סדר יום העצמאות

ביום ראשון האחרון התקיים המפגש החודשי של קורס המנהיגות ההורית של קרן תל"י.
בתוכנית המפגש הפעם - סדר יום העצמאות!

חשבתי לעצמי...איזה רעיון נהדר! הרי יש סדר פסח, תודות לפסוק ההוא "והגדת לבנך"...מדוע לא יהיה גם סדר יום העצמאות? האם קורות המדינה שלנו מאז תקומתה לא מספיק חשובים כדי לספר עליהם ולא רק בספר אזרחות בכיתה ז'?
האם הם לא מספיק חשובים כדי לחגוג אותם לא רק (או לאו דווקא...) במכות פטיש בראש, שרוכי קצף, ואנדליזם למכוניות שחנו לא בחוכמה ליד הפארק ומינוס ענק בתקציב העיריה כי החליטו להביא את האומנים הכי הכי בשביל להוציא את העיניים לראש העיר השכנה?


באותו ערב, הייתי נרגשת, אספתי את ט', חברתי לועד הכיתה ולקורס (וחברתי בכלל אם היא ממש רוצה) ונסענו ליקנעם, לבית החינוך "ארזים" שאירח את הסדר.
לאחר קשקשת החולין עם צוות ביה"ס שלנו שהגיע גם הוא (מנהלת, סגנית, רכזת תל"י שהיא במקרה גם המחנכת של בני ובתה של ט') נכנסנו אל החדר בו נערך הסדר...החדר היה מקושט כולו בגווני כחול-לבן, מהתקרה נתלה מגן דוד עשוי ניירות קרפ שנמשכו אל קצוות החדר, השולחנות היו ערוכים ואיש חביב עם גיטרה התמקם עם ציודו בקדמת החדר (בהמשך התברר שהוא עולה חדש מארה"ב שבא לעשות לנו שמח).


הרב אלישע שמנהל את תוכנית ההורים של קרן תל"י נשא דברים לפתיחת הערב והתחלנו...
לכל אחד ואחת מאיתנו, חיכתה הגדה ליום העצמאות על השולחן, לצידה דגלון מדינתינו, היתה קערת סדר (שכללה צימוקים, שקדים, זיתים, פלחי תפוזים, חומוס ועוד כמה דברים ישראליים...אם כי החומוס אינו ישראלי במקור, אבל מה'כפת לנו לנכס אותו לעצמינו?)

שתינו 4 כוסות (הראשונה יין אדום, שניה מים, שלישית מיץ תפוזים, רביעית יין לבן ולכל אחת יש הסבר כמובן, אני דילגתי מיד לכוס השלישית), שרנו משירי הארץ בליווי הגיטרה, בין לבין חלק מהמשתתפים (החלק שהכין שיעורי בית) הציגו את הפריטים שהביאו עימם, פריטים הקשורים לעלייה ארצה (שלנו או של הורינו), מזכרת מהצבא, תמונות מטיולים בארץ, חוויה ישראלית מכוננת שהיתה לנו וכו'...אני הבאתי את עצמי!

בין הפריטים שהובאו היו תעודות עולה, תמונות של ניצולי שואה, טלאי מקורי מהגטו, תמונה של אחת המשתתפות עם הרמטכ"ל במסגרת סיור שלו ב"מחווה אלון", בי"ס לחיילים שלא סיימו 10 שנות לימוד (ומסתבר שיש לא מעט כאלו), שם שירתה כמפקדת ועוד...מאחורי כל פריט היה סיפור שריגש את כולנו.


גם אלישע הביא איתו את סיפוריו ממסעותיו ברחבי העולם...
מאחר וסדר יום העצמאות טומן בתוכו גם את יום הזכרון לחיילי צה"ל (וכך גם בהגדת יום העצמאות יש את תפילת היזכור, שירים כמו "הרעות" וסיפורים) אלישע סיפר לנו כי בזמן שחי בארה"ב, הסתקרן מאוד לראות כיצד מציינים שם את יום הזכרון האמריקאי (Memorial day) והתפלא לגלות כי זהו היום בו מתקיימים הסיילים הכי גדולים, בכל חנות יש הפנינג קניות ענק...
האמת, זה הפתיע אותי...את כולנו...כך זוכרים את הנופלים? כך מוקירים להם כבוד? חוגגים את נופלם בקניות?
בעוד אנחנו במדינתינו הקטנה יושבים שפופי ראש ביום הזה, מבכים בנים שכלל לא הכרנו, כואבים את כאב המשפחות...


המפגש הזה היה אחד המרגשים והמהנים מבין מפגשי תל"י בהם השתתפתי עד כה...
כאמור, לא הבאתי איתי פריט לתצוגה במהלך הסדר, אבל כן יש לי זכרון שקשור בעליה ובשפתינו...אבי עלה ארצה מרומניה בשנת 1964 ולמד עברית באולפן, אבל העברית שלמד היתה בסיסית מאוד והמבטא לא הסתלק מהר כל כך...
אני זוכרת כשהייתי בביה"ס היסודי, בכיתה ד' או ה', ביקש ממני אבי ללמד אותו לקרוא ולכתוב...הוא הוציא מהבוידעם את ספרי העברית שקיבל מהאולפן, השאלתי לו את אחת ממחברותיי וכמה במשך זמן מה לימדתי את אבי עברית...
הוא היה קורא לי "חמורה" (תרגעו...מי שפגש פעם רומני עם מבטא כבד יודע שח' זה ה') אבל לאט לאט גם המבטא הזה נעלם...למרות שזה קרה כל כך מזמן, זה עדיין זכרון נפלא שמעורר בי גאווה...ללמד את אבי עברית (טוב, צריך משהו להתגאות בו).

ואם בגאווה עסקינן, בכורי שר במקהלת ביה"ס...די בזכותי אם תרשו לי להתרברב...
כמו אמא שלו, גם לו יש פחד קהל והמחשבה על הופעה בפני אחרים גרמה לו להכריז עוד בכיתה א' כי אין מצב שהוא ישתתף במקהלה...
מאחר ואני "נזכרתי" להצטרף לשורות המקהלה רק בתחילת כיתה ו' שלי (ידעתי שזו הזדמנות אחרונה לשיר במסגרת מקהלת ביה"ס או בכלל)...ועד היום אני מרגישה קצת תחושת החמצה, פצחתי במסע שכנועים דרמטי על מנת שתחושת ההחמצה לא תשוב על עצמה עם הבכור...
מסתבר שהצליח לי :-)

אז היום, במסגרת טקסי יום הזכרון לחללי צה"ל, מקהלת ביה"ס לקחה חלק נכבד בטקס שהתקיים בבית הספר והבכור שר קטע סולו קצר (אני יודעת שככל שיצבור בטחון יקבל קטעי שירה ארוכים יותר, המורה משחררת אותו לאט לאט)...והוא באמת שר יפה ואני גאה בו, גם על הקול המקסים שלו וגם על האומץ להופיע שוב ושוב בפני קהל (ותאמינו לי שאני יודעת עד כמה קשה לגייס את הכוחות ולבצע את המשימה).

בעוד שעתיים ינעל היום העצוב ובאופן חד כל כך יפתחו חגיגות יום העצמאות...כמה מוזר המעבר החד הזה מאבל ועצב לשמחה גדולה.
אבל בזכות הנופלים יש לנו את האפשרות לשמוח בכל שנה מחדש, על עצמאותינו, על היותינו עם חופשי בארצו.

מחר ננצל את החופש הזה לטייל בארצינו ולהנות מיופיה...וכיצד אתם תציינו את יום העצמאות ה-61 של מדינתינו?

יום עצמאות שמח!!

מי אני ומה שמי...

טוב, אני לא אפרוש פה את כל ההיסטוריה שלי (לא בשלב זה ולא בבת אחת...), אבל את המעט שאמיליה מבקשת כן אספר...
אמיליה מציעה בבלוג שלה בלוגולדה טעימה.
על מנת להשתתף בהגרלה אמיליה ביקשה שנכתוב לה 3 דברים שהיא אינה יודעת עלינו, קוראי הבלוג שלה...
בנוסף, היא ביקשה לכתוב מהו הדבר הכי מדליק שעשינו בחיים שלנו...

אז הנה שלושת הדברים שאמיליה לא ידעה עליי (אני ממחזרת קצת את התשובה שכתבתי אצלה בבלוג, עמכם הסליחה!)

כהקדמה, אספר שאת אמיליה הכרתי בפעם הראשונה בחודש אוגוסט 2008, כשאירחתי את המפגש היצירתי הצפוני הראשון שלי. מאז אנחנו נפגשות אחת לחודש במסגרת אותו מפגש יצירה ונהנות מהחברותא...
חייבת לומר שאני לא בטוחה מה אמיליה יודעת עליי ומה לא, כי ברגע שיש סביבי אנשים שנוח לי בחברתם, אני פשוט הופכת לתרנגולת ומקשקשת בלי הכרה...
אבל מה שלדעתי היא לא יודעת, זה:
1. שאני נועלת נעליים במידה 43 (לפעמים גם 44, תלוי בנעל) ולכן כשאני נכנסת לחנות נעליים אני הולכת מיד למחלקת הגברים (מה שאומר שלא תמצאו אצלי בארון נעלי עקב או כמויות מטורפות של נעליים).
2. בנערותי, שיחקתי כדורסל בקבוצת אליצור קרית אתא לנערות והכינוי שלי היה "טאקי" על שמו של השחקן טאקאצ`נקו שהיה מפורסם בזמנו.
3. יש לי פחד טיסה ומעולם לא יצאתי את גבולות הארץ! לא יודעת, צריכה להרגיש קרקע יציבה מתחת לרגליים כדי להיות רגועה, אם כי בזמן האחרון גם הקרקע כבר לא מי יודע כמה יציבה פה...

ואם אני כבר כותבת פוסט, אוסיף עוד 2 דברים שאתם בטח לא יודעים עליי...
4. בעלי ואני, יחד יותר מעשרים שנה, מתוכם 13 וחצי כזוג נשוי ואם הוא הצליח להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן ולסבול אותי...אז מצבי טוב.
5. אני נקראת על שם דודי שהתאבד בגיל 31, כל חיי הייתי בטוחה שעם השם ירשתי גם את הגורל שלו ושבגיל 31 יקרה לי משהו...עברו מאז 5 שנים, אני עוד פה אבל עדיין חוששת שלא אמות בשיבה טובה...
הוא אגב, היה צייר מוכשר שצייר על קירות בית הלוחם בחיפה (יש לי תמונות, מעולם לא ביקרתי שם).

שברתי את הראש לגבי משהו מדליק שעשיתי בחיים שלי והבנתי שאני מה זה משעממת!
מעולם לא עשיתי פירסינג בשום מקום בגוף, לא עשיתי כתובת קעקע (אפילו גבס עם ציורים לא היה לי!), לא קפצתי באנג`י ולא קפצתי ממטוס (נפילה מעץ בגובה 2 מטר, לא נחשבת נכון?), לא עשיתי קרחת או צבעתי את השיער בסגול/כחול/כתום/ירוק (אחותי דווקא כן) ולא נשפכתי בהודו/נפאל/צ`ילה וכו`, לא הייתי באודישנים לשום דבר מעניין, לא צללתי עם דולפינים/כרישים או סתם קרפיונים (אפילו לא באמבטיה לפני שהם הופכים לגפילטע פיש)...
להגיד שהלידות הן הדבר הכי מדליק שעשיתי, זה נדוש...למרות שהלידה של גאיה היתה מדליקה...
בקיצור, באמת שלא עשיתי שום דבר מדליק בחיים שלי...אבל נכון לעכשיו, אם ילדי השכנים שעושים רעש מתחת לחלוני לא ישתקו, יש מצב שאכתוב מחר שהדבר המדליק ביותר שעשיתי הוא ישיבה בחדר מעצר בעוון קליעת עציץ לראשו של ילד!

* ובפינת "מה קשור?"
הערב, יום הזכרון לשואה ולגבורה...יום שתמיד העציב אותי אבל מאז הפכתי לאמא העצב הרבה יותר חזק...הלב נצבט יותר ומאז הפכתי לאמא אני גם ממעטת בצפיה בסרטים על השואה...
לא רוצה לשכוח, אבל מעדיפה להסתכל על ילדיי, על העתיד ולחייך ולקוות ולהאמין שיהיה להם טוב.

אתם ספונטניים או מתוכננים?

מי שמכיר אותי, יודע שספונטניות ואני, אף פעם לא היינו באותה קליקה...
היא עם החבר'ה המגניבים שלה שיוצאים לטיול סופ"ש בהתראה של שעה ואני בחבורה של ה-Control freaks שמתכננים מה הם יאכלו לארוחת הערב, כשהם מכינים את ארוחת הבוקר...
וזה לא שלא ניסיתי להכנס לקליקה שלה...זה פשוט לא הלך...גם כשניסיתי לזרום ולשנות את הלו"ז שלי הרגשתי ויברציות לא טובות...כאילו סדרי עולם משתנים ואני לא יכולה למנוע זאת.

אבל היי, אני טיפוס חרדתי (בחיי, צ'אלו את הפסיכולוג של הבכור)...אז להיות מתוכננת זה חלק מהשריטה...
יש שיאמרו שזה לרעה (כמו גברת ספונטניות וחבריה) ויש שיאמרו שזה לטובה (אני אעדכן את הרשומה אחרי שאמצא אותם)...לי זה עושה סדר בחיים.

גם את הרשומות שלי אני לרוב מתכננת...לא ברמה של "מחר אכתוב רשומה על חסה", אלא יותר ברמה של "באה לי מחשבה מעניינת, זה רעיון טוב לכתוב עליה"...
בדרך כלל, בזמן שאני מתקלחת ו/או חותכת 12 קישואים לפשטידה ו/או מקפלת 3 מכונות כביסה בבת אחת ו/או מבצעת איזו מטלה אחרת מה-זה מצ'עממת והמחשבות יוצאות לטיול (זוכרים? Control freak, גם המחשבות לא יוצאות ככה סתם להתאוורר, יש להן לו"ז לטיול היומי, ממש כמו לכלב), הן מגיעות לכל מיני מחוזות מעניינים, נתקלות ביצורים מסקרנים, אבל הן בניגוד אליי, כן ספונטניות וכך יוצא שהן חוזרות עם סיפורים וחוויות ותוך כדי שהן מדווחות מה היה ואיך...מתגלגלת לה רשומה שלמה ונבנית אצלי במוח...שם יש מנגנון שלם שמקליט את הרשומה, עורך, משפר ואז בתום הפעילות הארוכה והמצ'עממת שלי...אני ניגשת ופשוט פולטת הכל למקלדת.
אז כמו שאתם מבינים, רשומות אצלי הן משהו מאוד לא ספונטני, מאוד מתוכנן שעובר מקצה שיפורים לפני שאני לוחצת על כפתור ה"פרסם רשומה"...

גם הרעיון לכתוב רשומה בנושא עלה לי תוך כדי חפיפת שיער לפני כשבועיים...זה קרה כשאחת המחשבות חזרה וסיפרה לי עוד חוויה מרתקת ותוך כדי שהיא מספרת, אני חושבת לעצמי "וואלה, אני מוכרחה לכתוב על זה" והנה התחילה להבנות רשומה בראש, אלא שאז התערבה מחשבה אחרת (מהמחשבות הדעתניות האלו...) ואמרה לי "מעניין אם יש עוד בלוגרים שבונים ככה רשומות מראש"...

"באמת מעניין..." חשבתי לעצמי "אכתוב על זה בבלוג!" וככה רשומה חדשה התחילה להבנות, כמובן שזה עשה Delete על הרשומה הקודמת (צריך לשפר את המנגנון המוחי, עוד אין לו שמירה אוטומטית)...אבל אז מחשבה שלישית שכבר ממש בער לה בישבן, קפצה מסוף התור ואמרה "מעניין אם את המופרעת היחידה שמנהלת דיונים עם המחשבות שלה או שיש עוד כמה שרוטים בשטח...אולי תשאלי על זה בבלוג שלך?"

אחרי שהרגשתי באמת קצת פסיכית, החלטתי לגנוז את הרעיון לרשומה...

אלא שאתמול הופיעה בשער של פורטל "תפוז" הכותרת הטיזרית "הכל בראש או שהכל בבלוגיה" וזה נתן לי את הלגיטימציה להרגיש קצת פחות מטורללת ולכתוב את 2 הגרוש שלי בנושא.

ומה אתכם? מתכננים או ספונטניים?

בובות נייר...

בקומונת "פרידה ונומה" בתפוז, הוצעה החלפת בובות נייר אמנותיות...

מיד עלתה לי אסוציאציה של בובות הנייר מילדותי...דמויות שונות המודפסות על דפים, כשרק בגדים תחתוניים לגופן ולצידן צוירו שלל בגדים אותם ניתן היה לגזור ולהלביש על הבובות בעזרת חתיכות נייר קטנות ש"יצאו" מהבגדים.

בהתחשב בכך שזה היה בעידן טרום-הברביות, כשכל מה שהיה לי זה דובי ישן חד עין שנראה כאילו נחטף מסצינת אימה בסרט מפחיד, אותו הלבשתי בבגדי אחותי התינוקת (טוב שאמא שלי לא קוראת פה!)....הבובות האלו היו עולם ומלואו עבורי...

אבל כששוטטתי ברחבי העולם הוירטואלי כדי לחפש השראה ליצירת בובת הנייר להחלפה הבנתי שלא בדיוק בזה מדובר (אם כי אין פה ממש חוקים ולמעשה כן יכולתי ליצור בובה כזו, כמו של פעם)...

בתחילה חשבתי שיהיה לי קל, אבל ככל שניסיתי לתכנן את הבובה, המחשבות התרוצצו במוחי לכל כיוון, מנסות לתפוס איזו מוזה שתעזור להן, בעוד אלו נסות על נפשן...

ואז בזמן שניקיתי את המזווה לקראת הפסח (כמה טוב שעושים סדר בארונות לפעמים!) מצאתי קופסת מנז'טים קטנים שקניתי לכדורי השוקולד שטרם הכינותי... חשבתי לעצמי..."כבר יצרתי עם המנז'טים האלו שמלה לפייה, למה לא למחזר את הרעיון?"

הכנתי איזו סקיצה של בובה ועליה התחלתי לשחק עם חתיכת המנז'ט, ברגע שהנחתי אותו על צוואר הבובה, זה מיד יצר אצלי אסוציאציה של ליצן...משם האסוציאציה יצאה לטיול במרחבי הדמיון הפתוחים, נזכרתי בליצן העצוב פיירו והחלטתי שזה הכיוון...

בתחילה הבובה היתה ללא פנים, רק עם זוג עיניים, חשבתי שיש בזה משהו אמנותי...אבל לאט לאט היא נראתה לי יותר ויותר מפחידה, אז לקראת סוף תהליך העבודה הוספתי לה אף, פה ואפילו קצת סומק ללחיים.

הייתי די מרוצה מהבובה, אבל היא נראתה לי משעממת בלי שום רקע ולכן החלטתי להוסיף לה רקע כלשהו...בשלב הזה זרמתי, שלחתי ידיים לכל מיני מדפים והוצאתי כל מיני חומרים, מפה לשם התגבשה תמונה...וזו התוצאה הסופית.

לצערי, היו רק 3 נרשמות להחלפה (חבל!! אני חושבת שזו היתה יכולה להיות החלפה מאוד מאתגרת מבחינה יצירתית) ואחת מהן היא מנהלת ההחלפה, אליה עושה הבובה שיצרתי את דרכה, מקווה שהיא תהיה מרוצה :-)

סדר...

אז איך עבר עליכם ליל הסדר? שרדתם עד סופו? עם כל כוסות היין, השירים וכמויות האוכל לגדוד?

את ליל הסדר שלנו חגגנו עם הורי הבעל, אחותו ומשפחתה...הילדים הולבשו במיטב המחלצות, גם אני התעליתי על עצמי ולערב אחד נפרדתי מהג'ינס, הגופיה ונעלי הספורט (הכתומות!)....

מאוד חיכיתי לערב הזה, יש משהו מיוחד בחגים היהודים (אולי גם בנוצרים ובמוסלמים, לא יודעת...לא חגגתי אותם אפ'פעם)...ההתאחדות המשפחתית הזו, ההרגשה המיוחדת באויר שזו אינה עוד ארוחה משפחתית רגילה, הטקסים (גם אם הם לעיתים מעייפים וארוכים)...ובכלל, אני מאוד אוהבת את ליל הסדר...אפשר להשתטות ברמות מטורפות ותמיד להאשים את ההגדה שמאלצת אותנו לשתות יותר מדי יין (לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אני, מספיק שאריח את הכוס הראשונה ואני כבר מתמסטלת!)

אז הערב הגיע, שמנו פעמינו לבית הורי הבעל, בדלת קיבלו אותנו בצהלות (אותנו...ממש...אם לא הייתי נושאת את הנסיכה על ידיי לא היו יודעים שגם אנחנו מסופחים אליה!), השולחן כבר היה ערוך ומוכן, הילדים היו נרגשים, תפסנו את מקומינו...כולל הנסיכה בכסא האוכל שלה שנסחב מהבית...נמזגה כוס ראשונה והסדר התחיל...

חלפה שעה...כמו שחיכיתי לערב שיגיע, עכשיו כבר חיכיתי שיסתיים!

הגיס שניהל את הסדר, חילק לכולנו תפקידי קריאה והקפיד על הפסוק "והגדת לבנך", אי לכך, לא הסתפק בקריאת ההגדה בשפה שהבינו לפני 2000 שנה ונתן תרגום בגוף הסרט, קרי הסברים בשפת ימינו...שזה נפלא ומקסים ומלמד, אבל לא כשאני מעוכה מעייפות מכל הנקיונות (והשנה ממש הקפדתי! אפילו את צירי הדלתות הברקתי!) ולא כשאני נלחמת לשלוף שאריות הגדה מפיה של הנסיכה הרעבה שהחליטה שגם נייר יכול להיות טעים אם בוחרים לא להיות כל כך בררניים.

נוסיף לזה את סבא שישב מצידה השני של הנסיכה וכל הזמן שר לה שירים משונים שלמרות חיפושים קדחתניים, לא מצאתי אותם בתוך ההגדה!

כשכבר חשבתי שזה לא יגיע, זה הגיע! שלב ה"שולחן עורך"...(מצה כרוכה עם מרור/חרוסת/ביצה קשה וכו' לא ממש השביעו את בטני שצמה מאז ביעור החמץ בבוקר...חוץ מזה, הנסיכה כבר חיסלה חצי הגדה!)

בין לבין, הבכור ובני דודיו חיפשו את האפיקומן, מצאו אותו ו"חטפו" אותו...ילדים מתוחכמים אנחנו מגדלים...

בסיום הסעודה, הוציאה החבורה העליזה דף ובו דרישות לשחרור האסיר! לא ניתן היה לעבור לשלב הסופי של ההגדה עד שלא נסכים לכל תנאי המשא ומתן!

גיסתי, שהיתה ממונה על החבאת החטוף בטרם חטיפתו, לא האמינה שהוא אכן נחטף וכששבה ממקום המסתור, הבנו שאכן אנו עומדים בפני משא ומתן עם חבורת ילדים בגילאי 9-12...

אני, שכבר דיברתי ג'יבריש מרוב עייפות ונסיונות נואשים להרדים את הנסיכה (שכנראה שכבה על עדשה כי שום פוזיציה לא גרמה לה להרדם!), הייתי מוכנה לכל דרישה ותנאי ובלבד שישחררו את החטוף (מתוך חולצתה של בת ה-10...פיכס!)

החבורה היתה מאושרת, כולם קיבלו את מבוקשם (לפחות הבכור שלי, כי גיסי לא נכנע כמוני בקלות וניהל משא ומתן עם שובי האפיקומן הפרטיים שלו)...בנוסף לדרישות בכתב, הם קיבלו צ'ופרים מסבא-סבתא וכשסיימנו לשיר את חד גדיא (כשאני כבר עם הנסיכה על הידיים, תיק תלוי על הגב ורגל בדלת) ליל הסדר שלנו הסתיים באופן סופי.

היה משעשע, טעים ומקסים!

בחג עצמו, קיבלנו הצגת חינם בת 5 דקות, עליה עמלו הבכור ובני דודיו משעות הבוקר! לו ידעתי שאחים יכולים להעסיק זה את זה כל כך הרבה זמן וכל כך בשקט, הייתי עושה לו שלישיית אחים בזה אחר זה!

ואיך עבר הסדר שלכם?

* פינה חדשה בבלוג: "מה קשור?"

כל מיני עניינים קטנים שלא קשורים לפוסט הראשי, אבל צריכים לצאת החוצה איכשהו...

אז אם בסדר עסקינן, בזמן הנקיונות באותן פינות חבויות, פתחתי את קופסת התכשיטים שלי (עד היום לא ברור לי בשביל מה אני צריכה קופסא, יש לי שרשרת אחת שקיבלתי לנישואיי והיא על צווארי, טבעת נישואין על אצבעי, טבעת נוספת גם היא על האצבע וכמה זוגות עגילים שנחים להם בשלווה על תנוכי אוזניי!)...

כשפתחתי את הקופסא גיליתי בה את כל תכשיטי הפימו שעשיתי למכירה בתקופה שיצרתי בפימו (הם עדיין בקופסא - לא היו קונים)...לכבוד נקיונות הפסח, אווררתי אותם קצת וכיבדתי אותם בסט צילומים חדש...לשיפוטכם...

יש לי סטארט אפ היסטרי!

בית חד פעמי! משתמשים וזורקים!
יהיה קיים גם באריזת חסכון של 50 יחידות, במחיר מיוחד...אפשרות לגג נפתח, עשוי מחומר ניתן למיחזור. יהיו דגמים עם גינה וחניה ובשלב מתקדם גם אפשרות לעיצוב אישי!
אני מזמינה מראש אריזות חסכון לשארית חיי...

ולמי שלא מבין על מה אני מקשקשת, אבהיר בשפה קצת יותר ברורה...נמאס לי מנקיונות הפסח!

זה לא שהבית שלי עובר נקיון רק פעם בשנה (או פעמיים, למקפידים גם בראש השנה), אני מנקה כל יום, הרגל שנשאר מתקופת היותינו בעליו של כלב שעיר באופן בלתי משוער...נוסיף לזה את השריטות הפרטיות שלי לגבי נקיון (לא יכולה לסבול רצפה לא נקיה שעושה "קריצים" כשדורכים עליה)...
אבל מה שלא רואים, לא יודעים שהוא קיים...

ואז מגיע פסח... והופכים את כל הבית (תרתי משמע), גוררים, מזיזים, פותחים, מרימים, מטפסים על סולמות ומגלים פינות חשוכות שלא ממש זכרנו שהגיעו קומפלט עם הבית כשקנינו אותו ובפינות האלו מתקיימים חיים שלמים...
וגם אם ידענו שהפינות האלו קיימות (אלא אם כן קניתם בית עגול) הן כל כך רחוקות מהעין וכל כך גבוהות שתמיד נדמה לנו שאף אחד לא באמת ישים לב שהנקודה ההיא בפינה היא לכלוך ולא איזה יתוש שקפץ לביקור, אז אנחנו מוותרים על הטירחה בגרירת הסולם מהבוידעם או המחסן וכך הנקודה נשארת במקומה ואנחנו מתרצים אותה לעצמינו כטרנד החדש של פחלוץ יתושים ולאט לאט היא הופכת לחלק בלתי נפרד מהבית ואנחנו כבר לא שמים לב שהיא שם...

עד שמגיע פסח...והופכים את כל הבית, גוררים, מזיזים, פותחים, מרימים, מטפסים על סולמות ומגלים פינות חשוכות שלא ממש זכרנו...
וכשאנחנו על הסולם חוקרים את אותן פינות, אנחנו מחליטים שהטרנד הזה של הפחלוץ כבר לא ממש מתאים לאופי החדש שאנחנו רוצים ליצור לבית (ובעצם גם טביעת כף היד של ה"סטיקי" שהדביק הילד על הקיר בסלון כבר לא כזו דקורטיבית) אז אנחנו גוררים את הסולם ובהינף מטלית מוחקים את העיצוב "הטבעי" מהקיר.
על הדרך אנחנו מציצים מעל המזנון (מדהים מה שרואים כשנמצאים על סולם גבוה!) ומגלים שגם הוא צריך איזו הנשמה, לפני שהוא נחנק למוות מאלרגיה קשה לאבק...ואם אנחנו כבר שם, במחוזות העולם החדש שבפאתי התקרה, אז שווה לצאת לסיור בכל האתרים המעניינים (מזגן התקרה, קרניזי החלונות, הוילונות הכבדים מאיקאה) וכשאנחנו מסיימים את הטיול ונוחתים חזרה...במקום לשיר "הבאנו שלום עליכם..." אנחנו מתרסקים לרצפה באפיסת כוחות ומקללים את מי שהמציא את החוק הזה של נקיון פסח ומי שהמציא את הפינות האבודות (ואת התקרות המאוד גבוהות) ומתפללים לאיזה נס או לאיזה סטארט אפ שיגמול אותנו מייסורינו...

אז הנה...עליתי על זה! יש לי רעיון גאוני, גם חד פעמי, גם ניתן למיחזור, גם לא דורש נקיון (אפשר להשתמש גם יותר מפעם אחת במידה והילדים שלכם לא נוהגים להעיף מקרוני לתקרה כדי לבדוק אם הוא נשאר שם)...בית חד פעמי!
אפשר יהיה לעצב עם דפים, בדים, פימו...U NAME IT!
אם תשמעו על חברה שמעוניינת לבצע את הפרויקט, בלי לשלוח אותי קודם להסתכלות פסיכיאטרית...כתבו לי ;-)

ועד שזה יקרה...אין לי הרבה ברירה...אני אורזת את הסולם, שואב האבק והמטלית וממריאה אל מחוזות גבוהים...(היום ברשימת האתרים לביקור: הטלויזיה על הזרוע ועוד כמה חלונות)..

שיהיה לכולם נקיון פסח קל ונעים (גם לאלו שמזמינים עוזרת!)

הודעה טכנית והתנצלות...

למנויי הבלוג שלי...
בשל קצר תקשורתי עם ספק העדכונים לבלוג (או במילים אחרות, האתר שאיפשר לי לשלוח עדכונים חינמיים מהבלוג, עומד לזרוק אותי לרחוב בשל אי רצון לתשלום שכר עדכון...ואני לא צריכה שיעשה לי טובות! ממילא הוא שלח עדכונים למי ומתי שהתחשק לו)...
העדכונים לבלוג ישלחו מעתה דרך ספק שירות אחר...לכן, כדי לוודא כי אתם מקבלים עדכונים למייל, אני מציעה להרשם מחדש לקבלת העדכונים (בקוביה בצד ימין).
ומי שטרם נרשם והקשקשת שלי מעניינת אותו, מוזמן להרשם :-)

מתנצלת מראש על הטרטור, הטירחה והפרעה לשכנים בין 14:00 ל-16:00 (פסח תיכף פה! צריך לנקות!)

שיהיה לכולכם יום אביבי, חם ונעים.