיקה מה עושים עם אחד השירים שאותו יובל מתקשה לזכור (נמצא פתרון בדמות פולדר מעוצב אותו יחזיק יובל ובו יונח דף עם מילות השיר)...
בבוקר של הטקס הגעתי עם יובל מוקדם יותר, ניגשתי איתו למקהלה, ראיתי את המורה למוסיקה מדריכה אותו באיזה מיקרופון עליו לשיר, הסייעת שלא היתה אמורה ללוות אותו באותו יום (יש לו שתיים) הגיעה רק כדי לראות אותו מופיע ובדרך גיבתה את הסייעת שהיתה צריכה להיות ולא הגיעה בגלל בעיה אישית (מבלבל? גם אותנו...) בקיצור, כל הפינות בהן אנו יכולים לשלוט, נסגרו...
הטקס כהרגלו היה מרגש (אחד השירים ששר היה "בלדה לחובש", מילים כל כך חזקות), ראיתי שליובל קל יותר הפעם, למרות החשש הגדול שלו מהופעה מול אנשים, במיוחד הורים שכולים לדבריו (ולא שינה כלום כשאמרנו לו שהוא כבר הופיע בפניהם לפני שנה ושנתיים)...
אחרי הטקס בביה"ס, המשפחות השכולות של תלמידי ביה"ס שנפלו עלו יחד עם ילדי המקהלה על אוטובוס שהוביל אותם אל היער בקצה העיר, גם אבא של יובל ואני הצטרפנו...
בתוך היער, במקום בו ניטעה חורשה לזכר התלמידים הנופלים, בשם תלמידי ביה"ס...והוקמו שלוש אנדרטאות, עצר האוטובוס...
המקהלה תפסה את מקומה לצד אחת האנדרטאות ובמקום התנהל טקס קצרצר...אני מוכרחה לומר שהטקס הזה, האינטימי, בקולם הטבעי של הילדים, ללא ליווי מוסיקלי או רמקולים, כשההורים השכולים עומדים לצידם ריגש אותי הרבה יותר מהטקס בביה"ס...
כשהילדים סיימו לשיר ולהקריא את הקטע הכתוב, הם ניגשו בקבוצות קטנות, כשכל קבוצה נושאת זר והניחו אותם לרגלי האנדרטאות...
בזמן הזה ניגשה אלינו אישה מבנות המשפחות השכולות ושאלה אם אנחנו צלמים, אמרנו שלא, שהבן שלנו שר במקהלה והתלווינו אליו...היא אמרה שזה חשוב גם לצלם וגם להיות שם עבור הילדים שלנו...
אני מניחה שאם זה היה נאמר בקונטקסט אחר, מפיה של מישהי אחרת...זה היה מקבל משמעות שונה לחלוטין מהמשמעות שהיתה למשפט הזה מפיה של אותה אישה ובאותו מעמד עצוב...באותו הרגע ליבי יצא אל אותה אישה (אם איני טועה היא איבדה אל אחיה) ואז גם הבנתי שאני בסדר בזה שאני מתלווה ליובל לכל פעילות, גם אם לאחרים זה נראה כאילו קשה לי לשחרר...שאני בסדר בזה שאני מצלמת אותו שוב ושוב כדי שיהיה לי תיעוד לכל דבר, גם אם לאחרים אני נראית אובססיבית ומטורפת...שאני בסדר בזה שאני מנסה להקל עליו במקומות שעשויים להקשות עליו רגשית גם אם אחרים חושבים ש"בחיים האמיתיים לא תמיד יקלו עליו"...
אבל היום, הרגשתי קצת לא בסדר, כשהתקשרה הסייעת שעה וחצי לפני תום הלימודים ואמרה שיובל רוצה הביתה...ואני אמרתי לה שימשוך עוד קצת, לפחות עד סוף שעת הלימודים הנוכחית...
והרגשתי לא בסדר כשניהלתי איתו מלחמת הגנה מול מתקפה במקום לחבק אותו כשהוא התפרק פתאום בהתקף זעם (התפרקות רגשית שקורית לו כשהוא עמוס) ואני הרי כבר מכירה את זה!
ואז שוב חשבתי לעצמי...טמבלית...אומרים שאת אמא טובה...באמת??
(השאלה האחרונה רטורית וזה בעיקר עניין של תחושה אישית עם עצמי ופחות עניין של פידבק מהסביבה...וזו תחושה שמשתנה בהתאם לנסיבות...אז בנסיבות של היום אני מרגישה קצת פחות טובה...)
לא מעט אנשים שמכירים את יובל או את הסיפורים שאני כותבת פה עליו, אומרים לי מדי פעם שאני אמא מדהימה, שאין עוד הרבה הורים שהיו עושים את מה שאני עושה ושכל מה שאני עושה למען יובל אינו מובן מאליו...
בעיני, זו המשמעות של אמהות (או הורות בכלל)...לדאוג לילד שלך ולהיות שם כשהוא זקוק לך...ואני חייבת להודות ולהתוודות שאני מרגישה שאני לא עושה מספיק...
ההכנות במקהלת ביה"ס לקראת טקס יום הזכרון היו קדחתניות מאוד...מבחינת יובל נוצר עומס רגשי, כי בשלושת החודשים האחרונים הם עבדו כמעט במקביל על ההופעה בכנס המקהלות, על מופע פורים שעליו היתה אחראית השנה הכיתה שלו ועל טקס יום הזכרון...בשלב מסוים חשבתי לעצמי שאולי כדאי להוציא אותו מהמקהלה (אני לא אפרט את הריקושטים הרגשיים של העומס הזה, אבל אני יכולה לומר לכם שזה לא קל, לא לצפות בזה ולא להתמודד עם זה) אבל בעקבות שיחת עדכון שערכתי עם המחנכת, מורת השילוב ומדריכת הטיפול באומנות של ביה"ס סיכמנו כי ההשתתפות במקהלה מעצימה אותו ולמרות הקושי הרגשי כדאי שימשיך וכולנו נתמוך בו עד כמה שאפשר...
השנה, למודת נסיון מהטקס בשנה שעברה וכדי לנסות לצמצם חרדות וקושי רגשי נוסף, החלטתי לסגור את כל הפינות האפשריות עוד לפני הטקס...למרות שאני נוכחת בכל פעילות/טקס/טיול בהם נוטל יובל חלק, אני משתדלת לאפשר לצוות ביה"ס לעשות את העבודה בלי להדחף בעצמי...לכן דיברתי עם הסייעת שהיתה אמורה ללוות אותו באותו יום ועדכנתי אותה מה צריך לעשות (לכוון אותו ולהראות לו מתי ומהיכן להגיע למיקרופון), את הסייעת השניה שלחתי לבדוק מול המורה למוסיקה מה עושים עם אחד השירים שאותו יובל מתקשה לזכור (נמצא פתרון בדמות פולדר מעוצב אותו יחזיק יובל ובו יונח דף עם מילות השיר)...
בבוקר של הטקס הגעתי עם יובל מוקדם יותר, ניגשתי איתו למקהלה, ראיתי את המורה למוסיקה מדריכה אותו באיזה מיקרופון עליו לשיר, הסייעת שלא היתה אמורה ללוות אותו באותו יום (יש לו שתיים) הגיעה רק כדי לראות אותו מופיע ובדרך גיבתה את הסייעת שהיתה צריכה להיות ולא הגיעה בגלל בעיה אישית (מבלבל? גם אותנו...) בקיצור, כל הפינות בהן אנו יכולים לשלוט, נסגרו...
הטקס כהרגלו היה מרגש (אחד השירים ששר היה "בלדה לחובש", מילים כל כך חזקות), ראיתי שליובל קל יותר הפעם, למרות החשש הגדול שלו מהופעה מול אנשים, במיוחד הורים שכולים לדבריו (ולא שינה כלום כשאמרנו לו שהוא כבר הופיע בפניהם לפני שנה ושנתיים)...
אחרי הטקס בביה"ס, המשפחות השכולות של תלמידי ביה"ס שנפלו עלו יחד עם ילדי המקהלה על אוטובוס שהוביל אותם אל היער בקצה העיר, גם אבא של יובל ואני הצטרפנו...
בתוך היער, במקום בו ניטעה חורשה לזכר התלמידים הנופלים, בשם תלמידי ביה"ס...והוקמו שלוש אנדרטאות, עצר האוטובוס...
המקהלה תפסה את מקומה לצד אחת האנדרטאות ובמקום התנהל טקס קצרצר...אני מוכרחה לומר שהטקס הזה, האינטימי, בקולם הטבעי של הילדים, ללא ליווי מוסיקלי או רמקולים, כשההורים השכולים עומדים לצידם ריגש אותי הרבה יותר מהטקס בביה"ס...
כשהילדים סיימו לשיר ולהקריא את הקטע הכתוב, הם ניגשו בקבוצות קטנות, כשכל קבוצה נושאת זר והניחו אותם לרגלי האנדרטאות...
בזמן הזה ניגשה אלינו אישה מבנות המשפחות השכולות ושאלה אם אנחנו צלמים, אמרנו שלא, שהבן שלנו שר במקהלה והתלווינו אליו...היא אמרה שזה חשוב גם לצלם וגם להיות שם עבור הילדים שלנו...
אני מניחה שאם זה היה נאמר בקונטקסט אחר, מפיה של מישהי אחרת...זה היה מקבל משמעות שונה לחלוטין מהמשמעות שהיתה למשפט הזה מפיה של אותה אישה ובאותו מעמד עצוב...באותו הרגע ליבי יצא אל אותה אישה (אם איני טועה היא איבדה אל אחיה) ואז גם הבנתי שאני בסדר בזה שאני מתלווה ליובל לכל פעילות, גם אם לאחרים זה נראה כאילו קשה לי לשחרר...שאני בסדר בזה שאני מצלמת אותו שוב ושוב כדי שיהיה לי תיעוד לכל דבר, גם אם לאחרים אני נראית אובססיבית ומטורפת...שאני בסדר בזה שאני מנסה להקל עליו במקומות שעשויים להקשות עליו רגשית גם אם אחרים חושבים ש"בחיים האמיתיים לא תמיד יקלו עליו"...
אבל היום, הרגשתי קצת לא בסדר, כשהתקשרה הסייעת שעה וחצי לפני תום הלימודים ואמרה שיובל רוצה הביתה...ואני אמרתי לה שימשוך עוד קצת, לפחות עד סוף שעת הלימודים הנוכחית...
והרגשתי לא בסדר כשניהלתי איתו מלחמת הגנה מול מתקפה במקום לחבק אותו כשהוא התפרק פתאום בהתקף זעם (התפרקות רגשית שקורית לו כשהוא עמוס) ואני הרי כבר מכירה את זה!
ואז שוב חשבתי לעצמי...טמבלית...אומרים שאת אמא טובה...באמת??
(השאלה האחרונה רטורית וזה בעיקר עניין של תחושה אישית עם עצמי ופחות עניין של פידבק מהסביבה...וזו תחושה שמשתנה בהתאם לנסיבות...אז בנסיבות של היום אני מרגישה קצת פחות טובה...)
את אמא מהממת ובכלל בחורה מדהימה!!
השבמחקאוהבת'ך..
מסכימה עם ליאת ב 100%
השבמחקעדיה, את מאוד קשה עם עצמך.
השבמחקאת מתמודדת עם דברים שכולם לוקחים כמובן מאליו, ואת עושה את זה בצורה מופלאה בעיני, ברמה יום יומית.
את אמא נהדרת, שלוחמת עבור הבן שלה כמו לביאה. הגיוני להקל עליו בהתמודדויות שלו בכל מקום שאפשר, ואני בטוחה ששיקול הדעת שלך מתי להקל ומתי להתעקש - הוא נכון ובמקום.
לא נותר לי אלא לחזק את ידייך (:
יעל
אוי תאמיני לי, כמה שאני מזדהה!
השבמחקאני למדתי שהכי טוב לי זה ללכת אחרי הלב, גם אם לפעמים זה מקשה עליו, למדתי שזה גם נותן לו כלים!
והכי אני מזדהה עם מה שכתבת לגמי תפקיד ההורים!
ריקי
מה שחשוב בעיני הוא הדו שיח הפנימי שאת משתפת אותנו בו, דו שיח, התלבטות שאת חווה כהורה, שיש בו קשיים, וגם הרבה נקודות אור, וזה שאת פועלת לפי האינסטינקט שלך פעם תומכת פעם משחררת, הוא הכי נכון לך ולו. אני מאוד מעריכה את אומץ ליבך ואת היושר שלך לשתף אותנו.
השבמחקחיבוק אורית
רק עכשיו קראתי את הרשומה
השבמחקהזו עם דמעות בעיניים
ברור לנו שאת אמא נפלאה שעושה כל כך הרבה עבורו , לא פעם כשיש טלפון מהבי"ס השאלה האם לבוא לאסוף אותו או לתת לו להתמודד עוד קצת עולה גם כאן
לגבי הצילום - זה מצויין וכייף לילדייך שאת מתעדת אותם המון .
בוא נתחיל בעובדה שאת אמא מהממת וכמו שקודמי אמרו - גם מדהימה!
השבמחקהתחושה היא שהאינסטינקט האימהי שבך פועל בצורה מצוינת.