אני מאוד אוהבת את הילדים שלי (הילדים שלי, נשמע כאילו יש לי חמישה...), אבל מתקשה לומר שילדים זה שמחה (באופן גורף)...
ילדים מבחינתי, זה השקעה, אחריות ענקית, לקיחת חלק גדול מהעצמי שלי, התבגרות, קבלת החלטות לא קלות...
אף פעם לא ממש התחברתי לילדים, אני לא מאלו שרואה תינוק ומיד נמסה כמו חמאה במחבת, או רואה פעוט עושה איזה שטיק ומתעלפת עד שאמא שלו מורידה לי כאפה.
תמיד אהבתי להתנדב לעזרה בגן הילדים אליו הלך הבכור וגם בביה"ס בו הוא לומד התנדבתי לא מעט והיד עוד נטויה...אבל אני לא בטוחה שיש לזה קשר לחיבתי לילדים. חמותי אמרה לי פעם, שלדעתה הייתי צריכה ללמוד הוראה ואני הודעתי לה שאם היא רוצה לראות כותרות בעיתון "מורה הדביקה תלמיד לקיר כאילו היה טאפט", אז כבר מחר אני נרשמת ללימודי הוראה!
לא תתפסו אותי ממלמלת על תינוק/פעוט/ילד "איזה מתוקי, קוצילה..." לעיתים קרובות. (זה צריך להיות ילד סופר יפה/מתוק/מיוחד בשביל לגרום לי לאבד כל בדל שפיות ולהתחיל להגג מילים כאלו...)
איך אמרה ההיא מהתוכנית אתמול? אני לא מתחברת לזה, זה לא מדבר אליי...פסיכולוגים בטח היו מכניסים אותי לצנצנת עם פורמלין רק כדי לחקור את המוח המטורלל שלי...
יחד עם כל האמור למעלה, כן רציתי ילדים משלי (שוב...ילדים...מתרוצצים אחריי לפחות עשרה...), כנראה שאני בכל זאת לא כזו סוציומטית...(או שכן, תלוי את מי שואלים).
אני מאוד אוהבת את ילדיי (איתם אני לגמרי מאבדת שפיות...הבכור כבר העיר לי שאני מביכה אותו עם ליטופי הראש וה"מתוקי" בשער בית הספר והקטנה שוקלת לשים פתק על המצח "מזוזה")...יש לנו רגעים קטנים של אושר (משפט חזק בפורומים וקומונות להורים לילדים "מיוחדים"), אבל לא תמצאו אותי מרחפת על ענן סוכר ורוד עם חיוך מרוח מצד לצד, כי אני לא סופר אמא, על אף שהבכור היה איתי עד גיל שנתיים ושבעה חודשים בבית ועל אף שישבתי איתו יותר ממה שיושבת גננת ממוצעת בגן עם כל עשרים הילדים שבחסותה, על אף העובדה שבחרתי להיות SAHM (שמישהו ימציא כבר הגדרה סקסית בעברית לעקרת בית!) כדי לחכות לו עם ארוחת צהריים חמה ועוד שלל פינוקים...
החיים הם לא מרציפן, הורות היא לא שוקולד (חבל, אז אולי באמת הייתי סופר אמא!) וילדים הם לא -תמיד- שמחה (פעם אחת שתהיה אמת בפרסום!) חוץ מזה שיצאו לי סלוגנים איומים...
הילדים הפרטיים שלי יכולים להביא אותי לפעמים לרמות עצבים ויאוש שמצריכות אשפוז במחלקה סגורה!
וזה מלבד העובדה שהבכור הוא ילד מיוחד על כל המשתמע מכך...אבחונים, טיפולים, לבטים, החלטות, פסיכולוגים, נוירולוגים, פסיכיאטרים, מרפאות בעיסוק, מטפלים באמצעות בעלי חיים, מטפלים באומנות, מטפלים במוסיקה ומטפלים באמצעות גרביים משומשות (סתם, סתם...בכאלו עוד לא נתקלנו, אבל לכו תדעו...).
רק הרשימה הזו מכניסה אותי לאנטי ולרצון לברוח לאיזה אי בודד ומבודד, כזה שגם ברדאר לא מגלים את קיומו...
אבל רגעי האושר הקטנים מזכירים לי מדוע לא הייתי מוותרת או מחליפה אותם אף פעם!!
* הבהרה: המדבקה על החולצה של הבכור היא לא תוצאה של אמא עם אלצהיימר מתקדם ששכחה להוריד אותה אחרי הקניה (אני גם מאלו שמכבסות כל בגד חדש לפני שלובשים אותו), אלא עוד "הבזק שטות" של הבכור שפשוט אוהב להדביק מדבקות על כל מיני דברים ו/או אנשים...
הקלטתי אך טרם ראיתי ואף על פי שבגדול אני מאמינה שילדים הם שמחה אני נוטה להסכים איתך :-)
השבמחקלדעתי הילדים שלנו הם האושר שלנו,עם הקשיים שמלווים ועם רגעי הנחת.ילדים הם בהחלט שימחה.קחי נשימה עמוקה,צאי לך לשעה קלה להתרעננות לדעתי גן לקטנה לחצי יום יעשה לך ולה נפלאות.
השבמחקבאהבה
רינת.
סתיו love
אוי, נושא כל כך מסובך, ילדים ואושר, בעיניי הם קשורים זה בזה בלי יכולת הפרדה.
השבמחקשתהיה שנה מקסימה ומתוקה ושלווה
נשיקות,
מקופלת
אתמול צפיתי וחזרתי כדי להגיד שיש לי הרבה מה להגיד :-) אולי אני אכתוב על זה רשומה בעצמי :-)
השבמחקהתחברתי לחלקים מאוד גדולים ברשומה שלך. ילדים זה עבודה והשקעה וטיפוח וכעס ושמחה ותיסכול והכל ביחד, ובעיקר הם חלק ניכר מהאושר בחיי.
השבמחקאני חושבת שיש רגעים של אושר ויש אנשים כמוני למשל שידעה שאם היא לא תביא ילדים אח"כ היא תצטער. אנשים כאלה וכובן אנשים שרוצים להביא ילדים. "צריכים" להביא ילדים. אני חושבת שבהרבה תוכניות כאלה מתייחסים לילדים כאל משהו קטן וחמוד בן מספר חודשים.אף אחד לא שמע על המונח "גיל שנתיים הנורא"? הם הופכים להיות כמו בגיל ההתבגרות עד שזה עובר וחוזר שוב מגיל 8 עד גיל 30. אז מי שרואה ככה ילדים אולי מוטב שיקנה כלכלב או רצוי חתול/ה :-D בכל אופן לפעמים ילדים זאת שימחה.
השבמחקשמעתי שאחי לא רוצה להביא ילדים ואם כן אז רק אחד ובהתחלה חשבתי שזאת טעות....אבל מי אני שאומר מה נכון ומה לא ? אם הוא מעדיף לבזבז על עצמו כספים במקום על ילד...עניינו הפרטי. לבטח הוא מפסיד דברים שאחר עם ילדים מרויח אבל גם להיפך ;-)
כתבות מעוררות מחלוקת :-)
שנה טובה !
לא ראיתי את התוכנית אבל מאד התחברתי לדברים שאמרת. בתור אחת שחושבת שלא כולם צריכים ללדת ילדים(וזה היתחיל ממני) ילדים הם קודם כל עבודה קשה והרבה כאבי לב. נכון יש רגעים נפלאים-מצחיקים מרגשים משמחים אבל הרבה מהזמן זה המון עבודה קשה. ולפעמים כשמאד קשה או מסובך לי אני כועסת על עצמי שבסוף נכנעתי וילדתי ילדים....
השבמחקוואו, לא תיארתי לעצמי שתקבלי כאלה תגובות...
השבמחקאני מתחברת למה שאמרת, למרות שאין לי ילדים משלי (אז אולי יהיו כאלה שיגידו שאין לי מה להגיב בכלל). את יודעת שאשמח לעשות בייביסיטר, ובמחיר צנוע (תבנית קאטלבאג לשעה...).
חיבוקים!
חן