עלילות עדיה בעיר הקודש - חלק ג' ואחרון בהחלט!

שבת, היום האחרון לטיולינו בירושלים...

ידענו שזה יהיה היום הכי "נעים" מבחינת מזג האויר כי נבלה אותו בביקור במוזיאונים, כלומר במקום ממוזג!!

הידיעה שבסופו של יום חוזרים הביתה, ל-Comfort zone שלנו גרמה לכך שהיינו מעודדים יותר וגם ההבנה שאנחנו כבר מכירים את ירושלים מכל כיווניה ואין מצב שנטעה שוב בדרך עשתה את שלה...היינו רגועים!

המוזיאון הראשון אליו נסענו היה המוזיאון לאמנות האיסלאם...היתה לנו מטרה די ברורה לביקור שם, תערוכת השעונים הגנובים .

הגענו ממש בזמן פתיחת המוזיאון, כך שהיה עדיין ריק יחסית והיתה לנו אפשרות להסתובב...בתחילה הסתובבנו באולמות התצוגה הקשורים לאמנות האיסלאם ורק אח"כ ירדנו אל חדר הכספת המיוחד בו נמצאים השעונים...לצערי הרב מאוד לא הורשינו לצלם במוזיאון ולכן אין לי תמונות מהביקור שם (וחבל! כי אם לשפוט לפי הזכרון שלי, מה שראיתי שם לא יחזיק מעמד הרבה זמן).

הבכור היה מהופנט ובצדק. בכניסה קיבלנו מעין טלפונים כאלו, עליהם מקישים את מספר הויטרינה ושומעים הסבר על שעינינו רואות, בנוסף להסברים הקצרים הכתובים. השעונים מרהיבים ביופיים וייחודם וגם ההסטוריה של חלקם מעניינת מאוד...יכולנו לבלות שם יום שלם, לולא גאיה התחילה לצווח בקולי קולות כי כבר די נמאס היה לה להיות מוחזקת בידיים (אין כניסה לעגלות, החדר מאוד קטן) ובנוסף התחילה תנועה ערה מאוד של אנשים וכבר היה צפוף ולא נעים...אז נאלצנו לסיים ולצאת אבל שמחתי שהצלחנו לראות את השעונים וגם את מרבית התצוגות האחרות...חוץ מזה שהיתה חניה קרובה ולא היו מדרגות! לרגע לא הייתי בטוחה שאנחנו עדיין בירושלים! אבל בהמשך התברר שאנחנו בהחלט שם!

המשכנו למוזיאון המדע, ידעתי שזו תהיה חוויה עבור הבכור שאוהב לגעת, לסובב, לחקור כל דבר...

הבעל הוריד אותנו בכניסה למוזיאון ונסע להחנות את הרכב...עמדתי ליד המאבטח, הרמתי עיניי ואמרתי לעצמי "לא יאומן! שוב מדרגות"...המאבטח כנראה קרא את מחשבותיי או שפשוט לא שמתי לב שאני מדברת בקול וענה "כל ירושלים זה מדרגות"...

יופי! אם הייתי יודעת את זה מראש, הייתי נערכת בהתאם! מביאה מהבית איזה מנוף או מעלית מתקפלת!

למזלי היה שביל גישה לנכים, לא הייתי צריכה לטלטל את העגלה במדרגות אלא פשוט לדחוף אותה במעלה הכביש...
כשהגענו למעלה, אני דהרתי פנימה אל המזגן...והבכור דהר אל עבר פינות ההתנסות השונות והתחיל לסובב, למתוח, למשוך, לדחוף...לפעמים גם את מה שלא ממש צריך...

מאחר והוא התרוצץ לכל כיוון והיה בלתי אפשרי לעקוב אחריו, לא צילמתי הרבה ובינינו אחרי יומיים של סיבובים בחום במשך שעות כבר לא נותר בי הרבה כוח לזוז בכלל.

את התמונה הזו צילמנו בכניסה, פשוט כי מאוד התלהבנו מאיך שנראינו במראה המצחיקה הזו...

בחלק הזה של המוזיאון, היו ניסויים שונים שקשורים לספרי ילדים, גם פה הבכור התרוצץ ולא יצא לי לצלם הרבה, מה גם שילדים כל הזמן הסתובבו שם אז לא ממש היתה אפשרות צילום...אבל השלט הזה אומר הכל...

פה הצלחתי לתפוס צילום אחד נורמלי, ניסוי של ניפוח בלון, ברקע דף מהספר "מעשה בחמישה בלונים" (שהיה הספר האהוב על הבכור והיום אהוב על אחותו), מתחת לדף מהספר יש הסבר על התופעה...
בין הספרים שהופיעו כהשראה לניסויים היו "איה פלוטו", "הכינה נחמה", "על עלה ועל אלונה" "שמוליקיפוד", "דירה להשכיר" ועוד רבים וטובים...

אחרי התרוצצויות אין ספור, החלטנו שמיצינו...יצאנו מהמוזיאון, הבעל הלך להביא את הרכב מהחניון ואני המתנתי עם יובל וגאיה, כמובן שזו היתה הזדמנות לעוד כמה צילומים של יחד...

אולי צילומי היחד שלהם נראים טריוויאליים לצופה מהצד (בעיקר לאלו שיש להם כמה ילדים ומכירים את הדינמי), אבל פה אציין שיובל הוא ילד עם צרכים מיוחדים והקשר שלו עם אחותו אינו מובן מאליו, לא עבורינו...כך שמבחינתינו כל תמונה שלהם יחד, עם הבעות החיבה הרבות הן פשוט אושר צרוף!

בדרך חזרה עצרנו במסעדה הלבנונית באבו-גוש, מומלץ מאוד!

הגענו הביתה אחה"צ רצוצים, אבל שמחים...אחרי הכל, זו היתה חוויה ובראיה לאחור עם כל הקשיים והקיטורים, בילינו יחד כמשפחה ונהננו.

ובכל זאת יש לי כמה תובנות שהייתי רוצה לחלוק ואולי לעזור למי מכם שחושבים על טיול בירושלים:

* אל תסתמכו על המפות והוראות ההגעה מאתרי האינטרנט (למעט אלו של המוזיאון לאמנות האיסלאם שהיו הכי ברורות! הכנסו לעיר, התחילו לספור תשעה רמזורים, ברמזור התשיעי, קחו שמאלה, ברח' X יש חניה!)

* קנו מפת רחובות של ירושלים ואם אפשר הצטיידו ב-GPS (בהנחה שאתם סומכים עליו שיקח אתכם לירושלים ולא יטעה בדרך ותגיעו לשכם).

* אם אתם לא בטוחים לגבי קני המידה במפות, תשאלו באתר בו אתם מבקרים מה המרחק לאתר היעד הבא שלכם...כדי שלא תצטרכו לגלות שהכנסתם את הילדים לרכב, חגרתם אותם, הכנסתם תיקים ועגלה, בשביל להוציא אותם מחדש אחרי שניים וחצי מטרים (שלא לדבר על תשלום מחדש על חניה).

* שקלו שנית נסיעה עם תינוקות ופעוטות, במיוחד כאלו שעדיין לא נועלים נעליים, לא אוהבים לשבת בעגלה ושונאים להדחף לתוך מנשא מכל סוג שהוא! בעצם, אולי תעדיפו לחכות לטיול בת/בר מצוה!

* אם אתם בוחרים להתעלם מהתובנה שלמעלה, דאגו לשפע אמצעי הסחה, שלפחות הנסיעה תעבור עליכם בשלום.

* הכנסו לכושר כחודש לפני הנסיעה...רצוי בעזרת מכשיר מדרגות או טיפוס על מדרגה אירובית, כשתגיעו לירושלים כבר תהיו מיומנים!

* השתדלו לתכנן את הנסיעה לזמן בו מזג האויר ידידותי לסביבה ובעיקר אליכם.

ותובנות ספציפיות לגבי המקומות בהם ביקרנו:

* גן החיות התנכ"י, אם אתם רוצים למצוא חניה קרובה יחסית לכניסה ולא להדחף כאילו הייתם בני ישראל ביציאה ממצרים, אל תגיעו בשעות אחה"צ...

* אם אתם מתכוונים לטייל בעיר העתיקה, אל תבואו עם עגלת ילדים! ובכלל, אם המטרה היא הכותל ואתם עם עגלה, ותרו על טיול בעיר העתיקה והכנסו מהשער הקרוב ביותר לכותל .

* המוזיאון לאמנות האיסלאם שווה ביקור!! במיוחד תערוכת השעונים...אבל לא רק...הגיעו בשעות פתיחת המוזיאון, והתחילו מתערוכת השעונים, המקום עדיין ריק יחסית ויש אפשרות להסתובב בנוחות בחדר הקטן ולהנות באמת בלי להתקל באחרים כל רגע.

ולירושלמים שביניכם, אתם מוזמנים לבקר אצלינו בצפון המדהים, מבטיחה לכם..אין הרבה מדרגות (טוב, אולי רק במקדש הבאהיים בחיפה)...

עלילות עדיה בעיר הקודש - חלק ב'

בוקר יום שישי התחיל בקולות התנשמות אל תוך האוזן שלי...לא, זה לא היה הבעל...זה היה הכלב המשפחתי של אחותו...יצור שחור, פזור שיער שבאופן תמידי צריך לנחש לאן הוא מסתכל בגלל הפוני שמכסה לו חצי פרצוף (אם כי לאחרונה הוא עבר תספורת והוא נראה כמו כלב עם קוקיות ופוני)...
אני מטורפת על כלבים, נדמה לי שכבר הזכרתי זאת פה ושם, אבל טרם יצא לי להתקל בכלב טומטום שכזה...נעזוב את זה שיש לו חיבה דוחה לנבירה בפח האשפה בשירותים, ללעיסת התחתונים של יושבי הבית ולאכילת נייר טואלט באופן כללי, יש לו גם ככל הנראה כמה בעיות נפשיות...כמו דמיונות שווא על חרקים מעופפים מעל ראשו (וקפיצות פסיכוטיות במקום כדי לנסות לתפוס אותם)...

בכל מקרה, אחרי ההשכמה לה זכיתי, התארגנו ליציאה נוספת לכיוון עיר הקודש...
התוכנית המקורית השתנתה קצת. בשל החום הרב, החלטנו לוותר על ביקור ב"עין יעל" ומאחר ולא הספקנו יום קודם לכן להגיע לכותל, הוחלט שניסע קודם לעשות סיור סביב העיר (כאילו שזה לא מה שעשינו כשחיפשנו את גן החיות!) ונסיים בכותל.
נסענו לפי מסלול שהוצאתי מאתר עיריית ירושלים, נקודת הפתיחה היתה בכנסת...
ידעתי שסיור במתחם הכנסת עם שני האוצרות שלי לא יגמר טוב, אז הסתפקנו בתמונות ליד המנורה ועל רקע משכן הכנסת, העיקר שנסמן "וי"...
מול הכנסת, בגן וואהל לוורדים קלטתי אוהלים...חשבתי לעצמי "איזה רעיון נחמד, איך אנחנו לא חשבנו לבוא ולנוח פה עם אוהל?"...אח"כ ראיתי שאלו אוהלי מחאה של מחוסרי דיור...פתאום הרעיון לא נראה לי כזה נחמד.

הבכור שיצא מהבית חמוץ פנים כי "הכרחנו" אותו לבוא איתנו במקום להיות עם בני דודיו, סירב לשתף פעולה בשלב התמונות.
רק אחרי שהמשכנו בנסיעה ליעד הבא (וכמובן טעינו בדרך) חזרנו ועברנו שוב ליד הכנסת ואז הוא ניאות לצאת לצילום קצר...אמנם בחלק הפחות פוטוגני של הכנסת, אבל התמונה הזו היתה שווה...
אחרי שצילמתי, שאלתי אותו מה הוא עשה שם בתמונה והוא ענה שהתפלל, שאלתי מה הקשר בין הכנסת לבין תפילה והוא אמר..."חשבתי שחוץ מלהמציא חוקים הם גם מתפללים שם"...אמרתי לו שעם כל החוקים שהם ממציאים, אנחנו אלו שצריכים להתפלל!






המשכנו בנסיעה, כשהמטרה היתה להגיע לטיילת בארמון הנציב כדי להשקיף על העיר העתיקה הגובלת בחדשה, כאמור טעינו בדרך, חזרנו על עקבותינו והמשכנו לחפש...בשלב מסוים הבעל נשבר והחליט לרכוש את מפת העיר, אבל לא מצאנו נקודה בה נוכל למצוא אחת כזו...
בעוד אנחנו מחפשים את עצמינו, קלטתי לפתע את בניין ימק"א, החלטנו שאם אין טיילת ארמון הנציב, נהנה ממה שיש...אבל הנאה לא ממש היתה פה.
הקטנה סירבה בתוקף להכנס למנשא הגב, בעוד אני ניסיתי לדחוף לה רגל אחת פנימה, היא הוציאה את השניה, הבעל החזיק את המנשא כדי שזה לא יברח לנו בעת ביצוע המשימה, ועל הדרך חטף בומבה בראש מהמצלמות שהתנדנדו מצווארי...הקטנה צווחה ונתנה לנו שפגט אוירי, פקח תנועה שעבר שם כמעט נתן לנו דו"ח על התעללות בחסר ישע...הקטנה ניצחה. אין מנשא.
סחבנו אותה על הידיים ונכנסנו לבניין, במטרה לטפס למעלה אל הפעמון, אלא שהבחורה מהמודיעין שהיתה אמורה לפתוח לנו את הדלת אל הפעמון היתה עסוקה בויכוח לוהט עם לקוחה, לרגע הרגשתי כמו בגן ילדים, עוד כמה דקות של המתנה בתקווה שהמודיעינית תשים לב שאנחנו מתנהגים יפה ומחכים בסבלנות ונשברנו...יצאנו מהבניין בלי לראות את הפעמון, העיקר שילמנו על חניה.




לפחות יצאנו מהבניין עם מפה תיירותית של ירושלים...

הצצה מהירה במפה וגילינו שבהמשך הדרך ממוקמת טחנת הרוח של מונטיפיורי...שוב נכנסנו לאוטו, שוב נסענו, רק כדי לגלות שיכולנו לעשות את המרחק ברגל! בלי לבזבז שוב על חניה! המרחק במפה לא נראה כמו המרחק האמיתי!

בשלב הזה, האדים התחילו לצאת לנו מהאוזניים ולא רק בגלל החום הגדול...הבכור התחיל ליילל שכואב לו הראש והוא רעב, הבטחתי לו שאנחנו כבר מסיימים ומסתלקים, רק שיעשה לי טובה קטנה ויתן לי לצלם אותו...רואים שהוא עשה לי טובה, לא?

משם המשכנו לכיוון העיר העתיקה, אל שער יפו, גם פה לא היתה הפתעה גדולה, בחיפוש אחרי חניה קרובה יותר, הבעל פספס את החניון ולכן היינו צריכים לעשות סיבוב ולחזור, יום שישי בצהריים, חם, צפוף, המון מכוניות על הכביש, שני ילדים עייפים ועצבניים ואני עם גלגולי העיניים שלי (מה הקטע של גברים עם העקשנות הזו למצוא חניה בתוך הדלת של הבניין??)
הגענו אל החניון, לפחות תת קרקעי ומוצל, לא נצטרך לעמוד עוד חצי שעה מחוץ לרכב בהמתנה שיתקרר מספיק בכדי שהישבן שלנו לא יצרב מהחום.
טיפסנו אל השער (רק אח"כ הבנו שיכולנו להמשיך ישר בשדירות ממילא ולחסוך לעצמינו את כל המדרגות והעליה התלולה, בשלב הזה הבנו גם שבירושלים יש יותר מדרגות מתושבים!)...
השער נמצא בצד השני של העיר העתיקה והוא המרוחק ביותר מהכותל, לא ניסינו לעשות לעצמינו חיים קשים במכוון בכניסה דרכו, המטרה היתה לטייל בטיילת החומות הנמצאת בסמוך לו, אבל איזה פלא...הטיילת מלאת מדרגות! בעודינו נגררים עם עגלה ותיקים, החלטנו לוותר ולשים פעמינו הישר אל הכותל...ההיישר הזה לקח לנו בערך שעה, בה חצינו את הרובע היהודי וקצת את הנוצרי (עם כל הסמטאות האלו, לך תבין איפה אתה בכלל...) הרבה מהדרך לא הצלחתי לצלם, התנועה היתה רבה ודוחקת ובקושי הצלחתי לראות איפה אני דורכת, שלא לדבר על זה שיש שם הרבה...מ-ד-ר-ג-ו-ת... ועם העגלה היינו צריכים לוודא שאנחנו לא נתקעים במשהו ועפים...
פה ושם צילמתי, אבל לא כמו שציפיתי (בכלל, מכל הסופ"ש הזה יש לי 200 תמונות, 200!! זו ממש התדרדרות בשבילי, ציפיתי לצלם לפחות 1000, אבל מסתבר שזה בלתי אפשרי כשמסתובבים עם 2 ילדים וציוד שונה וגם צריך לנווט).

כשהגענו סוף סוף לקצה הדרך יכולנו לעצור לרגע, להתבונן ביופי הנשקף אלינו וגם לקחת כמה נשימות לפני שמזעיקים לנו מד"א...

כמה תמונות למזכרת על רקע הכותל, כיפת הסלע והמג"בניקים ויאללה...אל הכותל.

היינו שם דקות ספורות, הטמנו פתק, ליטפנו, ביקשנו...

מאוחר יותר סיפר הבעל שהבכור שאל אותו למה הוא מדבר אל הקיר, זה בסך הכל קיר! ובאותו רגע הבנתי שגם אני מדברת אל קירות! אחרי כל המאמץ והזמן שהשקעתי כשעזרתי לו בהכנת העבודה שלו על עיר דוד בשנה שעברה, הוא לא הפנים!

אחרי שסיימנו את עניינינו בכותל, הבנו שצריך לעשות את כל הדרך שוב, הפעם למעלה...חדורת רוח קרב (ומיואשת לאללה) נטלתי את הקטנה על כתפיי, והתחלתי לטפס את המדרגות...זה נראה כמו נצח, כל כך שמחתי שיום המחרת מתוכנן כולו לסיור מוזיאונים ושהייה במזגן!

כך נראו הבכור והקטנה בבוקר, כשיצאנו לכיוון ירושלים...

וכך הם נראו בדרך חזרה...אתם לא רוצים לדעת איך הבעל ואני נראינו! מזל שלא ציפו מאיתנו לשיחות עומק בארוחת הערב, המוח שלנו כבר היה מטוגן לגמרי.

עלילות עדיה בעיר הקודש - חלק א'

כשהבעל הודיע שהוא יוצא לשבוע חופש, גלגלי המחשבות מיד התחילו לעבוד...שבוע חופש? מעולה! כבר יש לי תוכניות! (מאלצים אותם לקחת ימי חופש מהעבודה, הייתם מאמינים? נכון שממש מתחשק לרחם עליו??)
מאחר והבכור הוזמן לשבוע אצל בני דודיו בדרום, חשבתי (והבעל אומר "אם את חושבת, אנחנו בבעיה"...) שנוכל לשלב את הנסיעה אליהם עם טיול בירושלים...

אחות הבעל, אצלה היה אמור הבכור להתארח, הזמינה אותנו בנדיבותה הרבה להתארח אצלם כנקודת יציאה לירושלים, כך שנוכל לבלות בירושלים יותר מיום אחד (אין מצב שהיינו עושים נסיעה של שעה וארבעים דקות מהצפון במשך שלושה ימים, לעומת זאת נסיעה של ארבעים דקות מביתם הדרומי נשמעת יותר מפתה), אני מיד קפצתי על ההצעה וכבר החלטתי שבזה נחסוך את האירוח של הבכור (כי תכל'ס, אם הוא לא יסתדר איתם, אצטרך לעשות את הנסיעה הארוכה הזו שוב כעבור ימים ספורים להחזיר אותו והייתי שמחה להפטר מהחשש הזה)...

אז ישבתי ותכננתי את שלושת הימים שלנו בירושלים, הכנתי רשימות ומסלולים ואחרי שידעתי שהכל מתוקתק, ארזתי תיקים, הבעל דחס באוטו, העמסנו את הילדים, לקחנו שק של מצב רוח טוב היי! ויצאנו לדרך ...
ככל שהתקרבנו לירושלים, התחלתי להתרגש ולקשקש ולנסות להסביר לבכור מה אנחנו רואים בדרך ולמה יש לזה חשיבות ולא הצלחתי להבין איך זה שהוא לא מביע את אותה התלהבות אינפנטילית כשל אימו...כשנכנסנו לעיר, הייתי ממש באקסטזה...

התכנון ליום ביקורינו הראשון בירושלים היה לנסוע לגן החיות התנכ"י ולפני עזיבת העיר, לעבור בכותל...
אז שמנו פעמינו אל עבר גן החיות על פי ההסבר שהוצאתי מהאינטרנט ומצאנו את עצמינו במשך חצי שעה חוצים את ירושלים לאורכה ולרוחבה כמו דמויות קריקטורה מסרט של לואי דה פינס (קבלו ויז'ן, שוטר עומד במרכז העיר וצופה במכונית ירוקה חולפת על פניו ממזרח למערב, אח"כ מצפון לדרום, שוב מדרום למזרח וכן הלאה, איש לא ראה את גשר המיתרים מכל כיווניו כמו שאנחנו ראינו אותו)...

בשלב מסוים הילדים כבר איבדו סבלנות, הבכור זמזם לנו כמו תקליט שבור שהוא רוצה לנסוע לבני הדודים, הקטנה שלחה בעיטות לבכור וצווחה באותו זמן, מה שגרר מיד צעקות על הבכור, כי עם צווחות כאלו לא יכול להיות שהיא אשמה! הבעל התחיל לקטר על השילוט המחורבן בעיר ואני התחלתי לתלוש לעצמי שערות מהזרועות...היה כיף!
הבעל, שבדרך כלל משמש כ-GPS אנושי (אני זו שמנווטת אותנו לגבול מצרים בזמן שאנחנו מנסים להגיע לאילת), התעקש, למרות בקשותיי לרכוש מפה של ירושלים, להיות כמו ילד קטן ולעשות את זה "לבד"...בסוף, איכשהו הגענו לגן החיות...נשמנו לרווחה וחשבנו שהנה אנחנו הולכים להנות!
מרחתי את הילדים בכמויות קרם הגנה כאילו היו עוף בציפוי, רכשנו כרטיסים ונכנסנו...אני בהתרגשות האינפנטילית שלי מיד משכתי את העגלה אל עבר האגם הקטן בכניסה, כדי להראות לגאיה קופים שהתנדנדו שם על חבלים...הבעל סינן משהו על המשפחה שלי...

הבכור הודיע שהוא רעב ופתאום נזכרתי שגם הקטנה לא אכלה כבר מזמן, אז החלטנו לעשות פיקניק ספונטני על חתיכת דשא מוצלת שמצאנו...אלא שהדשא הקריח בדיוק במקום בו רצינו לשבת והיה בוצי משהו, אז הבעל נשלח לרכב להביא את השמיכה (ככה זה כשמתעקשים לא לקחת אותה ברגע שיוצאים מהאוטו כי "סתם נסחוב אותה")...
עד שהגיעה השמיכה, גאיה ביצעה תרגילי תמרון ליציאה מהעגלה והיתה מאוד החלטית בנסיונות שלה...שלפתי אותה החוצה...היא החליטה שאם היא כבר מחוץ לעגלה אז למה לא להתחיל להסתובב? וזה לא ממש משנה שאמא מנסה להאכיל אותה באותו זמן...שאמא תתאמץ קצת, מה קרה?

כשהפסקת האוכל הסתיימה, התחלנו לטייל בגן החיות...לא אלאה אתכם בסיפורים על כל החיות שראינו, זה לא שראינו שם איזו חיה יוצאת דופן שלא ראיתם כבר בעבר (גם זואולוגיות וגם אנושיות), אבל פה ושם היו הברקות...
בכלוב הסוריקטות (המתוקות להפליא) היו גומחות עם כיפות שקופות, מתחת לכלוב יש מנהרה שמובילה אל אותן גומחות ומאפשרת לילדים להכנס ולהציץ על הסוריקטות דרך הכיפות הפזורות בכלוב...
הבכור כל כך התלהב מהמשחק וביקש שאצלם אותה בכיפה הזו וההיא וגם זו שאחריה...(הסוריקטות אגב לא ממש הזיזו לו...) מאחר והשמש השתקפה בכיפות, הצילום שלו בתוך הכיפות לא יצא מוצלח, אבל הצילום בתוך המנהרה המובילה אליהן יצא דווקא מגניב...



בהמשך ראינו את השימפנזות, אישית אני חושבת שזו החיה הכי מצחיקה שיש...
היתה שם שימפנזה אחת ששכבה לה בכיף על הגב, בפוזה של סתלבט עם חתיכת קש בפה...רק כוס עם מרגריטה היתה חסרה לה ביד ואפשר היה לדחוף אותה לסרט קומי-רומנטי על רקע נופי הוואי...
אבל השוס היו זוג שימפנזים צעירים ששיחקו ממש כמו שני ילדים קטנים! וכמו שני ילדים קטנים שנמאס להם לשחק ביחד הם התחילו לריב, האחד נתן לאחר כאפה, ההוא החזיר לו בנשיכה, הראשון דחף לו את הפרצוף עם הרגל, השני משך לו אותה...הבכור עמד והסתכל עליהם ולא הפסיק לצחוק! מבחינתו יכולנו לבוא לגן החיות רק בשביל השימפנזים, לעמוד שם כל היום ולצפות בחוויה האנתרופולוגית הזו...






מאחר והשמש כבר המיסה לנו מחצית מהמוח, נפרדנו יפה מהשימפנזים החמודים והמשכנו הלאה...
אל פינת הליטוף...רציתי שגאיה תחווה קצת ליטוף של חיות (חוץ ממשיכת זנב לכלב של אחות הבעל), בתחילה היא צווחה בהתרגשות כשראתה את הגדיים המסתובבים חופשי...הם כנראה מגיבים טוב לצווחות אושר (או שסתם יש להם חיבה לג'ינג'יות קטנות), כי בתוך רגעים היתה סביבה חבורה של גדיים קטנים...היא התלהבה עד לרגע בו הגדיים התחילו ללקק אותה, אז היא כבר נלחצה...ואנחנו עשינו אחורה פנה...לכיוון היציאה.

החום היה נוראי! (הכרטיסנית בשער הכניסה דיווחה לנו בגאווה שבירושלים אמנם חם, אבל אין את אותה לחות שיש בצפון, אם לשפוט לפי דבריה, בבית כנראה היינו כבר מתעלפים).

עד שהגענו לרכב אני כבר הייתי חצי בן אדם עם כאב ראש שאיים להחזיר אותנו הביתה (כנראה לא שתיתי מספיק), היה ברור שלא נראה את הכותל באותו ערב...נסענו הישר לבית המשפחה בדרום...את היציאה מירושלים דווקא מצאנו מהר מאוד, אבל נתקענו בפקק היסטרי בגלל תאונה קלה שקרתה בכלל בנתיב הנסיעה מולינו!

כל כך שמחתי להגיע כבר אל בית המשפחה...אבל כנראה ששמחתי מהר מדי...גאיה שנמצאת בשלב מתקדם של חקר הסובב אותה מצאה שם הרבה פיתויים (הבית שלהם נטול תינוקות כבר עשר שנים, הם בפאזה אחרת)...ואנחנו מצאנו את עצמינו מתזזים אחריה כדי למנוע אסונות..היא משכה מהמדפים את אוסף ספרי פו הדב הקלאסיים והחליטה לבדוק אם הדפים עמידים על ידי קריעתם, אח"כ רצה אל המדרגות המובילות לקומה השניה כדי להתנסות בטיפוס (ואני בכלל לא ידעתי שהיא יודעת איך!), בשעת האמבטיה צווחה כאילו תולים אותה וחששתי לרגע שיזמינו לנו משטרה (אם זו לא האמבטיה שלה, אין מצב לרחוץ אותה)...הבכור שכל כך התרגש לראות את בני דודיו התעלם מקיומינו לחלוטין ונדבק אליהם כאילו היה הצל שלהם...לרגע שקלתי למסור אותו לאימוצם.

בסוף היום הייתי מותשת לחלוטין!

יש לנו עוד יומיים מעלילותיי (ומעלילות משפחתי) בעיר הקודש, אבל עליהם אכתוב בהמשך...יש גבול לכמה אפשר לסבול, לא?

* ובפינת מה קשור?

לפני כמה ימים נפגשתי עם כמה חברות למפגשון יצירה ספונטני, גאיה מאוד רצתה להיות לידי, אז הבעל הביא את כסא האוכל שלה, הושיב אותה בפנים, נתן לה את כף המשחק שלה וכדי לתת לה תחושה שהיא באמת אחת משלנו, אמר: "גאיה, הנה הקאטל-כף שלך!" לא היתה מאושרת ממנה.

דונה, דינה או עדיה?

אנ'לא מתיימרת להיות אף אחת משתי המוכשרות האלו: Dina Wakley או Donna Downey, אבל שתיהן מהוות השראה עבורי...

אני מאוד אוהבת את העבודות "המלוכלכות" שלהן שנראה כאילו נעשו כבדרך אגב...(ויחד עם זאת בצורה כל כך מושלמת)...

"הייתי צמאה, הלכתי למטבח, לקחתי כוס מיץ פטל, בדרך חזרה לחדר העבודה נתקלתי ברגל של הספה ברוב קלמזיותי, עפתי כמו יתוש שחוטף מכה מעיתון, נמרחתי על הרצפה וכשהתרוממתי גיליתי שמיץ הפטל עף יחד איתי והתיז כתמים מהממים על מחברת התוים האהובה עליי...אוי! יצאה לי יצירת אומנות! נלך על הקו הזה"

אני, גם אם אתקל ברגל של הספה עם כוס מיץ פטל, הדבר הטוב היחיד שייצא מזה, זה שסוף סוף יהיה לי תירוץ מצוין לזרוק לפח את הכוס המכוערת הזו שנשברה בזמן הנפילה (את הדברים הרעים לא כדאי להזכיר...אצבע שבורה, צווחות אימים, לשטוף את הרצפה מהמתוק הדביק הזה לפני שהקטנה רצה להתפלש בו...בקיצר, עזבו).

אבל עם השראה צריך לשחק, מי יודע, אולי פעם יצליח לי...

את הקנווס עצמו צבעתי כבר במהלך הנסיונות הכושלים לייצר את החלפת הקיץ והמניפה שלי...כשהבנתי שהוא לא מתאים ליצירה עליה עבדתי, הנחתי אותו בצד וחיכיתי למוזה...כי סה"כ אהבתי את תוצאת הביניים (רקע ירוק דהוי עם פסים עמומים של טורכיז, אדום וורוד...כמו הגוונים במניפה)...

במסיבת סיום הלימודים של הבכור (לפני כשלושה שבועות), חילקה להם המחנכת ברכה לסיום הלימודים, את הברכה היא הצמידה לחוט ברזל ירוק (כאלו שקונים בחבילות בחנויות היצירה) יחד עם פרפר מגנטי מקסים.
כשהגענו הביתה מהמסיבה, הברכה הוצמדה למקרר עם פרפר המגנט וחוט הברזל תוכנן לעבור לקופסאת החומרים שלי, בה אני שומרת חומרים שלא קשורים לסקראפ, אבל יודעת שהם ישולבו בעבודות שלי.
אלא שהחוט היה קצת ארוך בשביל הקופסא וכך בזמן שחשבתי איך אני שומרת על החוט ומצליחה להכניס אותו לקופסא, ליפפתי אותו בחוסר שימת לב על אצבעי ויצרתי קפיץ ברזלי...התלהבתי מהעובדה שהצלחתי למצוא פתרון בלי להתכוון והכנסתי את החוט לקופסא...

אתמול בערב ממש דגדג לי ליצור משהו, הורדתי את הקנווס מהמדף, פתחתי את קופסת החומרים "הלא סקראפיים" שלי ושלפתי את חוט הברזל, באותו רגע נזכרתי בפוסטים של דונה עם העבודות בהן שילבה חוטי ברזל והחלטתי שאני הולכת עם הקונספט...השראה אמרנו?

ליפפתי את החוט לצורת גבעול עם עלים, גזרתי צורות של פרחים מדפי ספר באנגלית שיש לי, התזתי עליהם קצת צבעי מים ליצירת הכתמים (אני מעדיפה את הדרך המכוונת על פני "עפתי עם מיץ פטל"), כשהצבע התייבש, לכלכתי קצת עם דיו אדום וחום, שלפתי פרחי פרימה שקניתי לפני מליון שנה, כפתורים בגוונים ירוקים וחוט רקמה טורכיזי וחיברתי הכל לכדי פרחים.

חברתי האהובה חן שבאה לבקר אותי אתמול בצהריים הביאה לי חבילת חוטי ברזל ששכבה אצלה ולא נעשה בה שימוש וכך יכולתי אני ליצור מהם עוד גבעול ליצירת הזר שלי...והדבקתי הכל על הקנווס.
הכיתוב רץ לי בראש כבר הרבה זמן וידעתי שאני רוצה לעשות איזו יצירה שעליה אכתוב את המשפט הזה והנה סוף סוף מצאתי איפה לדחוף אותו.
בסיום העבודה, היה לי קצת ריק בעיניים, אז התזתי כמה טיפות של צבע מים כחול בשביל ה"לכלוך"...

התבוננתי ביצירה שיצאה לי והייתי מאוד מרוצה...היה לי שם קצת מדינה וקצת מדונה ובעיקר הרבה מעדיה...
המצחיק הוא, שהבוקר כשקיבלתי עדכון מהבלוג של קרן-פרפרים, גיליתי שאתמול, ממש בזמן שאני עבדתי על הקנווס, הבנות עבדו עם דונה בסדנת אלבום הבד שלה!
אז למרות שאני מבואסת קשות שלא היתה לי אפשרות לקחת חלק בסדנא של דונה, אני מרגישה שבכל זאת עבדתי איתה.

ובלי שום קשר לדינה או דונה, הבעל נסע לחתונה של חבר בתחילת החודש והיה לי ברור שאני מנסה להתגבר על הפחד שלי מיצירת כרטיסים ומכינה לו כרטיס ברכה לחתונה (לא טובה בהם, לא עזר הטיפ של להסתכל עליהם כעל דף אלבום וליצור...יש לי מחסום כרטיסים).

נזכרתי שראיתי בבלוג של gallish, כרטיס חתונה עם כיס לצ'ק, אהבתי את הרעיון והחלטתי ליישם...התחלתי מציור סקיצה, כדי לדעת איפה ואיך ליצור את הכיס (הכל בנוי מדף אחד עם קיפולים והדבקה), בצד שמאל של החלק הפנימי הדבקתי דף מדוגם בהיר עליו נכתבה הברכה לזוג הטרי.
אני חושבת שיצא לי לא רע.

הפעם הראשונה

האתגר החודשי הראשון של מגזין סקראפהוליק, היה בנושא הפעם הראשונה/התחדשות/התחלה חדשה...

“התחדשות” מבחינתי, היא התחדשות המשפחה שלי עם הצטרפותה של גאיה לפני יותר משנה, אבל לא רציתי להיות נדושה ולשים תמונות מהלידה (מה גם שרציתי לחסוך מכם את התמונות "הקשות", במיוחד אלו שטרם הפכו לאמהות ועוד לא פיתחו את הסיבולת המיוחדת למראה תינוק שזה עתה נשלף מבטן אימו) ולכן בחרתי ללכת על המושג “פעם ראשונה” ומזה יש מספיק בחייו של תינוק.
(קיוויתי להספיק לשים תמונות של הפעם הראשונה בה גאיה צעדה אבל כמו שדיווחתי בפוסט הקודם, הגברת לא ממש מיהרה ועד לעריכת המגזין לא טרחה לעשות צעד של ממש לבדה...)

אז החלטתי ליצור דף אלבום עם תמונות של גאיה מציירת בפעם הראשונה בחייה (איכשהו חשבתי שהיא תוולד עם מכחול ביד, אבל הוא הפריע למיילדת).
מאחר והאתגר היה גם אתגר הכתבה, היה צורך להתייחס לדרישות.
הצבע הדומיננטי הנבחר, טורכיז מופיע בדף שבחרתי, דף מסטאק הצבעים הבהירים של DCWV, את שתי הצורות הנדרשות הכנסתי ברקע מלבני שחתכתי מקרטון גלי חום ובלב שמילא תפקיד כפול גם כקישוט (לב מקופסת קישוטי צ’יפבורד “All fall” של חברת Fancy pants). הוספתי פרחי פרימה, מדבקת ראב און פרפר של Bo bunny ומדבקת סוגריים של Cosmo cricket.
הדף נבנה מהר מאוד יחסית לעבודות אחרות שלי, בהן לוקח לי שעות רק לחשוב על הקונספט ולתכנן...
אפשר לומר ש"זרקתי" דברים על הדף ומה שיצא יצא...
הכיתוב של הכותרת נעשה על ידי מסכת אותיות (צ'יפבורדים שיש לי) עליהן התזתי צבע...מאחר ועוד אין לי צבע ספריי...אלתרתי...מממ...
מילאתי בבקבוקון (גם הוא מאולתר, היה בקבוקון עם מעין מיץ מר כזה שמוכרים בסופר ליד הקופה והבן שלי מת עליו!)...הבקבוקון ממולא בצבע מאכל ג'ל שנמהל במים! מה תגידו על האלתור? (אני לא מהמקפידים על חומציות, מעדיפה להתפרע עם חומרים).
אהבתי שההתזה יצאה לא נקיה ויש נזילות בתחתית המילה...
מאוד נהניתי להכין את הדף...גם בגלל התמונות...גאיה מצחיקה אותי בכל פעם מחדש...

(להגדלת התמונה, לחצו עליה)

מאז עריכת המגזין, חלו שינויים ובשבוע האחרון גאיה תפסה בטחון ועברה מזחילת מקק במנוסה להליכת ברווז (מאחור היא ממש נראית כמוני, שעה לפני שהיא נולדה!)...
הילדונת מברווזת חופשי וככל שהיא מגדילה מרחקים, שאגות ההתפעלות שלנו גוברות והולכות...
הסבתות כבר מפנטזות על הנעליים הראשונות!

(ואני על הקוקיות והשמלות...)

התחלה חדשה!

לפני כחודשיים, במהלך מפגשון יצירה ספונטני ואינטימי (אני, חן ואמיליה), בין הדבקת קארדסטוק לזלילת פיצה...
פנתה חן אל אמיליה ואמרה..."שנספר לה?"
האוזניים שלי נעמדו כמו אוזני כלב...מה? יש חדשות? (אמיליה התחתנה לא מזמן...אז זה הכיוון הראשון שתפס אותי...המשך לשושלת)...
"לאמיליה היה רעיון להוציא מגזין סקראפי אינטרנטי ישראלי ואנחנו אוהבות את הכתיבה שלך, אז חשבנו עלייך"...(כך זה נאמר פחות או יותר...אל תתפסו אותי על המילה, בכל זאת עברו חודשיים והסניליות שלי בעיצומה, אבל זו היתה רוח הדברים)...

מאוד הוחמאתי (מישהו אוהב את הכתיבה שלי!) ומאותו הרגע הדברים התחילו להתגבש...
התגבש הצוות, אמיליה, חן, שלומית ואני...התגבשו רעיונות לפינות, התגבשו התפקידים והתחלנו להזיז עניינים...
העשיה עצמה היתה מעניינת...וככל שעבר הזמן והמגזין הלך ונבנה ולבש צורה של מגזין ולא גיבוב של מילים ותמונות...ההתרגשות הלכה וגברה (אצלי בכל אופן...).

והנה, אנחנו כבר בשלב שבו אנחנו יכולות לחשוף את העניין ולשתף את כולכם במגזין החדש שלנו - "סקראפהוליק"!
התפוצה שלו תהיה דרך המייל, גם ההרשמה לקבלת המגזין תהיה דרך המייל של המגזין: scrapaholic.magazine@gmail.com
הגליון הראשון של המגזין ייצא ביום ראשון ה-5.7.2009

למגזין יש בלוג נלווה בו נעלה חלק מהחומרים, אתם מוזמנים לקפוץ להציץ: http://scrapaholic-magazine.blogspot.com/

זהו...אני ממש ממש מתרגשת!