אני מטורפת על כלבים, נדמה לי שכבר הזכרתי זאת פה ושם, אבל טרם יצא לי להתקל בכלב טומטום שכזה...נעזוב את זה שיש לו חיבה דוחה לנבירה בפח האשפה בשירותים, ללעיסת התחתונים של יושבי הבית ולאכילת נייר טואלט באופן כללי, יש לו גם ככל הנראה כמה בעיות נפשיות...כמו דמיונות שווא על חרקים מעופפים מעל ראשו (וקפיצות פסיכוטיות במקום כדי לנסות לתפוס אותם)...
בכל מקרה, אחרי ההשכמה לה זכיתי, התארגנו ליציאה נוספת לכיוון עיר הקודש...
התוכנית המקורית השתנתה קצת. בשל החום הרב, החלטנו לוותר על ביקור ב"עין יעל" ומאחר ולא הספקנו יום קודם לכן להגיע לכותל, הוחלט שניסע קודם לעשות סיור סביב העיר (כאילו שזה לא מה שעשינו כשחיפשנו את גן החיות!) ונסיים בכותל.
נסענו לפי מסלול שהוצאתי מאתר עיריית ירושלים, נקודת הפתיחה היתה בכנסת...
ידעתי שסיור במתחם הכנסת עם שני האוצרות שלי לא יגמר טוב, אז הסתפקנו בתמונות ליד המנורה ועל רקע משכן הכנסת, העיקר שנסמן "וי"...
מול הכנסת, בגן וואהל לוורדים קלטתי אוהלים...חשבתי לעצמי "איזה רעיון נחמד, איך אנחנו לא חשבנו לבוא ולנוח פה עם אוהל?"...אח"כ ראיתי שאלו אוהלי מחאה של מחוסרי דיור...פתאום הרעיון לא נראה לי כזה נחמד.
הבכור שיצא מהבית חמוץ פנים כי "הכרחנו" אותו לבוא איתנו במקום להיות עם בני דודיו, סירב לשתף פעולה בשלב התמונות.
רק אחרי שהמשכנו בנסיעה ליעד הבא (וכמובן טעינו בדרך) חזרנו ועברנו שוב ליד הכנסת ואז הוא ניאות לצאת לצילום קצר...אמנם בחלק הפחות פוטוגני של הכנסת, אבל התמונה הזו היתה שווה...
אחרי שצילמתי, שאלתי אותו מה הוא עשה שם בתמונה והוא ענה שהתפלל, שאלתי מה הקשר בין הכנסת לבין תפילה והוא אמר..."חשבתי שחוץ מלהמציא חוקים הם גם מתפללים שם"...אמרתי לו שעם כל החוקים שהם ממציאים, אנחנו אלו שצריכים להתפלל!
המשכנו בנסיעה, כשהמטרה היתה להגיע לטיילת בארמון הנציב כדי להשקיף על העיר העתיקה הגובלת בחדשה, כאמור טעינו בדרך, חזרנו על עקבותינו והמשכנו לחפש...בשלב מסוים הבעל נשבר והחליט לרכוש את מפת העיר, אבל לא מצאנו נקודה בה נוכל למצוא אחת כזו...
בעוד אנחנו מחפשים את עצמינו, קלטתי לפתע את בניין ימק"א, החלטנו שאם אין טיילת ארמון הנציב, נהנה ממה שיש...אבל הנאה לא ממש היתה פה.
הקטנה סירבה בתוקף להכנס למנשא הגב, בעוד אני ניסיתי לדחוף לה רגל אחת פנימה, היא הוציאה את השניה, הבעל החזיק את המנשא כדי שזה לא יברח לנו בעת ביצוע המשימה, ועל הדרך חטף בומבה בראש מהמצלמות שהתנדנדו מצווארי...הקטנה צווחה ונתנה לנו שפגט אוירי, פקח תנועה שעבר שם כמעט נתן לנו דו"ח על התעללות בחסר ישע...הקטנה ניצחה. אין מנשא.
סחבנו אותה על הידיים ונכנסנו לבניין, במטרה לטפס למעלה אל הפעמון, אלא שהבחורה מהמודיעין שהיתה אמורה לפתוח לנו את הדלת אל הפעמון היתה עסוקה בויכוח לוהט עם לקוחה, לרגע הרגשתי כמו בגן ילדים, עוד כמה דקות של המתנה בתקווה שהמודיעינית תשים לב שאנחנו מתנהגים יפה ומחכים בסבלנות ונשברנו...יצאנו מהבניין בלי לראות את הפעמון, העיקר שילמנו על חניה.
לפחות יצאנו מהבניין עם מפה תיירותית של ירושלים...
משם המשכנו לכיוון העיר העתיקה, אל שער יפו, גם פה לא היתה הפתעה גדולה, בחיפוש אחרי חניה קרובה יותר, הבעל פספס את החניון ולכן היינו צריכים לעשות סיבוב ולחזור, יום שישי בצהריים, חם, צפוף, המון מכוניות על הכביש, שני ילדים עייפים ועצבניים ואני עם גלגולי העיניים שלי (מה הקטע של גברים עם העקשנות הזו למצוא חניה בתוך הדלת של הבניין??)
הגענו אל החניון, לפחות תת קרקעי ומוצל, לא נצטרך לעמוד עוד חצי שעה מחוץ לרכב בהמתנה שיתקרר מספיק בכדי שהישבן שלנו לא יצרב מהחום.
טיפסנו אל השער (רק אח"כ הבנו שיכולנו להמשיך ישר בשדירות ממילא ולחסוך לעצמינו את כל המדרגות והעליה התלולה, בשלב הזה הבנו גם שבירושלים יש יותר מדרגות מתושבים!)...
השער נמצא בצד השני של העיר העתיקה והוא המרוחק ביותר מהכותל, לא ניסינו לעשות לעצמינו חיים קשים במכוון בכניסה דרכו, המטרה היתה לטייל בטיילת החומות הנמצאת בסמוך לו, אבל איזה פלא...הטיילת מלאת מדרגות! בעודינו נגררים עם עגלה ותיקים, החלטנו לוותר ולשים פעמינו הישר אל הכותל...ההיישר הזה לקח לנו בערך שעה, בה חצינו את הרובע היהודי וקצת את הנוצרי (עם כל הסמטאות האלו, לך תבין איפה אתה בכלל...) הרבה מהדרך לא הצלחתי לצלם, התנועה היתה רבה ודוחקת ובקושי הצלחתי לראות איפה אני דורכת, שלא לדבר על זה שיש שם הרבה...מ-ד-ר-ג-ו-ת... ועם העגלה היינו צריכים לוודא שאנחנו לא נתקעים במשהו ועפים...
פה ושם צילמתי, אבל לא כמו שציפיתי (בכלל, מכל הסופ"ש הזה יש לי 200 תמונות, 200!! זו ממש התדרדרות בשבילי, ציפיתי לצלם לפחות 1000, אבל מסתבר שזה בלתי אפשרי כשמסתובבים עם 2 ילדים וציוד שונה וגם צריך לנווט).
כשהגענו סוף סוף לקצה הדרך יכולנו לעצור לרגע, להתבונן ביופי הנשקף אלינו וגם לקחת כמה נשימות לפני שמזעיקים לנו מד"א...
וכך הם נראו בדרך חזרה...אתם לא רוצים לדעת איך הבעל ואני נראינו! מזל שלא ציפו מאיתנו לשיחות עומק בארוחת הערב, המוח שלנו כבר היה מטוגן לגמרי.
יצאו תמונות מקסימות, הילדים כאלה מתוקים, מזל שבתמונות לא רואים כמה חם היה (מנסיון, גם אני ביליתי בוקר בכותל שבוע שעבר וחזרתי וול דאן)
השבמחקאוי כמה כואבת לי הבטן מרב צחוק...
השבמחקטוב, אי אפשר לומר שלא חוויתם חוויות נכון? לפחות יהיה מה לספר בחזרה מהחופשה... ;-)
גדולים אתם, פשוט גדולים!!
השבמחקאני נקרעת בכל פעם מחדש! והרשי לי לציין שאני מתה על איך שאת מוצאת את הצחוק בכל מצב.
חיבוקים!!
אוי את מעולה!!!
השבמחקגרמת לי לצחוק בטירוף..
פעם הבאה כשאת מתכננת סיור בארץ הקודש דברי איתי.. אולי אוכל לעזור.
נשיקות..
ליאת
רק 200 תמונות צילמת?????
השבמחקאם אני הייתי במצבך אפילו 2 לא היו יוצאות לי. העיקר החוויה.