סיקורים חלק ב'...

תודה על הפרגון לתמונה התלת מימדית שלי מהפוסט הקודם...שמחה שאהבתם  :-)
למיכל ולמי שעוד תוהה...הסדנה עליה דיברתי היא סדנה פיזית ולא סדנה וירטואלית...אני אמנם צפונית, אבל אם תהיה הענות של בנות מאיזורים אחרים בארץ, נארגן בית מארח לצורך העניין...

וחזרה להמשך הסיקורים...המיני אלבום...
הקולקציה המדוברת היא Dear lizzy מבית American crafts.
הפעם לא הדבקתי את הקארדסטוקים על קרטון כמו שאני לרוב נוהגת, במטרה לחזק את הדפים...גם כי לא היו לי מספיק קארדסטוקים (זוכרים שאני משתדלת לעשות שימוש בעיקר בחומרי הסיקור?) וגם כי הקארדסטוקים הספציפיים עבים מספיק...
בשל בעית מחסור בקארדסטוקים וגם כי בשלב מסוים דוגמאות הדפים התחילו לחזור על עצמן יותר מדי וזה כבר הציק לי קצת בעין, החלטתי להכין את הכריכה מקרטון שצופה בלבד (כבר אמרתי שאני מתה על החומר הזה?).

שורת הלבבות נחתכה מאחד הקארדסטוקים שקיבלתי (פה תוכלו לראות את הכפולות המלאות של המיני אלבום וגם את הקארדסטוקים שקיבלנו לצורך הסיקור). הפרח הצהוב הוא מדבקת קארדסטוק מהקולקציה המסוקרת, פרח הבלינגים נמצא אצלי כבר שנה וחצי כמעט! קיבלתי אותו באחת הרכישות הראשונות שלי ולא היה לי מה לעשות איתו...עד עכשיו.
אותיות הסול חתוכות ידנית על פי שבלונת האותיות של הפיה השימושית (אלו האותיות הקטנות, אותן לא ניתן להשיג מסול לצערי...עוד חומר שאני אוהבת...)

חלק מהדפים בקולקציה כל כך צבעוניים ומלאי פרטים שלא מצאתי לנכון להוסיף להם קישוטים ופשוט הדבקתי תמונות כמו בדף הזה...בצד ימין, על הכריכה הפנימית הדבקתי מדבקת קארדסטוק מתוקה מהקולקציה...

הקארדסטוקים בקולקציה הם דו צדדיים כשצד אחד מדוגם (חלקם עם גליטר) והצד השני חלק. סידרתי את המיני אלבום כך שכל הצדדים המדוגמים נמצאים בצד שמאל של האלבום והצדדים החלקים בצד ימין...חלק מהצבעים החלקים היו חיוורים מדי או סתם לא נעימים לעין כצבע אחיד...כמו הורוד בדף הזה. בקולקציה יש קארדסטוק אחד שנראה כמו גלים צבעוניים משורבטים...כדי לשבור קצת את הורוד, חתכתי מהדף הזה כמה "גלים" והדבקתי אותם...הוספתי תמונות, קצת שרבוטי מסגרת ועיגולים וזה כבר נראה אחרת.

 
עם הדף הזה קצת נלחמתי ואני מודה שאני לא מתה עליו...אבל אני כן מתה על התמונות שבו...גאיה כל כך מתוקה בנעליים ובכובע של אחיה...
 

 
 
לרוב אני לא אוהבת ליצור כפולות תואמות, אבל בשביל התמונות האלו, הייתי מוכרחה...
כאן, בגלל הדף התואם ממול ובגלל שהתמונה ששמתי מספיק גדולה, הצבע הירקרק של הדף (נכון מזכיר מחלה?) הצליח איכשהו לצאת מעודן. מדבקת הפרחים למטה היא מהקולקציה...הפרפר המקסים נחתך משארית דף הרקע החום שממול...(ליאתוש, תודה מותק! כמו שאת רואה, הפאנץ' שימושי מאוד, אבל מתגעגע הביתה)
 

 

דף הכפולה מצד שמאל, הוא דף אינטראקטיבי. התמונות נפתחות למעין חלון ובו יש תמונות נוספות מאותה סדרה...מתחת לתמונות כיווצתי נייר קרפ לבן.

זה עוד דף שאני פחות אוהבת, בעיקר בגלל צבע קארדסטוק הרקע . הכיתוב נעשה על חתיכות מאסקינג טייפ שצבעתי עם דיו חום....

אני אוהבת את הצבע השוקולדי של הדף הזה...הוספתי שוב חיתוך מאותו קארדסטוק "גלים" צבעוני, לב מנצנץ, קצת שרבוט...וזהו...מבחינתי התמונות בדף הזה עושות אותו (אבל אני משוחדת  ;-))

בדף הזה הצלחתי לנטרל קצת את הגוון הצהבהב עם צבע ספריי של טים הולץ בצבע כחול כהה. הדגלונים נחתכו מאחד הקארדסטוקים מהקולקציה.

כרקע לתמונה המשפחתית, הדבקתי חתיכות מאסקינג טייפ חלבי. את שולי התמונה לכלכתי בדיו סטאזון...יש לי חותמת כזו בתוכנת הפוטושופ שיוצרת שוליים מלוכלכים כאלו לתמונות ונותנת להן מראה גראנג'י...כמה שרבוטים בעט לבן, מדבקות מהקולקציה...וזהו...המיני אלבום מוכן והיה כיף לעבוד עליו.

 

* ובמסגרת הפינה  "מה קשור?" שמזמן לא היתה פה...
אתמול חזר הילד לביה"ס אחרי שלושה ימים של מסכנות וחולי. בערב, כשפשפשתי בתיק שלו, מצאתי תמונה מנויילנת בגודל A4. בתמונה, מקהלת ביה"ס והמורה למוסיקה בטקס יום הזכרון. מאחורי התמונה הודפסה הקדשה אישית מהמורה. קראתי ודמעתי. מי שקרא את פוסט טמפל גרנדין ויום הזכרון יבין מדוע התרגשתי עד דמעות...(מעבר לעובדה הבסיסית שזו מחווה מרגשת לכל ילד והורה). אני מתה על הילד הזה!

סיקורי החודש למגזין סקראפהוליק

החודש, פינת הסיקורים במגזין היא בחסות החנות MY PUNCH.
אליס מ-MY PUNCH שלחה לכל אחת מאיתנו 6 דפי קארדסטוק דו צדדיים וסט מדבקות אחד לבחירתה. אני בחרתי במדבקות הקארדסטוק הרגילות, היו גם כפתורי מתכת מתוקים ומדבקות תלת מימדיות.
את תמונות המוצרים שקיבלנו תוכלו לראות בבלוג המגזין וזה רק חלק מהקולקציה המתוקה הזו...יש עוד דפים יפייפיים בקולקציה ושאר קישוטים.

בחרתי לחרוג ממנהג המיני אלבומים שלי והחלטתי להכין מהחומרים תמונה תלת מימדית. זוכרים את תמונת ההצצה ששמתי פה כטיזר? אז זה הפרויקט...

בסיס התמונה הוא קופסת יין מקרטון כסוף שקיבלנו באחד החגים ושמרתי לפרויקט מהסוג הזה.
מאחר והדפים משרים אוירת אביב ופריחה, ידעתי שנושא התמונה יהיה פריחה. החלטתי להשאיר את הצבע הכסוף המקורי וטיפלתי בעיקר בפנים הקופסה...ציפיתי את התחתית ביריעת דשא מלאכותי וברקע הדבקתי חתיכה מאחד הקארדסטוקים שקיבלנו שהוא למעשה דף רקע של שמיים, עננים, מעט דשא ועצים.
ידעתי שארצה להוסיף עצים לתמונה שלי וחשבתי בתחילה להשתמש במדבקות העצים שנמצאות בחבילת המדבקות של הקולקציה או לגזור את הדפים מדף הרקע בו השתמשתי ליצירת הרקע בתוך התמונה...אבל הם היו קטנים מדי מבחינה פרופורציונלית ולכן יצרתי עץ מחומרים שונים, שנתן עוד מימד לתמונה. האופניים הם מדבקה (מקסימה!) מסט המדבקות שבחרתי. חתכתי את רצועת הדגלונים הצבעונית מקארדסטוק נוסף מהקולקציה והדבקתי בצד החיצוני של הקופסה.

הוספתי את הגדר המוכרת שלי ממקלות הארטיק... את הספסל כולו יצרתי מאחד הקארדסטוקים שקיבלנו. 

הוספתי פרפרי נייר שחוררתי מבריסטול לבן וצבעתי עם דיו בצבעים שונים, האבנים הן חלוקי נחל שמיועדות למילוי אקווריום או עציצים (קניתי באיקאה...אני מניחה שאתם יודעים למה אני מתכוונת).

בחרתי תמונות של יובל וגאיה מהטיול האחרון שלנו ועיבדתי אותן דיגיטלית, הדפסתי על בריסטול לבן עבה והדבקתי לחוט מתכת דק שיאפשר להן לעמוד זקופות.

עוד כמה פרחים שהכנתי מנייר קרפ (האהבה החדשה/ישנה שלי...כותרת מאותיות THICKERS שתסכם את הסצינה (התייעצתי עם מנדי מה נשמע טוב יותר באנגלית....ולמרות שהיו לה ואפילו לאמא שלה, רעיונות נהדרים...היה לי קצת קשה להפרד מכל כך הרבה אותיות והחלטתי לתמצת במילה אחת...)
וזהו, התמונה מוכנה ואני מאוד אוהבת את התוצאה!

כשסיימתי את התמונה, ראיתי שנותרתי עם חומרים רבים לסיקור והחלטתי למרות הכל, ליצור גם מיני אלבום. אבל מאחר ויש לא מעט תמונות ומן הסתם גם לא מעט הסברים והפוסט הזה כבר מספיק ארוך...אני אעלה את המיני אלבום בפוסט הבא (שיקרה בודאי מחר, אבל לפחות תהיה לכם קצת הפוגה).


בנות שכבר ראו את התמונה התלת מימדית (מקורבות להנהלה, אתם יודעים...) דרשו סדנה להכנת תמונה כזו...אז אמרתי שאבדוק הענות ואם תהיינה מספיק בנות, אפתח סדנה להכנת תמונה תלת מימדית.
אז אם מישהי מעוניינת...ידעו אותי...

נתראה בפוסט הבא...

היא קיבלה את זה!

זו כותרת המייל שקיבלתי מאחי אתמול בלילה...
זוכרים שכתבתי על עבודה שעשיתי ואני עדיין לא יכולה להראות? אז עכשיו כבר אפשר...

עכשיו, לפני שתגידו..."על זה המהומה?" אני אקדים ואומר שזו עבודה קטנה, גם בגודל וגם בעיצוב...אבל הגודל לא קובע כשמעורב רגש.

מנדי, חברתו של אחי חזרה לארה"ב לפני 5 שבועות והפרידה היתה קשה לשניהם (גם לי...מנדי התגלתה כבחורה מקסימה ביותר ואין לי ספק שאם היתה נשארת, היינו יכולות להיות קרובות)...
אז אחי ביקש שאכין לו משהו, עבורה...הוא תיאר לי פחות או יותר מה הוא רוצה ואמר שהוא סומך עליי שזה ייצא יפה.

וזה מה שהכנתי:

וקצת הסברים בגוף הסרט...

שמרתי קופסת שוקולדים קטנה מפח שקיבלתי באיזה חג...כיסיתי את חלקה העליון והתחתון ובחרתי להשאיר את הצדדים כמו שהם...

בתוך הקופסה הכנסתי ספוג כדי שיגביה את המיני-מיני אלבומון הזה...כי התבקשתי לעצב משהו לשתי תמונות...אחת שתביע חיבוק ואחת נשיקה...את תמונת הנשיקה צינזרתי מטעמים מובנים...אבל את הרעיון הכללי אפשר להבין.

בהמשך, אם מנדי תחליט שבא לה להכניס לקופסה מיני אלבומון עם יותר תמונות ונפח, אפשר להוציא את הספוג ולהכין מיני אלבומון חדש שיתאים לקופסה...

הדיווחים אומרים שהיא מאוד התרגשה...אמרתי לכם שהגודל לא קובע?

ובאשר לנו...כלום לא השתנה מאתמול, אני כבר באמת מרגישה על ערש דווי, אבל חייבת לתפקד...הילדון מרוח באפיסת כוחות במיטה...הקטנה יצאה עם סבא וסבתא לגן המשחקים כדי לשאוף אויר נקי ממחלות ואני מתחילה לתהות מה אני הולכת לעשות עם הכרטיסים שקיבלנו להופעה של חנוך רוזן בשישי בערב...

קופת חולים שלום, אנחנו עמוסים!

יום שישי בערב...נתקפתי חלושס...נחיר ימין התחיל להראות סימני סתימה ומרתון האפצ'י יצא לדרך...
נכנסתי למיטה בתשע וחצי, כמו ילדה בת 10, לא לפני ששפכתי גלון קרבול על הכרית...וקיוויתי לטוב...
בבוקר המחרת לא היה ממש טוב.
גם בבוקר שלמחרת המחרת...
להיפך, המצב הלך והחמיר ומצאתי את עצמי במתקפת אפצ'י של חצי שעה בכל שעה, חלושס כרוני ותחושת שיתוק בחצי הימני של פרצופי...

מעבר לרחמים העצמיים כבר התחלתי לדאוג, כי למחרת, כלומר היום...הילדון צריך היה לצאת לטיול כיתתי ואני התנדבתי להצטרף (כאילו שהיתה לי ברירה...הילדון הכריז שהוא לא יוצא אם אני לא מצטרפת אליו)...

"אני מוכרחה להרגיש טוב יותר! אתה חושב שזה יקרה עד מחר?" שאלתי את הבעל שמעולם לא סיים וגם לא התחיל לימודי רפואה, מה שלא מנע ממנו לעטות מבט של רופא ולענות: "לא נראה לי!"

הייתי צריכה לבנות תוכנית מגירה למקרה שאני אהיה עדיין במצב חולני...הרי הילדון לא יפסיד את הטיול (המסלול הוא סטלה מאריס בחיפה, מערת אליהו הנביא ועוספייה...כלומר, טיול שווה!) וכך הוחלט שאבא יקח חופש וייצא עם הילדון במידה ואני לא אתאושש...נרגעתי!

הבוקר, השעון צלצל...עשיתי לעצמי הערכת מצב והבנתי שלא אצליח ללוות את הטיול ואת בני יקיר לי בלי להתעלף להם בדרך מרוב חלושס ומסכנות...מזל שיש לי תוכנית מגירה!
לפני שניגשתי להעיר את אבא, עברתי בחדר של הילדון...כי הוא צריך השכמה להשכמה...
הוא הסתובב אליי ואמר "כואב לי הראש"...
עכשיו, כל אמא מכירה את הקול הזה של ילד חולה...זה לא קול רגיל...זה לא קול שאפשר לזייף אותו...אם הוא חולה באמת ולא עושה את עצמו כי יש מבחן שלא בא לו לעשות או כי סתם בא לו להתפנן במיטה, את אמא...תזהי מיד!
"אוי לא" חשבתי לעצמי...
הנחתי יד על המצח...הילדון רותח...הנחתי יד על הבטן...המצב לא שונה...הבאתי מדחום, כדי שיהיה לי אישור "רפואי" למצב... 38.2...הלך הטיול! איזה באסה!
אבא החליט שאם אין טיול, חבל לבזבז יום עבודה ויצא לדרכו...
אז התחיל היום המטורף שלי...אמא חולה פלוס ילדון חולה פלוס ילדונת קטנה ונמרצת מאוד!

היא רוצה לאכול, יוגורט עם בננה...יושבות במטבח, אני נותנת לה לאכול.
"לבד" היא אומרת ואני כבר מדמיינת את הניקיון הצפוי לי עוד מעט...היא מתחילה לאכול, גם השיער אוכל קצת...גם החולצה...
מהחדר אני שומעת קולות מוזרים...אני עוזבת לרגע את הקטנה וממהרת אל החדר, כדי למצוא את הילדון שעון על מעקה המיטה עם הראש למטה (אחסוך את הפרטים הגרפיים ואתן לכם להשלים בעזרת דמיונכם)...
"רגע חמוד, אני כבר חוזרת אליך"...אני רצה למטבח להביא שקית, מטלית לניקוי ועל הדרך לבדוק שהקטנה עוד יושבת ואוכלת ולא בדרך לאיזה בנג'י מטורף מארונות המטבח.
אני חוזרת אל החדר, עוברת באמבטיה להביא כפפות, דלי ומגב וחוזרת אל הילדון...עוזרת לו להתנקות, בשלב הזה הוא סמרטוטי ומסכן...
אני אוספת את הלכלוך ושוטפת את החדר...הקטנה סיימה בינתיים לאכול אבל השאירה צלחת כמעט מלאה...היא באה לראות על מה כל הרעש...
אנחנו יוצאות מהחדר ואני לוקחת אספקה חדשה לאפי הדולף, במקום זה שהקטנה גילגלה אתמול והסתובבה איתו בכל הבית כאילו היה כלב מחובר לרצועה ממש, אבל ממש מתארכת.

היא רוצה לשחק וניגשת לכוננית המשחקים, מטפסת על השרפרף, זה שהיא עדיין לא יודעת לרדת ממנו לבד...מצביעה על משחק קופסה ומתחילה ביללות קריאה לעזרה...אני ניגשת אליה, עוזרת לה לרדת ומתיישבת בקול נפץ על השטיח מולה...אנחנו מנסות להתאים קלפי צבעים...אני מנסה להסביר לה, הילדה לא ממש תופסת...או שהילדה תהיה בלונדינית אמיתית או עיוורת צבעים, בשלב הזה עוד מוקדם להחליט...
אחרי 4 נסיונות היא מתייאשת ופונה למשחק אחר על המדף...שוב לקום...שוב לשבת...(ואני מזכירה שאני חצי גוססת...).
מיצינו גם את המשחק הזה, עכשיו היא רוצה שוקו "שיט! שכחתי להכין לה את בקבוק השוקו של הבוקר" אני הולכת למטבח להכין לה שוקו, היא אחריי.
"אמא, קקי"...יופי, אני חושבת...זו התודה שמגיעה לי? אחרי כל מה שאני עושה כשאני חולה? אני מסתכלת עליה והמבט על פניה מבהיר לי שהיא לא התכוונה לומר מה היא חושבת עליי, אלא שבחיתול שלה מחכה לי הפתעה...
אני מסתכלת על הבקבוק שמחכה לי...מסתכלת על הפרצוף עם הבעת הגועל, שוב על הבקבוק..."צטערת, היא ניצחה" אני אומרת לו והולכת להחליף לה חיתול...

בדרך חזרה למטבח לסיים את הכנת השוקו שבשלב הזה כבר יכולנו לדלג עליו ולחכות למחר בבוקר...אני שומעת מהחדר של הילדון שוב קולות מוזרים...
"אההההה! רגע...אני באה!" אני כבר מיומנת, אוספת כפפות, מטלית, שקית, מגב, דלי "אל תזוזי!" אני פוקדת על הקטנה בדרך ורצה להציל את הילדון האומלל...
שוב לשטוף הכל (בשלב הזה קיבלתי שכל והנחתי לידו דלי...אבל הוא כבר מיצה את העניין, הדלי נותר מיותם)...הילדה נזכרת שהיא שוב רעבה ולי מתחשק לתלוש את השערות...

טלפון לבעל "תעשה טובה...ממילא לא היית אמור להיות היום בעבודה, תחתוך מוקדם ותבוא הביתה!"

למה לא נותנים לי פעם אחת להיות המסכנה ולהנות מזה??

יום העצמאות ו-Sneak peek

שלושה פוסטים באותו שבוע? משהו עובר עליי! אני בטח חולה!

לפני שאתחיל, אני רוצה להתייחס לפוסט הקודם, או ליתר דיוק לתגובותיו...אני מודה שקצת הופתעתי ואפילו הרגשתי מוזר לקרוא את תגובות ה"איזו אמא מדהימה את"...אני לא חושבת שאני אמא מדהימה...אני אמא.
יש תקופות בהן קשה לי להתמודד ואני מרגישה זיפת ובא לי לזרוק את כולם מהחלון ולקפוץ אחריהם (מישהי חכמה אמרה לי פעם שכמעט כל אמא רוצה לזרוק את הילדים שלה מהחלון לפחות פעם אחת בחיים, אבל רק אמא משוגעת באמת תעשה את זה)...ואז אני מרגישה אמא דפוקה לגמרי ויש תקופות בהן דברים מסתדרים ואני מרגישה שוואלה, שיחקתי אותה ואיזו אמא טובה אני...
אבל בשורה התחתונה, אני אמא ומחובתי להשתדל לעשות את הטוב ביותר שיש ביכולתי לעשות, עבור הילדים שלי. אני לא מרגישה שזה עושה אותי מדהימה...זה בעיניי מה שאמא עושה...

אז ביום העצמאות האחרון...האמא הזו לקחה את הבעל והילדים ויצאנו לטייל בארץ, אם נהיה ספציפיים יותר...נסענו למבצר יחיעם בצפון...שמבחינתינו זה כולה עניין של חצי שעה נסיעה...
 
היה מעניין לנסוע לשם דווקא ביום העצמאות, כי המבצר הזה שימש את בני קיבוץ יחיעם בזמן מלחמת העצמאות...כשהיה עליהם להגן על עצמם מפני הערבים...היה בזה משהו סמלי...
מאוד נהנינו, יובל היה מרוצה בעיקר מהטיפוס במדרגות הרבות והכניסה לכל חרכי הירי...גאיה היתה מבסוטית מזה שיש לה סוס פרטי שסוחב אותה על הגב...(אני. הגב שלי היה קצת פחות מרוצה...) ואבא...אבא היה מרוצה מהבילוי המשפחתי...אני חושבת.

אני אתן לתמונות לדבר במקומי...בסוף בסוף יש גם תמונת Sneak peek לעבודה שהכנתי ואוכל להראות במלואה רק בעוד שבוע במסגרת פרסום במגזין שלנו (אבל ממש קשה לי להתאפק, אז חייבת להראות לפחות תמונה מרמזת אחת).

תראו את הקשת הטבעית שנוצרה מענפי העץ...כל כך מתאימה לקשתות האבן של המבצר

והנה ההצצה שהבטחתי....

אינטואיציה אמהית...

בתגובה לפוסט הקודם, שאלה אמא של גילי, איך ומתי גיליתי שיובל מיוחד (מה ז'תומרת? הוא שלי, בטח שהוא מיוחד...)

אני מאוד מאמינה באינטואיציה אמהית והתהליך שעברנו בעשר שנות חייו של הילדון רק מחזק אותי באמונה הזו...
יובל נולד בלידה רגילה, בלי סיבוכים, אחרי הריון תקין, שום דבר שהיה אמור להעיד על פאשלה בפס הייצור...להיפך, היינו בטוחים שפיתחנו זן משובח ביותר...הילד התפתח מהר, השיג את אבני הדרך ההתפתחותיות עוד לפני שהגענו אליהן בספרי ההורות והרגשנו שסוף סוף הצלחנו יחד במשהו...
אבל למרות הכל, מדי פעם משהו הציק לי...משהו שאמר שהילד שלי, המושלם לכאורה...לא בדיוק רגיל.

עוד כתינוק, דפוסי השינה שלו היו מוזרים, תינוק שממעט לישון במהלך היום ויחד עם זאת מחזיק ער עד שעות מוזרות בלילה (היו לילות שבאחת בלילה כבר ממש התחננתי אליו שיירדם ויאפשר לאמא המותשת שלו לתפוס איזה חרופ)...
הוא היה פעוט תזזיתי ברמות כאלו שהייתי מתעייפת רק מלהסתכל עליו...וכשקיטרתי בקטנה במהלך שיחת חולין עם החמות היא צקצקה בלשון ואמרה שעדיף ילד שובב על ילד חנון (ובטח גם חשבה שיש לו אמא מה זה עצלנית, מפונקת ומזל שהבן שלה הוא האבא שלו...)

כשהיה בן שלוש וחצי נכנס לגן עירוני וכבר ביום השני חטפתי כאפה מהגננת: "הילד אלים, יש לו סף תסכול נמוך! ובנוסף יש לו קושי גרפו-מוטורי" (אם לא הייתי פותחת עליה עיניים, היא בטח היתה מוסיפה שהוא גם טיפש, פוזל ובטח לא ייצא ממנו כלום)...
אחרי רגע של הלם, חשבתי לעצמי...הבן שלי אלים? מאיפה היא מקריצה לי את זה?
עכשיו, ברור שכל אמא תגיד "הבן שלי? מה פתאום??" זה מין גן פולני רדום כזה שמתעורר בכל פעם שאומרים משהו על הילדים שלנו, לא?...אבל במקרה שלנו...זה באמת היה כך (ועודנו). יובל לא ילד אלים, הוא לא יכה מיוזמתו וזו היתה פעם ראשונה ששמעתי משהו כזה עליו.

בכל מקרה, פנינו להתפתחות הילד בגלל העניין הגרפו-מוטורי...הם ראו שקצת קשה לו והתחלנו לעבוד עם מרפאה בעיסוק...
תוך כדי הטיפולים, התחלתי לשים לב לעוד דברים שנראו לי פתאום לא רגילים...
יובל יכול היה לעמוד מול הטלויזיה ופשוט לשקוע לתוכה, יכולתי לקרוא לו, לדבר אליו והוא היה חוזר ואומר "מה? מה?" הייתי בטוחה שהילד מפתח חירשות ...אז הלכנו לבדיקת שמיעה רצינית, עבר בהצלחה...איזה מזל, הילד לא חירש (זה לא תופס לגבי בעלים...אצלם זה חירשות סלקטיבית).

במקביל, גיליתי שכל רכיבה על אופניים היא סיוט אחד גדול, בכל פעם שהגענו למהמורה קטנה במדרכה (מכירים את הגליצ'ות במדרכות בכניסה לחניה? כאלו...) הילד היה נכנס להסטריה, יורד מהאופניים ומסרב לרכב...המקום היחיד שבו רכב בלי פחד, היה ברחבת הבניין המרוצפת...שטח ישר לגמרי, בדקתי עם פלס!
בשלב הזה, התחלתי לחקור את העניין בעצמי, חיפשתי, קראתי והגעתי אל המרפאה בעיסוק עם בקשה לעשות לו אבחון סנסורי..."אני חושבת שזה העניין" אמרתי...והיא ענתה "כן, גם אני חושבת שכדאי לבדוק את הנושא" (יופי נחמה, אחרי עשרות טיפולים שבוזבזו לשווא).
האבחון הראה שליובל יש קשיים בויסות החושי, בינגו! חרשתי את הנושא, כמעט עשיתי דוקטורט בתחום והפכתי מאוד פעילה בהעלאת המודעות (פתחתי בלוג עם מאמרים שתרגמתי והצטרפתי לניהול קומונה שעוסקת בזה והיום אני די מתחרטת, כי המודעות הזו גרמה לכל מיני אנשים לאבחן את עצמם ולהחליט שגם להם יש את זה, בלי להבין לעומק את המשמעות)...

אני מקווה שאתם עוד איתי...אשתדל קצר...
כשסיימנו עם המכון להתפתחות הילד, יובל היה גדול יותר והתחלנו לראות סימנים נוספים שכבר לא היו שייכים רק לנושאי ויסות חושי ולמעשה תפסו את קדמת הבמה...עם הכניסה לביה"ס התחילו הקשיים החברתיים להתעצם ואני באינטואיציה שלי הבנתי שליובל יש תסמונת אספרגר...
בנסיון להבין מה בדיוק יש ליובל, כדי לתת לו את המענה הטיפולי המתאים ולא לבזבז סתם זמן וגם כדי לקבל סטמפה מקצועית על התחושות שלי, עברנו כמה אבחונים אצל אנשי מקצוע כאלו ואחרים שנתנו לנו טייטלים שונים ומשונים, כולם פחות או יותר על הרצף האוטיסטי, אבל מדי פעם גיוונו לנו עם עוד כמה טייטלים נוירולוגיים, ככה בשביל שלא יהיה משעמם...אצל כולם היתה איזו חוסר ודאות, כי יובל הוא מה שנקרא "ילד מתעתע" שזה מאוד אופייני לילדי הספקטרום בתפקוד הגבוה (וזו גם הסיבה שהמשכנו לחפש וללכת לאבחונים, רצינו לשמוע משהו חד משמעי, שיש עם מה לעבוד).

בנובמבר האחרון, קיבלנו את האבחון הנוכחי, תסמונת אספרגר. זו היתה הפעם הראשונה במהלך כל השנים והאבחונים בה נאמר לנו שזו אבחנה ודאית, שאין ספק מצד המאבחנת וזה התיישב בול עם מה שהרגשתי במשך שנים, אבל לא העזתי להביע בקול, כי אני הרי רק אמא ולא אשת מקצוע ומה אני בכלל מבינה?

מבחינתי זה רק טייטל, הוא לא מגדיר את יובל...יובל הוא עולם ומלואו, ילד חכם, בין המצטיינים בכיתתו, ילד מוכשר עם קול נפלא, יצירתי, מצחיק, מקסים, אח נהדר...ויש לו קשיים...אבל בינינו, למי אין?
אני מאמינה ויודעת שבסביבה מתאימה, עם הבנה אמיתית ואנשים שרואים אותו באמת, הוא יכול לצמוח ולהצליח...

זו תמונה שלו מטיול יום העצמאות אתמול, אבל על זה...בפוסט הבא  :-)

טמפל גרנדין ויום הזכרון

בשבת צפיתי בטלויזיה, בסרט מופלא ומרגש שנקרא "טמפל גרנדין" (אותה משחקת בכשרון רב, השחקנית הצעירה והנהדרת קלייר דיינס). טמפל גרנדין היא אוטיסטית. האוטיסטית הכי מפורסמת בארה"ב. אוטיסטית שהפכה לפרופסורית, התמחתה בהתנהגות בעלי חיים ובקר בפרט ומרצה היום על אוטיזם.
הסרט הראה את השלבים מרגע קבלת האבחנה, דרך המלצה לשלוח אותה למוסד והתעקשות אמה לעזור לה להיות מעורבת בחיים ובקהילה ועד הפיכתה לפרופסורית ומרצה בעלת שם בתחום.
רגעים רבים בסרט גרמו לי לבכי, הבנה והזדהות...
הזדהות עם הקושי שלה עם מגע אנושי, עם דבריה של אמה כשהיא מסבירה שטמפל אינה מכה, אלא אם מתגרים בה קודם. האמפטיה שחשתי כשראיתי את טמפל נבהלת כשמשהו בסביבה המוכרת לה השתנה ולו במעט. ההערצה לאמא הזו שלא ויתרה.

יובל שלי אמנם אינו אוטיסט "קלאסי", אבל הוא מאובחן על הרצף האוטיסטי. תסמונת אספרגר קוראים לזה...אוטיסט בתפקוד גבוה. כאמא לילד על הרצף, הסרט הזה עורר בי המון רגשות.

חלק מאותם רגשות עלו שוב היום, בטקס יום הזכרון שהתקיים בבית הספר.
כבר סיפרתי שיובל מופיע במקהלת ביה"ס ושאני די לחצתי עליו לעשות זאת ואני שמחה עם הצעד הזה.
השנה, המורה שלו למוסיקה הרגישה שהוא מספיק חזק לשיר סולו לבד ולהתמודד עם זה...
מיותר לומר שהגאווה שחשתי כשסיפר לי על השיר שקיבל, גרמה ללב שלי לעוף...

הבוקר, התייצבנו בביה"ס. בניגוד לפעמים קודמות, אבא של יובל הצטרף גם הוא...כשהגיע תורו של יובל לשיר את הסולו, הוא ירד ממקומו בשורות המקהלה והתקדם אל עבר המיקרופון...אבל אז הוא נעצר וכמעט חזר על עקבותיו...החזרות לטקס לא כללו את התפאורה וציוד הסאונד שהיו בטקס והשינוי הזה בלבל והלחיץ אותו...באותו רגע רציתי לעזוב את המצלמה ולרוץ אליו, להושיט לו יד ולכוון אותו...לשמחתי, ישבה ליד המקהלה אחת המורות שכנראה היתה אמורה לכוון ולעזור...והיא אכן עזרה והנחתה את יובל מה עליו לעשות.
אני לא חושבת שהנוכחים בטקס הבינו את מה שעבר על יובל באותם רגעים כמו שאני הבנתי, אבל בסיום הטקס, ניגשו אליי מספר מורות ואמרו שהוא מקסים וריגש אותן מאוד...
המורה שעזרה לו קודם לכן, אמרה לי שהוא ילד כל כך עדין ושצריך לחזק את הנקודה החזקה הזו שלו, השירה, שתתן לו כוח...הבנתי שזו מורה שרואה אותו, באמת...כמו שהוא.

הטקס עצמו היה מרגש. כמו בכל שנה נכחו גם משפחות שכולות שילדיהן למדו בביה"ס. אחת המשפחות, מרגשת אותי במיוחד בכל שנה. זהו זוג מבוגר מאוד ששכל את בנם, הם תמיד מגיעים עם הדור הצעיר של המשפחה וכך מלווים בארבעה צעירים וצעירות שמחבקים אותם, הם צועדים כולם יחד ומדליקים נר ומניחים זר לזכר יקירם. קשה להשאר עם עין יבשה למראה הזה.

היום העצוב הזה, שמלא בסיפורים ושמות יסתיים בעוד מספר שעות בשמחה וחגיגות...בזכותם.
יהי זכר הנופלים ברוך ולא לשווא.

אני כזו פדלעה!

אני בטוחה שיש לזה הסבר פסיכולוגי/רפואי הגיוני ולגיטימי (אולי דכאון לא מאובחן? אולי מחלת ה"אין לי חשק לעשות כלום חוץ מלבהות במחשב כל היום"?)...אבל כל הסבר שלא אתן לעצמי, אני עדיין מרגישה, בסופו של דבר ויום...פדלעה!
מרגע השכימי הבוקר, היו לי תוכניות ליצור (כי יש כמה דברים שצריך להכין) ועד עכשיו, ארבע אחה"צ...לא יצרתי כלום! חוץ מאוכל, עבודות בית שונות ועוד כמה דברים שכל קשר בינם לבין יצירה הוא מקרי לחלוטין!
אני בטוחה שלכולם יש רגעים כאלו שבהם אין חשק לעשות כלום, הבעיה שאצלי ה"אין חשק" הזה מסתובב פה כבר קצת יותר מדי זמן ואפילו לי נמאס ממנו...אז אם אתם מכירים מדביר "אין חשק" מומלץ או מגרש שדי "אין חשק"...אתם מוזמנים לשלוח אותו אליי בהקדם!

ובמסגרת ה"אין לי חשק, אבל גם אין לי ברירה"...יצרתי בכל זאת כמה דברים...
מהם אוכל להראות רק דבר אחד...ורבע...
כי השני עוד לא הגיע ליעדו וזה סוד כמוס לחמור ולסוס. או שאולי זה לפרה ולסוס? מישהו זוכר איך זה הולך? ובכלל מה המשמעות של המשפט הכל כך מטופש הזה! (איך שהוא יש לי תחושה שמאחורי התשובה מסתתר איזה הסבר פילוסופי מייגע).
אז מה שכן יצרתי, הוא שלט לבית, או שעליי לומר עוד שלט לבית...הפעם שלט שהוזמן עבור חברה...חייבת לומר בצניעות, שמכל השלטים שהכנתי, בעיניי הוא היפה ביותר.

והנה הרבע דבר שיצרתי, פרחי בד ולבד שאמורים לעטר כיסויים לכריות נוי בסלון...את הפרחים האלו הכנתי כבר לפני...מממ...שבועיים בערך? לא הצלחתי להביא את עצמי לסיים את העניין, אולי כי יש לי עוד מליון פרחים להכין וממש לא בא לי? אולי כי המוזה שוב יצאה לטיול ושכחה את הדרך הביתה, או שזה ה"אין חשק" המעצבן הזה שנדבק אליי כמו קרציה לכלב...
שמישהו כבר יעשה לו קישטה!

עדיה

הנסיכה חגגה שנתיים וגם עבודות חדשות

רגע לפני פסח ולפני שמאפסנים את החמץ בבוידעם, חגגנו לנסיכה שלנו יום הולדת שנתיים...
אני עדיין מנסה להבין איך שנתיים עוברות כל כך מהר ואיך הפצפונית שלי שרק הגיחה לאויר העולם כבר יודעת להגיד "לא'תי" (לא רוצה), להשתטח על הרצפה כאילו היא במסגד ולעשות את הפרצוף הכי נעלב ביקום...
החגיגה היתה בקטנה, המשפחה הקרובה, קפה ועוגת יום הולדת (לא שמעתם כמה התבייכנתי על הנקיונות לפסח? נראה לכם שאארח עם כמויות חמץ שיחזירו אותי לעבדות?)
לקטנה לא היה אכפת מי הגיע ומי לא, העיקר שיש שירי יום הולדת כדי שתרקוד ותקצור מחמאות וקריאות עידוד מכל מי ומה שזז...
ובסופו של דבר, זה היה הכי חשוב, שהיא נהנתה...כי זה יום ההולדת שלה וכל החגיגה היא עבורה ובשבילה...
אז הנה היא...הקטנה-גדולה שלי ביום הכי הכי שלה...

יום למחרת, ערב פסח, נקיונות אחרונים, החלפת כלי החמץ בכלים כשרים, יובל וגאיה עוזרים לי, בעיקר לרדת מהפסים...מצאו מקום מצוין לשחק בו...המקום הכי אסטרטגי באותם רגעים...המטבח!
אחרי שראיתי דבקיות ירוקות מתחילות להצמד לרצפה בלי יכולת קילוף, ירדתי על הברכיים (האמת שכבר הייתי עליהם, קילפתי דבקיות מהרצפה!) והתחננתי אליהם להעביר את הפעילות המהנה למשהו זמני יותר כמו ניירות ומהר...אבל באין ניירות בסביבה, השניים החליטו שלהדביק דבקיות זה על זה, זה הרבה יותר כיף! כמובן שהייתי מוכרחה לנטוש הכל ולצלם (בכלל לא מתחשבים באמא הקשישה שלהם...תרדי על הברכיים, תקומי על הרגליים)...
נכון שהם נראים כאילו חטפו איזו מחלה נוראית ומדבקת??

בין חג לשבת מצאתי לי יומיים ליצירה, בהם הספקתי להכין קוביות לחברה שהזמינה את שמות ילדיה, ככה למקרה שתשקע בשלווה פתאומית ותשכח את הטורנדו שמחכה לה בבית...
הכנתי גם תמונה...קשה לי להגדיר בדיוק מה זה...במהלך הנקיונות איווררתי פרצופי גבס שהכנתי לפני שנתיים עם יובל בחופש הגדול, ידעתי שהם חייבים להיות על השולחן אחרת לא אעשה בהם כלום והם ישכבו שם עוד שנתיים...אז התגלגל לי רעיון, ביקשתי מהבעל שיארגן לוח עץ בגודל של 30X30, צבעתי אותו בכחול מאוד כהה (נראה בתמונה כמו שחור), את פרצופי הגבס צבעתי באקריל לבן פנינה, הוספתי חותמות, כיתוב בלבן גליטר (שלא רואים) וזהו! אהבתי את המראה הדרמטי והמאוד שונה ממה שאני נוהגת ליצור...

יש עוד יצירה בדרך, אני לא יכולה עדיין להעלות אותה גם כי היא לא גמורה וגם כי היא צריכה להגיע ליעדה לפני שאוכל לחלוק...וגם כי בשעה כזו אני מתפלאת שבכלל מצליחות לצאת לי מילים הגיוניות ולא בליל שטויות שלא קשור לכלום...או בקיצור, אני ע-י-פ-ה!

אז שיהיה לכולם לילה טוב וחג שמח (שוב...)