מאחר והבכור הוזמן לשבוע אצל בני דודיו בדרום, חשבתי (והבעל אומר "אם את חושבת, אנחנו בבעיה"...) שנוכל לשלב את הנסיעה אליהם עם טיול בירושלים...
אחות הבעל, אצלה היה אמור הבכור להתארח, הזמינה אותנו בנדיבותה הרבה להתארח אצלם כנקודת יציאה לירושלים, כך שנוכל לבלות בירושלים יותר מיום אחד (אין מצב שהיינו עושים נסיעה של שעה וארבעים דקות מהצפון במשך שלושה ימים, לעומת זאת נסיעה של ארבעים דקות מביתם הדרומי נשמעת יותר מפתה), אני מיד קפצתי על ההצעה וכבר החלטתי שבזה נחסוך את האירוח של הבכור (כי תכל'ס, אם הוא לא יסתדר איתם, אצטרך לעשות את הנסיעה הארוכה הזו שוב כעבור ימים ספורים להחזיר אותו והייתי שמחה להפטר מהחשש הזה)...
אז ישבתי ותכננתי את שלושת הימים שלנו בירושלים, הכנתי רשימות ומסלולים ואחרי שידעתי שהכל מתוקתק, ארזתי תיקים, הבעל דחס באוטו, העמסנו את הילדים, לקחנו שק של מצב רוח טוב היי! ויצאנו לדרך ...
ככל שהתקרבנו לירושלים, התחלתי להתרגש ולקשקש ולנסות להסביר לבכור מה אנחנו רואים בדרך ולמה יש לזה חשיבות ולא הצלחתי להבין איך זה שהוא לא מביע את אותה התלהבות אינפנטילית כשל אימו...כשנכנסנו לעיר, הייתי ממש באקסטזה...
התכנון ליום ביקורינו הראשון בירושלים היה לנסוע לגן החיות התנכ"י ולפני עזיבת העיר, לעבור בכותל...
אז שמנו פעמינו אל עבר גן החיות על פי ההסבר שהוצאתי מהאינטרנט ומצאנו את עצמינו במשך חצי שעה חוצים את ירושלים לאורכה ולרוחבה כמו דמויות קריקטורה מסרט של לואי דה פינס (קבלו ויז'ן, שוטר עומד במרכז העיר וצופה במכונית ירוקה חולפת על פניו ממזרח למערב, אח"כ מצפון לדרום, שוב מדרום למזרח וכן הלאה, איש לא ראה את גשר המיתרים מכל כיווניו כמו שאנחנו ראינו אותו)...
בשלב מסוים הילדים כבר איבדו סבלנות, הבכור זמזם לנו כמו תקליט שבור שהוא רוצה לנסוע לבני הדודים, הקטנה שלחה בעיטות לבכור וצווחה באותו זמן, מה שגרר מיד צעקות על הבכור, כי עם צווחות כאלו לא יכול להיות שהיא אשמה! הבעל התחיל לקטר על השילוט המחורבן בעיר ואני התחלתי לתלוש לעצמי שערות מהזרועות...היה כיף!
הבעל, שבדרך כלל משמש כ-GPS אנושי (אני זו שמנווטת אותנו לגבול מצרים בזמן שאנחנו מנסים להגיע לאילת), התעקש, למרות בקשותיי לרכוש מפה של ירושלים, להיות כמו ילד קטן ולעשות את זה "לבד"...בסוף, איכשהו הגענו לגן החיות...נשמנו לרווחה וחשבנו שהנה אנחנו הולכים להנות!
מרחתי את הילדים בכמויות קרם הגנה כאילו היו עוף בציפוי, רכשנו כרטיסים ונכנסנו...אני בהתרגשות האינפנטילית שלי מיד משכתי את העגלה אל עבר האגם הקטן בכניסה, כדי להראות לגאיה קופים שהתנדנדו שם על חבלים...הבעל סינן משהו על המשפחה שלי...
הבכור הודיע שהוא רעב ופתאום נזכרתי שגם הקטנה לא אכלה כבר מזמן, אז החלטנו לעשות פיקניק ספונטני על חתיכת דשא מוצלת שמצאנו...אלא שהדשא הקריח בדיוק במקום בו רצינו לשבת והיה בוצי משהו, אז הבעל נשלח לרכב להביא את השמיכה (ככה זה כשמתעקשים לא לקחת אותה ברגע שיוצאים מהאוטו כי "סתם נסחוב אותה")...
עד שהגיעה השמיכה, גאיה ביצעה תרגילי תמרון ליציאה מהעגלה והיתה מאוד החלטית בנסיונות שלה...שלפתי אותה החוצה...היא החליטה שאם היא כבר מחוץ לעגלה אז למה לא להתחיל להסתובב? וזה לא ממש משנה שאמא מנסה להאכיל אותה באותו זמן...שאמא תתאמץ קצת, מה קרה?
כשהפסקת האוכל הסתיימה, התחלנו לטייל בגן החיות...לא אלאה אתכם בסיפורים על כל החיות שראינו, זה לא שראינו שם איזו חיה יוצאת דופן שלא ראיתם כבר בעבר (גם זואולוגיות וגם אנושיות), אבל פה ושם היו הברקות...
בכלוב הסוריקטות (המתוקות להפליא) היו גומחות עם כיפות שקופות, מתחת לכלוב יש מנהרה שמובילה אל אותן גומחות ומאפשרת לילדים להכנס ולהציץ על הסוריקטות דרך הכיפות הפזורות בכלוב...
הבכור כל כך התלהב מהמשחק וביקש שאצלם אותה בכיפה הזו וההיא וגם זו שאחריה...(הסוריקטות אגב לא ממש הזיזו לו...) מאחר והשמש השתקפה בכיפות, הצילום שלו בתוך הכיפות לא יצא מוצלח, אבל הצילום בתוך המנהרה המובילה אליהן יצא דווקא מגניב...
בהמשך ראינו את השימפנזות, אישית אני חושבת שזו החיה הכי מצחיקה שיש...
היתה שם שימפנזה אחת ששכבה לה בכיף על הגב, בפוזה של סתלבט עם חתיכת קש בפה...רק כוס עם מרגריטה היתה חסרה לה ביד ואפשר היה לדחוף אותה לסרט קומי-רומנטי על רקע נופי הוואי...
אבל השוס היו זוג שימפנזים צעירים ששיחקו ממש כמו שני ילדים קטנים! וכמו שני ילדים קטנים שנמאס להם לשחק ביחד הם התחילו לריב, האחד נתן לאחר כאפה, ההוא החזיר לו בנשיכה, הראשון דחף לו את הפרצוף עם הרגל, השני משך לו אותה...הבכור עמד והסתכל עליהם ולא הפסיק לצחוק! מבחינתו יכולנו לבוא לגן החיות רק בשביל השימפנזים, לעמוד שם כל היום ולצפות בחוויה האנתרופולוגית הזו...
מאחר והשמש כבר המיסה לנו מחצית מהמוח, נפרדנו יפה מהשימפנזים החמודים והמשכנו הלאה...
אל פינת הליטוף...רציתי שגאיה תחווה קצת ליטוף של חיות (חוץ ממשיכת זנב לכלב של אחות הבעל), בתחילה היא צווחה בהתרגשות כשראתה את הגדיים המסתובבים חופשי...הם כנראה מגיבים טוב לצווחות אושר (או שסתם יש להם חיבה לג'ינג'יות קטנות), כי בתוך רגעים היתה סביבה חבורה של גדיים קטנים...היא התלהבה עד לרגע בו הגדיים התחילו ללקק אותה, אז היא כבר נלחצה...ואנחנו עשינו אחורה פנה...לכיוון היציאה.
החום היה נוראי! (הכרטיסנית בשער הכניסה דיווחה לנו בגאווה שבירושלים אמנם חם, אבל אין את אותה לחות שיש בצפון, אם לשפוט לפי דבריה, בבית כנראה היינו כבר מתעלפים).
עד שהגענו לרכב אני כבר הייתי חצי בן אדם עם כאב ראש שאיים להחזיר אותנו הביתה (כנראה לא שתיתי מספיק), היה ברור שלא נראה את הכותל באותו ערב...נסענו הישר לבית המשפחה בדרום...את היציאה מירושלים דווקא מצאנו מהר מאוד, אבל נתקענו בפקק היסטרי בגלל תאונה קלה שקרתה בכלל בנתיב הנסיעה מולינו!
כל כך שמחתי להגיע כבר אל בית המשפחה...אבל כנראה ששמחתי מהר מדי...גאיה שנמצאת בשלב מתקדם של חקר הסובב אותה מצאה שם הרבה פיתויים (הבית שלהם נטול תינוקות כבר עשר שנים, הם בפאזה אחרת)...ואנחנו מצאנו את עצמינו מתזזים אחריה כדי למנוע אסונות..היא משכה מהמדפים את אוסף ספרי פו הדב הקלאסיים והחליטה לבדוק אם הדפים עמידים על ידי קריעתם, אח"כ רצה אל המדרגות המובילות לקומה השניה כדי להתנסות בטיפוס (ואני בכלל לא ידעתי שהיא יודעת איך!), בשעת האמבטיה צווחה כאילו תולים אותה וחששתי לרגע שיזמינו לנו משטרה (אם זו לא האמבטיה שלה, אין מצב לרחוץ אותה)...הבכור שכל כך התרגש לראות את בני דודיו התעלם מקיומינו לחלוטין ונדבק אליהם כאילו היה הצל שלהם...לרגע שקלתי למסור אותו לאימוצם.
בסוף היום הייתי מותשת לחלוטין!
יש לנו עוד יומיים מעלילותיי (ומעלילות משפחתי) בעיר הקודש, אבל עליהם אכתוב בהמשך...יש גבול לכמה אפשר לסבול, לא?
* ובפינת מה קשור?
לפני כמה ימים נפגשתי עם כמה חברות למפגשון יצירה ספונטני, גאיה מאוד רצתה להיות לידי, אז הבעל הביא את כסא האוכל שלה, הושיב אותה בפנים, נתן לה את כף המשחק שלה וכדי לתת לה תחושה שהיא באמת אחת משלנו, אמר: "גאיה, הנה הקאטל-כף שלך!" לא היתה מאושרת ממנה.
חחחחחחחחחחהההה
השבמחקנו, מבדר כמו תמיד...
מחכה לקרוא את המשך עלילותיכם... :-)