פרופורציות...

אתמול...השעה שלוש ורבע...יובל ואני ממהרים לביה"ס...יום הורים...
לא באמת הייתי צריכה ללכת, אני הרי מדברת עם המורה על בסיס קבוע, נמצאת בביה"ס בפגישות צוות לגבי יובל ויודעת בדיוק מה קורה...אבל רציתי לשמוע גם מהמורים המקצועיים, ליצור איתם את הקשר האישי...אז הלכתי...

בזמן שהמתנו במסדרון עם עוד שתי ילדות שחיכו לאמא שבפנים וילד נוסף שהגיע עם אמא שלו...
הגיעה אחת האמהות מהועד, פנתה אליי ואל האמא הנוספת שהמתינה ואמרה..."אתן יודעות שעוד לא שילמתן דמי ועד כיתה?"

פה אני רוצה לעצור ולהבהיר כמה דברים...במהלך כל השנים, היינו הראשונים לשלם את דמי הועד, היו גם כמה שנים בהן אני עצמי הייתי הועד בכיתה וידעתי בדיוק על מה אני או אחרים משלמים...(מתנות סוף שנה למורה ולילדים, סופגניות בחנוכה ועוד הפעלות כיפיות במהלך השנה)...אף פעם לא שאלתי שאלות ולא התנגדתי.

השנה, באסיפת ההורים, הודיע לנו הועד כי יגבו 200 ש"ח, אבל כל כולם ילכו למסיבת סוף השנה של הילדים...בכל זאת, מסיימים כיתה ו'...
בביה"ס שלנו מתקיים אחת לחודש קיוסק, בו כל ילד מביא 8 ש"ח ומקבל תמורתם מאפה, שקית שתיה, שקית פופקורן או ממתק אחר...את הקיוסק מתפעלים תלמידי כיתות ו' ו- 8 הש"ח שמביא כל ילד אמורים ללכת למימון מסיבת סוף השנה של כיתות ו'...

ביודעי את הפרט הזה, החלטתי לבדוק את העניין, במיוחד לאור העובדה שלקראת הקיוסק הראשון השנה התבקשו כל תלמידי כיתות ו' להביא 3 שקיות פופקורן כל אחד וחבילת מפיות כתרומה לקיוסק, בנוסף ל-8 הש"ח שהם צריכים לשלם בעצמם לקיוסק...

פניתי לאחת מנציגות הועד של הכיתה המקבילה והתבררה לי התמונה...
"הכסף שנאסף מהקיוסק בכל חודש, מחצית ממנו הולך לכיסוי הוצאות המצרכים (המאפה והשתיה), ו-80 אחוז מהחצי הנותר הולכים לכיתות ו' (20% לשימוש ביה"ס...שיפוצים ועניינים אחרים)...
בשנה שעברה..." הוסיפה נציגת הועד "קיבלו כיתות ו' 10,000 ש"ח למסיבת סוף השנה!"

לא, לא התבלבלתי...10 אלפים!
"אז למה צריך עוד 200 ש"ח מכל הורה?" (תכפילו את זה בכ-70 תלמידי כיתות ו'), שאלתי...
"כי הכסף מהקיוסק לא מספיק!" 10,000  ש"ח לא מספיקים למסיבת סיום לכיתות ו'...
המשכתי לחפור ולנסות להבין, איך יתכן שסכום כזה לא מספיק...והתשובה שקיבלתי היתה שיש גם אפטר פארטי עם זיקוקים ותקליטן ובלגן...

זוכרים שהייתי ביום הורים? אז נחזור לשם...
"כן, אני יודעת שלא שילמנו דמי ועד, אני עוד מתלבטת בעניין, אני לא יודעת עדיין אם יובל ישתתף באפטר פארטי" עניתי לאותה אמא מהועד...

"אז מה, הוא גם לא ישתתף במסיבה בביה"ס?" היא שאלה ואני ניסיתי להבין מה הקשר...
"הכסף של הקיוסק לא מספיק גם למסיבה בבי"ס...מביאים כוריאוגרפית שעולה לא מעט כסף, כי למורות קשה גם להפיק את מסיבת הסיום ואח"כ יש את האפטר פארטי"

בשלב הזה יצאה הערסית שבי (כן, גם אצל האשכנזים יש ערסים ואני גיליתי את זו שבי ממש לאחרונה והאמת שאני די נהנית ממנה)...נבחתי על אותה אמא שאני לא מבינה בשביל מה הם צריכים כוריאוגרפיה שעולה כל כך הרבה כסף (ואם נתבסס על היכולות של המורה למחול שעבדה איתם על טקס רבין, לא הייתי נותנת לה גם 100 ש"ח) ושלא נשמע לי הגיוני הסכומים המטורפים האלו שהולכים למסיבת סיום, אנחנו מדברים על ילדים בכיתה ו'! בקצב הזה, מה יהיה בסיום התיכון? אני אצטרך לקחת הלוואה מהבנק?
איפה הפרופורציות? אח"כ מקשקשים על צדק חברתי! אפטר פארטי עם זיקוקים בכיתה ו'...נו באמת!

האמא כנראה קצת נבהלה ממני וענתה בשקט... "זה הילדים רוצים"
"נכון, אנחנו רוצים אפטר פארטי" התערבה פתאום הילדה שישבה בחוץ וחיכתה לאמא שבפנים...וחשבתי שעוד שניה אני נותנת לה כאפה כדי לאפס אותה...
אבל מה היא אשמה? אם אמא ואבא שלה דוגלים בגישה של אותה אמא מהועד, של "זה הילדים רוצים" והם קופצים על כל פיפס שלה לאייפון/טאבלט/סמארטפון/מסיבת יום הולדת על גג עזריאלי/נעלי מעצבים באלף ש"ח ושאר קשקושים...היא הרי לא יודעת משהו אחר...(ולמי שטרם יודע, אני לא גרה במקום יוקרתי...אני גרה בקריות, ליד חיפה...אבל השטיקים האלו מגיעים גם לפה)...

לסיום הדיון, האמא מהועד אמרה שהיא לא מחייבת אף אחד ושכל אחד יעשה מה שהוא חושב ועל פי העקרונות שלו...והותירה אותי עם תחושת הרצון שלי לעמוד על העקרונות מול תחושת האשמה שמישהו אחר יצטרך לממן את החלק של הבן שלי במסיבה (וזה לא יקרה)...

אני לא יודעת, אני לא חושבת שאני כזו מיושנת וברור לי שצריך להתאים את עצמינו לקידמה ומסיבות סיום של היום זה לא מסיבות הסיום שאני חגגתי בביה"ס, אבל אני חושבת שזה יצא מפרופורציות...

אני מרגישה שיש פה מצב שבו הילדים מכתיבים לנו את החיים (שהיו רוצים שיהיו להם כמו בסדרה ההיא והזאת בטלויזיה), אנחנו פוחדים להתעמת מולם ולהציב להם גבולות ובנוסף אנחנו כל הזמן מנסים להיות נחמדים ו"בסדר" בעיני האחרים...וזה יוצר מציאות דפוקה ועקומה...

אם למישהו יש מכונת זמן...הייתי שמחה לחזור אחורה, לאיזה כפר או קיבוץ בשנות החמישים...אני חושבת ששם הייתי מסתדרת מצוין!

Pin It