כמה מרגש לכתוב את הכותרת הזו ולדעת שזה קורה (תרשו לפסימית להיות רגע אופטימית)...
אני לא צופה בחדשות, החלטה שקיבלתי על עצמי לפני הרבה זמן...מעדיפה להיות בת יענה ולא לדעת על כל הדברים הקטסטרופליים (או הסתם לא סמפטיים) שקורים בעולמינו...ממילא אני חרדתית ברמות על ודמיונות שווא הם חלק אינטגרלי מחיי, אז בשביל מה להוסיף שמן למדורה?
זה לא שאני מנותקת לגמרי, אחרי הכל אני לא גרה במערה (וחבל, לפעמים הייתי ממש שמחה להתנתק מהכל ומכולם!) וכך יצא שאת הכותרת הזו קראתי לראשונה בסטטוס של אחת מחברותיי בפייסבוק...
באותו רגע פתחתי את הטלויזיה הישר לדיווחי החדשות שבישרו על העסקה הממתינה לאישור...והשאר הסטוריה...
מאותו רגע בו התחלתי לצפות בדיווחי החדשות (בניגוד מוחלט להחלטה שלי) נכנסתי לסערת רגשות, התרגשתי, שמחתי, דמעתי, חששתי, דאגתי...והמחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בראש...זה אמיתי? זה קורה? האם הוא עדיין חי? אפשר לסמוך עליהם? איך אני מקווה שהם לא יעשו "תרגיל" ברגע האחרון...הם הרי מסוגלים להכל...
שבוע קודם לכן, ערב יום הכיפורים, מתקיים טקס מרגש בבית הספר...סבו של גלעד, תושב העיר שלנו והורה לשעבר בבית הספר מוזמן להיות אורח הכבוד...
על שערי בית הספר תלויים שלטים לשובו של גלעד ובמהלך הטקס מושמע קולו מתוך אותה קלטת וידאו מפורסמת שכולנו ראינו וכל מה שאני יכולה לעשות זה להסתכל על סבא צבי ולנסות לחשוב מה עובר לו בראש לשמע קולו של הנכד השבוי...
והנה שבוע אח"כ והבשורות הכל כך משמחות האלו מציפות את רובינו באושר, ציפיה וכן, גם קצת סקרנות...יצר המציצנות הזה קיים אצלינו גם אם לא ממש בא לנו להודות בזה (כי זה לא עושה אותנו כל כך "פוטוגניים")...
ואז מתחילים להיות יותר מציאותיים, כבר יש תאריך ו"נוהל חזרה" ודברים מתחילים להיות יותר ברורים וגם הקולות בקהל מתחילים להשמע...והחמאס נזכר ש"אופס...שכחנו לדחוס להסכם עוד כמה רוצחות" ומשפחות שכולות עותרות לבג"ץ ואני יכולה לנסות להבין את הכאב שלהן ואת הרצון הזה בנקמה או לפחות בתשלום מניח דעת על מה שעוללו חיות האדם האלו ליקירם...ואני מבינה את הפחד בקרב העם (ובקרבי) על מה מחכה לנו עכשיו כשהרוצחים האלו יוצאים לחופשי...
אבל אני לא יכולה להוציא מהראש את התמונה של אמא אביבה מחייכת...לראשונה מזה כל כך הרבה זמן...ובשביל החיוך הזה שטומן בתוכו את כל הפחדים, הייסורים והתקוות שלה...אני לוחשת בשקט לזה שלמעלה "בבקשה עשה שלא יקרה משהו שימחק לה את החיוך"...
וזה הזמן לוידוי קטן:
מאז שגלעד נשבה, לא יכולתי לחשוב על אביבה, לא יכולתי להסתכל על תמונות שלה בעיתונים...
לא יכולתי לנסות להבין מה עובר עליה...
כאמא, אני מבינה את הקשר בין אם לילדיה ויודעת מהי דאגה של אם, אבל מה שעבר על אביבה היה כל כך כואב, כל כך חשוך וכל כך מעבר ליכולת ההבנה שלי שפחדתי שאם אנסה להבין מה היא עוברת, אפול לתהומות שחורות.
ואז ראיתי את החיוך שלה והתרגשתי יחד איתה...
הבטן התהפכה לי, רעדתי, בכיתי...וכל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותה ולגונן עליה מכל דבר רע שעשוי למחוק את החיוך הזה ולשנות את השמחה הענקית הזו שהיא מרגישה עכשיו בלב...שמחה עצומה על כך שהיא תראה שוב את הבן שלה, אחרי כל כך הרבה שנים ואחרי כל הייסורים שעבר...
ואני מנחשת שלא ממש אכפת לה אם הוא יחזור שבור פיזית או נפשית...היא תהיה שם לתת לו את כל העזרה שיצטרך...העיקר שיחזור...
ומחר זה יקרה...
אני מתרגשת וחוששת, הראש לא מתפקד...
מחר זה יקרה, הסיוט יגמר.
מחר, גלעד שליט חוזר הביתה.
אני לא צופה בחדשות, החלטה שקיבלתי על עצמי לפני הרבה זמן...מעדיפה להיות בת יענה ולא לדעת על כל הדברים הקטסטרופליים (או הסתם לא סמפטיים) שקורים בעולמינו...ממילא אני חרדתית ברמות על ודמיונות שווא הם חלק אינטגרלי מחיי, אז בשביל מה להוסיף שמן למדורה?
זה לא שאני מנותקת לגמרי, אחרי הכל אני לא גרה במערה (וחבל, לפעמים הייתי ממש שמחה להתנתק מהכל ומכולם!) וכך יצא שאת הכותרת הזו קראתי לראשונה בסטטוס של אחת מחברותיי בפייסבוק...
באותו רגע פתחתי את הטלויזיה הישר לדיווחי החדשות שבישרו על העסקה הממתינה לאישור...והשאר הסטוריה...
מאותו רגע בו התחלתי לצפות בדיווחי החדשות (בניגוד מוחלט להחלטה שלי) נכנסתי לסערת רגשות, התרגשתי, שמחתי, דמעתי, חששתי, דאגתי...והמחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בראש...זה אמיתי? זה קורה? האם הוא עדיין חי? אפשר לסמוך עליהם? איך אני מקווה שהם לא יעשו "תרגיל" ברגע האחרון...הם הרי מסוגלים להכל...
שבוע קודם לכן, ערב יום הכיפורים, מתקיים טקס מרגש בבית הספר...סבו של גלעד, תושב העיר שלנו והורה לשעבר בבית הספר מוזמן להיות אורח הכבוד...
על שערי בית הספר תלויים שלטים לשובו של גלעד ובמהלך הטקס מושמע קולו מתוך אותה קלטת וידאו מפורסמת שכולנו ראינו וכל מה שאני יכולה לעשות זה להסתכל על סבא צבי ולנסות לחשוב מה עובר לו בראש לשמע קולו של הנכד השבוי...
והנה שבוע אח"כ והבשורות הכל כך משמחות האלו מציפות את רובינו באושר, ציפיה וכן, גם קצת סקרנות...יצר המציצנות הזה קיים אצלינו גם אם לא ממש בא לנו להודות בזה (כי זה לא עושה אותנו כל כך "פוטוגניים")...
ואז מתחילים להיות יותר מציאותיים, כבר יש תאריך ו"נוהל חזרה" ודברים מתחילים להיות יותר ברורים וגם הקולות בקהל מתחילים להשמע...והחמאס נזכר ש"אופס...שכחנו לדחוס להסכם עוד כמה רוצחות" ומשפחות שכולות עותרות לבג"ץ ואני יכולה לנסות להבין את הכאב שלהן ואת הרצון הזה בנקמה או לפחות בתשלום מניח דעת על מה שעוללו חיות האדם האלו ליקירם...ואני מבינה את הפחד בקרב העם (ובקרבי) על מה מחכה לנו עכשיו כשהרוצחים האלו יוצאים לחופשי...
אבל אני לא יכולה להוציא מהראש את התמונה של אמא אביבה מחייכת...לראשונה מזה כל כך הרבה זמן...ובשביל החיוך הזה שטומן בתוכו את כל הפחדים, הייסורים והתקוות שלה...אני לוחשת בשקט לזה שלמעלה "בבקשה עשה שלא יקרה משהו שימחק לה את החיוך"...
וזה הזמן לוידוי קטן:
מאז שגלעד נשבה, לא יכולתי לחשוב על אביבה, לא יכולתי להסתכל על תמונות שלה בעיתונים...
לא יכולתי לנסות להבין מה עובר עליה...
כאמא, אני מבינה את הקשר בין אם לילדיה ויודעת מהי דאגה של אם, אבל מה שעבר על אביבה היה כל כך כואב, כל כך חשוך וכל כך מעבר ליכולת ההבנה שלי שפחדתי שאם אנסה להבין מה היא עוברת, אפול לתהומות שחורות.
ואז ראיתי את החיוך שלה והתרגשתי יחד איתה...
הבטן התהפכה לי, רעדתי, בכיתי...וכל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותה ולגונן עליה מכל דבר רע שעשוי למחוק את החיוך הזה ולשנות את השמחה הענקית הזו שהיא מרגישה עכשיו בלב...שמחה עצומה על כך שהיא תראה שוב את הבן שלה, אחרי כל כך הרבה שנים ואחרי כל הייסורים שעבר...
ואני מנחשת שלא ממש אכפת לה אם הוא יחזור שבור פיזית או נפשית...היא תהיה שם לתת לו את כל העזרה שיצטרך...העיקר שיחזור...
ומחר זה יקרה...
אני מתרגשת וחוששת, הראש לא מתפקד...
מחר זה יקרה, הסיוט יגמר.
מחר, גלעד שליט חוזר הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה שקפצתם לבקר ולקרוא...
אשמח לתגובותיכם :)