כשאני מסתכלת עליה היום ונזכרת בכל מהלך ההריון שלה, אני מודה להוא שם למעלה, ששתינו כאן לספר על זה! (טוב, אני מספרת, היא מאשרת).
אחרי זמן רב שהכחשתי כל רצון לשנות סטטוס מאם דו גורית למשהו אחר, פתאום שיניתי דיעה (אולי זו היתה ההכרה שהשעון רץ בלי לחכות שאהיה סגורה על עצמי, אולי רוויתי מכל ההתעסקות סביב הבכור ו"ענייניו" והייתי פנויה לעוד דברים? מי יודע)...
התחלנו בנסיונות, כולם אומרים שזה החלק הכי FUN בלעשות ילדים...אני מסכימה...ילדים זה לא FUN ואני לא מתכוונת דווקא במובן השלילי של העניין, אלא יותר במובן שילדים מצריכים לקיחת אחריות, בגרות נפשית מסוימת, רצינות והבנה של מה זה אומר לגדל ילד, אבל זה כבר לדיון כבד אחר...
שלב הנסיונות היה ארוך יותר מאשר עם הבכור, עד שהגעתי לנקודה בה אמרתי לעצמי ולבעל שאם זה צריך לקרות זה יקרה ואם לא, אז כנראה שזה מה שצריך להיות...(לא רציתי להכנס לתהליך של טיפולים).
ואז זה קרה...הופיעו תסמינים מסוימים שגרמו לי לקנות את אותה ערכה לבדיקת הריון, אלא שהתוצאה לא היתה חד משמעית...אצל הרופא נצפה שק לא פוטוגני במיוחד (אם נאמר את האמת, הפוטוגניות העוברית שלה לא היתה מי יודע כמה...), הוא לא היה אופטימי כלל ואני הכנתי את עצמי להפלה שתתרחש בקרוב, מבחינתי זה היה כמעט ודאי וזו גם הסיבה שלא סיפרתי על ההריון בשלב זה (עם הבכור כל מי שצריך לדעת כבר ידע בשבוע החמישי).
עברו כחודשיים, הפסימיות של הרופא פינתה מקומה למעט יותר אופטימיות, כבר הרגשתי שאפשר לספר, לפחות לאמא (לא רציתי למשוך עוד זמן ולהסתכן בפרצוף הנעלב של "למה לא סיפרת לי מההתחלה?") ועל פניו נראה שיש סיבה למעט אושר...
אבל אז נאלצנו לקבל החלטה קשה לגבי בן המשפחה הפרוותי שלנו שליווה אותנו ב-11 השנים האחרונות...האושר נמהל בעצב...כלב הסמויד שלנו, "הבן הבכור" שלנו היה במצב קשה, מעבר לגילו (עבור סמויד ענק זה היה הרבה), היתה לו בעית מפרקים באגן, הוא כבר לא הצליח להתרומם על רגליו, בלילות היה מיילל על מנת שנעזור לו לקום לשתות (דבר לא קל, הוא שקל 45 ק"ג) ובסוף ימיו הוא אפילו לא הצליח לעמוד על רגליו, אכל, שתה ואפילו עשה את צרכיו בשכיבה...מאחר וסבל מכאבים, היה נושך אותנו בכל פעם שניסינו ללטף אותו, כך שגם הקירבה והאהבה שרצינו לתת, כמעט לא התקיימה.
למרות אהבתינו הגדולה אליו והקושי להפרד (משכנו את העניין חודשיים, בגלל הקושי הזה!), החלטנו שעשינו כל שביכולתינו לעזור לו והדבר שבאמת יעזור לו הוא לשחרר אותו מייסוריו...
לא אלאה אתכם בכל הסיפור כעת, אבל אומר שתחושת האובדן מבחינתינו היתה כמו לאבד בן משפחה אנושי וההשפעה הנפשית היתה גדולה.
בין לבין, על אף שההריון המשיך, היו בדרך סיבוכים שונים שגרמו לרופא לקרקע אותי, אבל אני ילדה מאוד לא ממושמעת ולא ממש הקשבתי לו, היה לי קשה לשבת ככה סתם ובכלל, הייתי בעיצומו של פרויקט מיחשוב ספריית בית הספר ולא היה מצב שזה יזנח. מעבר לזה, אני מאמינה בלהקשיב לגוף...(אמרתי להקשיב, לא אמרתי לבצע את כל מה שהוא אומר! ע"ע פוסט שעת כושר).
התקדמנו אל נקודת ציון חשובה בהריון, הסקירה הראשונה...התחושה שלי היתה שצומח בתוכי בן...קיוויתי שזה בן, אולי כי הייתי מוקפת זכרים תמיד? (הבעל, הבכור, הכלב...) ולמרות שיש לי אינטואיציות לא רעות, הפעם הן אכזבו...הרופא בישר שרואים בת.
מודה, התאכזבתי.
"מה בת? מה אני אמורה לעשות עם בת? עם ורוד? וקוקיות? איך מתפעלים את זה בכלל?"
ראיתי שהבעל המום מתגובתי (אחרי מליון שנה יחד הוא עוד יכול להיות המום ממני?) אז סיננתי לעברו "טוב, מקווה לפחות שזו תהיה טום-בוי, לא יודעת איך אתחבר לכל השמלות והקשקושים האלו".
עברו עוד חודשיים...ההריון המשיך... (על אף חששותיי, בגלל ההתחלה "העקומה")...
ואז, לילה אחד מתוך שינה קלטתי את הבעל קם לאמבטיה...לא ייחסתי לזה חשיבות רבה (זה לא איזה מאורע חד פעמי שצריך לתעד!) והמשכתי לישון, אחרי כמה דקות התעוררתי שוב לקול דפיקות מוזרות...הקשבתי לרגע, זה נשמע כמו סורגי החלון במרפסת הכביסה, חשבתי לעצמי: "חצות הליל, מה פתאום הוא מתעסק עכשיו עם הכביסה?" קראתי לו, הוא לא השיב...קראתי שוב, דממה ורק אותן דפיקות מוזרות ממשיכות.
קמתי מהמיטה וניגשתי לאט לכיוון הרעש...שקלתי לקחת בדרך אלת בייסבול כמו שרואים תמיד בסרטים, אבל אני גרה במדינה הלא נכונה...פה אין בייסבול! ובשביל להגיע למערוך זה כבר היה רחוק מדי ולא רציתי לקחת סיכון.
דלת השירותים היתה פתוחה לכדי חריץ, קראתי לבעל...אבל אין תשובה...זה כבר נראה לי מוזר. פתחתי לאט את הדלת והתמונה הזו לא תעזוב אותי לעולם (או לפחות עד שאחטוף אלצהיימר) הוא ישב שם על אסלת השירותים, לבוש, ראשו ופלג גופו העליון שעונים על הקיר ועיניו פקוחות.
באותו רגע הייתי בטוחה שהוא מת! כך הוא לפחות נראה! נלחצתי...ניערתי אותו, צעקתי את שמו, התחלתי לבכות וכלום...הוא עדיין שעון על הקיר, עם עיניו הפקוחות, זיעה על מצחו.
כמה רגעים אח"כ ידו התחילה לרעוד, העיניים זזו, היה נראה שהוא חוזר להכרה...דיברתי אליו, ניסיתי למשוך אותו לקימה, אבל ברגע שהצלחתי להעמיד אותו על רגליו (הבחור ענק ואני בהריון מתקדם...) הוא שוב צנח, בקושי רב הצלחתי להשכיב אותו על הרצפה ורצתי להתקשר למד"א...כשהם הגיעו, הוא כבר היה מאושש יותר, ישב על הרצפה ובעיקר דאג לי, שלא יקרה כלום ליורשת.
לסיכומו של עניין, הוא נלקח לבדיקות בביה"ח, עד היום לא ברור לנו מה קרה שם...אבל גם החוויה הזו השאירה שריטה...לא נורא, הפנקס פתוח והיד רושמת, כשנגיע ל"חתונת הפורמייקה" (קרי 15 שנה, בעוד שנה וחצי!) נתחשבן על התעלול הזה שלו.
בכל מקרה, כדי להפיג את החששות, התחלתי "לקנן"...צבעתי את חדרו של הבכור, כך שיתאים גם ליורשת, צבעתי את חדר המשחקים, הזזתי ושיניתי...הייתי ממש באטרף!
אגב, זה גם הזמן שבו חטפתי הרעלת סגול (עוד היה לי קשה להתחבר אל הורוד) כשהכנסתי את כל הציוד המשלים שרכשתי לה לבגאז' של הרכב, פתאום קלטתי שכולו סגול! טמטמת הריון שכזו...
בשלב הזה, הדבר היחיד שהעסיק אותי, היה לעבור את הלידה בשלום ולחיות כדי לספר על זה! (תיק החרדות המעוצב שלי עמוס...יש לי חרדה מותאמת לכל אירוע).
ביום ששי בסביבות השעה 2 לפנות בוקר התעוררתי לכאבים משונים..."לא, אלו לא כאבים של לידה" חשבתי לעצמי "ובכלל, יש לי עוד שבוע והבכור בכלל נולד אחרי הזמן" (כן, אני יודעת שאין קשר בין הלידות)...
אבל הכאבים לא ממש נתנו לי להמשיך לישון וכשכבר הבנתי שאלו צירים, החלטתי פשוט למשוך את הזמן עד שהכאב יהיה בלתי נסבל ורק אז להעיר את הבעל...השעה היתה בערך 4 לפנות בוקר כשהערתי אותו ואמרתי לו שכדאי להתחיל להתארגן, הזעקנו את אמא שלי שמצאה אותי כבר על הרצפה גוערת כמו חיה בטבע...אבל הצירים היו בהחלט נסבלים!
ניגשתי למיטתו של הבכור שהתעורר לקול השיחות שלנו (איך הוא לא התעורר כשצעקתי באפיזודה עם אבא שלו, אבל התעורר משיחות חלושות??), אמרתי לו שאני נוסעת ללדת את אחותו ושנפגש בוודאי בהמשך היום כשיבוא לבקר אותי...הוא כל כך דאג לי וביקש שאסע כבר, כדי שלא אפספס ואלד ברכב! (מעניין אם באמת דאג לי או לרכב!)
נסענו לביה"ח, חמש לפנות בוקר...הכבישים ריקים (דמיינתי מה היה קורה לו ילדתי באמצע היום, בשיא הפקקים!), טיילתי לי בשקט של מסדרונות ביה"ח...אחות חדר הלידה קיבלה אותי בחיוך "איך נוכל לעזור לך?" היא שאלה..."נדמה לי שבאתי ללדת" עניתי.
שוב, לא אלאה אתכם בכל הסיפור מאותו רגע ועד ללידה (אם כי זה היה ממש מהיר), אבל בסביבות שבע ורבע בבוקר יום שישי...היורשת כבר היתה בדרכה אל העולם...קצת נתקעה בדרך (היו מבצעים בדיוטי פרי?), גרמה למיילדת להחסיר כמה פעימות (ולי כמה נשימות), אבל בסוף נשלפה אחר כבוד בשבע עשרים וחמש.
המיילדת אחזה אותה והכריזה "יצאה לכם ג'ינג'ית!" (או שהיא קיבלה טיפ מוקדם או שיש לה יכולת ראיה בלילה, כי בחושך ששרר בחדר, על אף שעת הבוקר...לא ברור לי איך אפשר היה לזהות שהגברת בכלל נולדה עם שיער!)...
גם אני בירכתי את התוספת החדשה למשפחתינו, "מכשפה" אמרתי לה וקיבלתי אותה לחיבוק ראשון.
באותו יום בצהריים היא כבר פגשה את אחיה הבכור, המפגש נראה כאילו לקוח מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" ונדמה לי שלאורך זמן הבכור היה בטוח שאיזו חללית שלחה אותה אלינו.
שנת חייה הראשונה עברה עם הרבה פחות דרמות מאשר תשעת חודשיה כעוברית, בסופו של דבר, עם לידתה התחברתי מיד לזה שיש לי בת, בגדיה בגוונים ורודים/סגולים ולפני שבוע קניתי לה אפילו את הגומיות הראשונות לשיער (לשניים ורבע שוונצים שיש לה)...
יחד עם זאת, אני כבר רואה את האופי הג'ינג'י שלה..היא שובבה לא קטנה ועם מורה טוב כמו אחיה, מחכים לנו הרבה רגעי "אושר" ו"נחת" ממנה. אבל באמת שאין כמוה :-)
והיא הכי מקסימה ומתוקה ויפה ואני הכייייי אובייקטיבית בעולם!
אוטוטו המשפוחה צונחת לחגיגה, אז אני מפסיקה למלל (אני ממש טובה בקשקשת, אה?) והולכת להיות קצת יותר יעילה...
סיפורים מהחגיגה וגם הצצה למתנה הסופר נהדרת שאבא שלה הכין...יבואו בהמשך.
ובינתיים
מזל טוב נסיכה קטנה!! שתדעי רק אושר וטוב ובריאות.
אוהבת'ותך המון...האמא המשוגעת שלך ;-)
מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב!!! נו, היא עשתה לעצמה "קו-לו-לו-לו"? שיהיה לגאיה המון בריאות אושר, ולכם המון נחת ממנה!היא מתוקה אמיתית!
השבמחקתודה יקירה...
השבמחקבינתיים היא עושה רק קוקו ועוד לא קולולו...אבל עם קצת אימונים, אני בטוחה שגם זה יבוא ;-)
המון המון מזל טוב גם לגוזלית שלכם שחוגגת גם יומולדת ראשון! (ראיתי אותה רק בתמונות - בינתיים, אבל היא ממש בובה!)
תהנו ממנה...מאחלת לכם רק דברים טובים עבורה.