יום רביעי, 25 במרץ 2009

שעת כושר...

זוכרים את התוכנית הזו? אני זוכרת!

שעת בוקר מוקדמת (צריך לקום לשעת אפס), עוד לא פקחתי טוב עיניים, מדריכת כושר עם קארה מעצבן, בגיל העמידה מקפצצת לה כאילו הרגע שתתה כוס ענקית ממי מעיינות הנעורים...פוקדת עליי לעשות כל מיני תרגילים שאפילו המוח מסרב לעכל אותם בשעה כזו...

בכלל, מי מצליח להפעיל את הגוף שלו רגע אחרי שיצא מהמיטה החמה, עם שמיכת הפוך העוטפת? (אם כי בשמיכה שלי אני צריכה ממש לגשש אחרי החלקים העוטפים, כנראה שלאווז שמילא את השמיכה שלי היתה נשירה או "נוצות דלילות")...

אני בעד פעילות גופנית, אבל לא מאלו שישכימו קום לצורך העניין (אני בקושי משכימה קום, להשכים קום את הבכור לביה"ס...) את שעת הכושר שלי אני עושה בשעות נסבלות יותר...

מאז היותי בת עשרה עסקתי בפעילות גופנית, בין אם זה במסגרת חוג (נכון ששנה ריקודי ג'ז ושיעור נסיון בקראטה, גם נחשב? אבל היי, לפחות בכדורסל התמדתי) ובין אם באופן עצמי (מול הטלויזיה עם איזו קלטת וידאו, מול הראי עם משקולות או על גלגיליות/אופניים בסיבובים סביב הצ'כונה)...
זה המשיך גם בבגרותי (בגרותי עאלק, אם מישהו ימצא אותה, תגידו לה שאני מחפשת אותה כבר כמה שנים)...עת התמכרתי לפילאטיס עם דליה מנטבר בערוץ החיים הטובים...(זוכרים אותה משעת כושר???).

אח"כ החלטתי שאני אוהבת אותם חזקים וקשים (את התרגילים!! איזה ראש יש לכם!) אז נטשתי את הצימר הנוח של מנטבר בביתן אהרון ואת כל השאנטי באנטי של הפילאטיס והצטרפתי למחנה אימונים בחופי הוואי עם היצוא השרירי שלנו, גלעד ינקלביץ' (אני מתה על איך שזה נשמע במבטא אמריקאי...תנסו לגלגל את זה על הלשון, משעשע, לא?)
הבחור לא סתם נראה שרירי מעודף פמפומים של משאבת האופניים לתוך השריר, יש לו תרגילים...בחיי, מחנה אימונים!
אז התחלתי בקטן, 5 דקות אימון לייב והשאר בהקלטה לפעם הבאה (פשוט לא שרדתי יותר מזה, אחרי ה-5 דקות האלו, נראיתי כמו כלבלב שחצה את מדבר סהרה בלי מים)...לאט לאט הוספתי זמן אימון, עד שהתרגילים שלו כבר לא היו כאלו קשים וחזקים...
אני זוכרת אחר צהריים אחד, הבעל החליט להצטרף לאימון, 10 דקות אח"כ כמעט עשיתי לו הנשמה...

האימונים האלו הפכו לרוטינה יומיומית ונהניתי מהם וגם מתוצאותיהם...
אממה, קרה המחדל והריתי...אז נכון שהריון הוא לא תירוץ להפסיק להתאמן (בדיוק כמו שלהגיד לכולם ש"ילדתי לא מזמן" כשהילד כבר בכיתה ג', אינו תירוץ לאי חידוש האימונים), אבל ההריון הזה התחיל על רגל שמאל והייתי צריכה להיות בשמירה מסוימת (בעיקר שמרתי שהרופא שלי לא יידע מה אני כן עושה), אז החלטתי שלא לקחת סיכון עודף והפסקתי את מחנה האימונים...
חשבתי שאחזור די מהר לעניינים ובאמת מצאתי זמן פה ושם לקצת אימון, אבל כנראה שבכל זאת יש משהו בתירוץ הזה של "ילדתי לא מזמן"...כי הקטנטונת היתה צמודה אליי רוב הזמן ואם לא היתה צמודה, הייתי פשוט מותשת ולהתחיל להתאמן היה הדבר האחרון שעניין אותי...

וככה עברה שנה פלוס מאז אותו מחדל והשבוע החלטתי שדי ומספיק, כי אוטוטו היא כבר הולכת וחייבים לחזור לכושר כדי שאפשר יהיה לרוץ אחריה ולהספיק לתפוס את הואזה היקרה לפני שהיא מפילה אותה אל סופה.
אז שלפתי את קלטת הוידאו מהארון, דחפתי למכשיר (כן, יש לי וידאו עדיין, אולי פעם הוא יחשב ענתיקה ויהיה שווה משהו!) שמעתי את קולו של גלעד מדבר אליי באנגלית מעוברתת, אבל לא ממש ראיתי אותו...הקלטת קרטעה, ראיתי בעיקר שלג ואז התחלתי לראות משהו זז, הבכור פסק שרואים מספיק טוב בשביל להתאמן (כן, הוא בן זוגי לאימונים, איזה כיף לי!) והתחלנו באימון.

הקטנה עודדה אותנו מהיציע (קרי, הלול) בצווחות אושר, הבכור בקלמזיותו החיננית הרים והוריד משקולות ואני הרגשתי בעננים שהנה סוף סוף אני שוב מזיזה את הישבן (ולא רק מצד לצד)...
אלא שכמו במחנה אימונים, קל זה לא היה...(טוב, אף אחד לא אמר לי לבחור בקלטת, דווקא את הפרק עם התרגילים הקשים יותר)...
השרירים זעקו, אבל סירבתי להקשיב להם... "תפסיקו ליבב ותתחילו לעבוד" נבחתי עליהם בעולם המקביל שקורה במוחי, "בבקשה, רחמים...אנחנו לא בנויים לזה" הם השתטחו ונצמדו לכפות רגליי, עם מבט אומלל בעיניים...
"אני לא נכנעת למניפולציות!" יריתי לעברם...והמשכתי לסקווט עם משקולת...
אחרי 10 דקות וכמה סקווטים על רגל ימין, הבנתי שאני סתם עושה שרירים ושהגוף שלי באמת זועק...הפסקתי.

אל המטבח הגעתי בהליכת ברווז (ולא בגלל שאני שוב בחודש תשיעי, שעה לפני לידה)...טפחתי לעצמי על הכתף על הנסיון הראשון מזה זמן רב וידעתי שמעכשיו חוזרים לשגרת אימונים...

עברו יומיים, הליכת הברווז עדיין מלווה אותי, אם כי רק בצד ימין (כמה טפשי לעשות תרגיל כזה רק בצד אחד...הייתי צריכה לסבול עוד קצת, רק לשם האיזון!) אני לא יכולה להמשיך להתאמן בשלב זה, השרירים צריכים מנוחה (לפי ההרגשה הם יותר צריכים בית חולים סיעודי)...אבל אין ספק שגלעד ואני נבלה שוב בקרוב...זה נותן תחושת קלילות, רעננות, מרגישים צעירים, בריאים...החיים מחייכים והשמש זורחת (זה בלי קשר...)

אז אם אתם מחפשים תירוץ למה לא..כדאי שתחשבו שוב...

שבת נפלאה לכולם.




2 comments:

  1. איזה בלוג חמוד יש לך, הגעתי במקרה (וישר נרשמתי לקבל עדכונים)

    השבמחק
  2. חונקתתתתתתתתתתת

    אלילה ממש..

    אני חוזרת מחר לספורט אחרי חודש..
    נעשה געגע ביחד...

    ליאת

    השבמחק

תודה שקפצתם לבקר ולקרוא...
אשמח לתגובותיכם :)