יום חמישי, 17 ביוני 2010

שירת המקהלה...


כבר למעלה משבועיים מסתובבות שמועות ברחבי הבית...מקהלת ביה"ס נוסעת לאולפן הקלטות...
ככה זה אצלינו, מיובל קשה לדעת מה בדיוק עומד לקרות ואם אני רוצה לדעת משהו בצורה חד משמעית...אני צריכה לבדוק לעומק אצל ט' (אמא של נ')...

לפני ארבעה ימים הגיע "המכתב הרשמי" מביה"ס, אישור נסיעה לאולפן הקלטות, עליו אני אמורה לחתום (יצא לכם פעם להשתעשע רגע במחשבה שלא תחתמו לילד על אישור נסיעה לטיול??), לאט לאט הפרטים החלו לזרום...הם נוסעים להקליט את המנון ביה"ס...כמה מרגש!!

ואז יום לפני הנסיעה, חוזר הילדון מביה"ס ומודיע שהמורה למוסיקה שאלה אם אוכל להצטרף כהורה מלווה (ברור!) הילדון שמח שאני מצטרפת ואני התחלתי להתרגש בשבילו...

בבוקר הנסיעה, התייצבתי בביה"ס מצוידת באוכל לחמש שעות (הצפי לשהות שלנו שם היה מוגזם) ומצלמה כמובן...הנסיעה לאולפן היתה די קצרה יחסית וכשהגענו לשם, ההתרגשות כבר היתה בשיאה...בעיקר אצל בנות המקהלה.

חדר ההמתנה של האולפן היה צר וקטן, מה שיצר קצת בלגן...תוסיפו לזה את הקצ'קיאדה הבלתי נגמרת של הבנות...בקיצור...שמייח!
המקהלה חולקה לשלוש קבוצות וכך הם נכנסו 8 בכל פעם. הקבוצה הראשונה התעכבה קצת בפנים...מבחוץ יכולנו לשמוע אותם שרים...בנות הצמידו אוזניים לקירות בנסיון לפענח מי זייף איפה ומתי...ואני תהיתי מתי המורה שהצטרפה אלינו תשבר ותאשר להם לכרסם את הררי החטיפים שהביאו איתם...כדי שאולי נזכה לקצת שקט...

אחרי זמן מה שנראה קצת כמו נצח, במיוחד לאור העובדה שהמוח שלי התחיל לאבד תאים אפורים מרוב קשקשת ברקע, יצאה הקבוצה הראשונה ושוב נוצר בלגן... הבנות שיצאו מהחדר נדחסו ונדחפו על ידי הבנות שקפצו מעליהן כדי לנסות ולהכנס לאולפן (הקראת שמות בצורה מסודרת זה כנראה רק בגדר המלצה)...

בקבוצה השניה היה הבן יקיר לי...ומתוקף היותי אמא'שלו הציעו לי להכנס גם ולצפות...כמובן שקפצתי על ההזדמנות (יש יתרונות בלהיות הורה מלווה)...שלפתי את המצלמה והתחלתי לצלם...העניין הוא שהאולפן היה די חשוך ואחרי שהטכנאי נתן הוראות לילדים ואמר להם שכל תזוזה קטנה נשמעת בהקלטה, הבנתי שאני לא יכולה להשאר ממש באולפן עם המצלמה הרעשנית שלי שצריכה להודיע על כל פיפס בביפ ונשארתי בחדר הבקרה, מה שהותיר לי את האפשרות לצלם דרך החלון...לא בדיוק מצב אופטימלי, אבל עדיין איפשר לי לראות את הילדון...
כמובן שההמנון שהוקלט מאוד מרגש והמחשבה שהדיסק ישמש את ביה"ס גם בעתיד, כשיובל כבר יסיים בו את לימודיו...בהחלט גורמת גאווה!

אחרי שהם סיימו ויצאו, נקראה הקבוצה השלישית והאחרונה להכנס, שוב בלגן של בנות דוחפות/נדחפות...אחרי עוד כמה רגעים יצאה המורה למוסיקה וקראה ליובל לחזור לחדר...היא שאלה אם יש לו כוח לשיר שוב ואמרה לו שהוא יחיד במינו (מה שנכון, כל השאר בנות!) ושיש לו קול יפה והיא רוצה שהוא ישיר גם עם הקבוצה הזו...הוא נכנס וברגע שנסגרה הדלת התחילו להשמע תהיות בקול רם: "מה? יובל נכנס שוב? הוא הולך לשיר לבד?" הרגעתי את כל החוששות שישמעו את הקולות של כולם באותה מידה...ושהם צריכים להיות גאים בעצמם כי הם הראשונים שהקליטו את ההמנון (שלפי הבנתי הוא בכלל הראשון בהסטוריית בית הספר המאוד ותיק הזה).

כשהכל הסתיים וחזרנו הביתה, היה נדמה לי שאני נרגשת מהיום הזה יותר מיובל...הוא רק היה עסוק בלקטר על זה שהגב כואב לו כי הם היו צריכים לעמוד זקופים כל הזמן, בלי לזוז יותר מדי שלא ישמעו רחשים ברקע...מצחיקה אותי החשיבה שלו...

בחרתי את שתי התמונות היותר טובות שיצאו לי, כמובן שפני הילדות טושטשו...(לחיצה על התמונות תגדיל אותן).




3 תגובות:

  1. אני מתה על הכתיבה שלך. נראה שהיה לכם יום מדליק,מרגש ומוצלח..

    השבמחק
  2. סחטיקה על הקול של הבן!! יתפתח למשהו??

    השבמחק
  3. הרגת אותי! ואיזה מוכשר הילדון!!! מתה עליו!!

    השבמחק

תודה שקפצתם לבקר ולקרוא...
אשמח לתגובותיכם :)