אני טיפוס שנקשר...בעיקר לחפצים...וככזו, קשה לי לשחרר...
אני לא מדברת על כל אותם פריטים נוסטלגיים כמו מכתבים ישנים בני יותר מ-20 שנה או בגדי תינוקות שיחזרו לשימוש רק כשיהיו לי נכדים או כל מיני פריטים קטנים שאני אוספת כי את ההוא קיבלתי מההיא ואת הזה קיבלתי מההוא ויש להם חשיבות נוסטלגית עבורי...
אני מדברת על הדברים שאני יוצרת...בעיקר אלו שאני מאוד מרוצה מאיך שיצאו ונקשרת אליהם כבר בתהליך העבודה...
כאלו הם הינשופים שלי למשל...למרות שאני יוצרת אותם במטרה למכור ולא ליצור לעצמי אוסף ולמרות שאני קופצת משמחה בכל פעם שמישהו קונה אותם, הלב קצת נצבט כשאני צריכה להפרד מינשוף אהוב...
כי כל אחד מהם מיוחד, עם אופי (לא סתם אני כותבת לכל אחד מהם סיפור חיים קצר...זה מבוסס על מה שאני רואה בהם, על "האופי" שהם מקבלים בדמותם הסופית).
הבעל לא מצליח להבין..."את יכולה להכין אחד חדש" הוא אומר...וזה נכון...אבל החדש הזה לא יהיה אותו דבר, כי כל אחד שונה, לכל אחד יש אופי אחר...גם החדש הזה, למרות שאולי יראה דומה, כבר יהיה ינשוף עם אישיות אחרת...
אבל עם כל זה, כשמישהו קונה ינשוף ומספר לי את הסיפור מאחורי הבחירה שלו (ולרוב אלו לא בחירות סתמיות...) זה מרגש אותי בכל פעם מחדש ואני שמחה לדעת שהינשופים שלי מוצאים בית חם ויש סיבה לכך שבחרו בהם...
זה מה שקרה לי לפני שבועיים, כשהתעוררתי בבוקר וגיליתי שמישהו הזמין את זוג הינשופים המתחתנים...כמתנת יום נישואים לאשתו...התבקשתי להכין גם שלט קטן עם השמות והתאריך...מיותר לציין שמאוד התרגשתי מהכנת השלט...
בכלל, יש משהו שתמיד מרגש אותי כשאני מתבקשת להכין פריט אישי...בין אם זה ינשוף בהזמנה אישית עם סיפור מיוחד, או חישוק עם פרטים אישיים שמיועד למזכרת מחתונה או אפילו כפריט שיוצג לראווה בחתונה עצמה, כמו החישוק הזה, שהוזמן מכלה שביקשה עיצוב מסוים שיתאים לשאר העיצוב של החתונה...
ואם נחזור רגע לקושי בלשחרר...אז השבוע סיימתי לתפור תיק שאמור להשלח היום במסגרת החלפה באחד הפורומים.
התיק יצא הרבה יותר יפה ממה שחשבתי ודמיינתי והאמת שקצת קשה לי לוותר עליו (זו הסיבה שהוא מחכה להשלח כבר כמה ימים טובים...)
אז הבעל חזר על המנטרה "מה הבעיה? תכיני עוד אחד"...אבל תכל'ס, אני הרי לא טיפוס של תיקים, זוכרים? אז בשביל מה אני צריכה אותו? זהו, אפשר לשחרר...
התיק יצא די גדול...אני כאמור מרוצה, מקווה שגם המוחלפת שלי תהיה מרוצה :)
ועוד כמה קטנות לקראת סיום...
חדי העין אולי הצליחו לקלוט את התגית המוחתמת המבצבצת מהכיס שבתוך התיק...ובכן, לאחת סאגת החותמת, הזמנתי חותמת חדשה, שהגיעה בצ'יק ובאיכות מעולה! ואפילו נראית וינטג'ית כזו...כמו החותמות של פעם...
החותמת שלי הוזמנה ב"חתום ונעול"...אני מאוד מרוצה (ייצרו לי אותה במיוחד להחתמה על בדים, נאמר לי שמדובר בעובי שונה של גומי ועוד כמה פרטים שיש להם חשיבות כשבאים להחתים על בד...היא טובה גם להחתמה על נייר כמובן)...
אני מתכוננת ל"עונת החגים" ומכינה פריטים שמתאימים בעיקר לחג המולד...
אחד הפריטים שהכנתי בינתיים הוא ינשוף "מפצח האגוזים"...מה הקשר שלו לחג המולד? ובכן, גיבור הספר "מפצח האגוזים ומלך העכברים" עליו מבוסס הבלט המפורסם של פיוטר צ'ייקובסקי...הוא מפצח אגוזים בדמות חייל בדיל אותו מקבלת גיבורת הספר כמתנת חג מולד...למי שלא מכיר את הסיפור, כדאי לקרוא את התקציר (שלא לדבר על קריאת הספר עצמו).
אני מאוד אוהבת את הינשוף הזה...
בנוסף הכנתי עוד כמה ינשופונים שמתאימים לתליה על עץ חג המולד או כמתנות קטנות שאפשר להכניס לגרביים החמודות שתולים בחג...
ועכשיו, הולכת לחשוב על עוד כמה מוצרים שיהיה לי קשה לשחרר :)
כמה מרגש לכתוב את הכותרת הזו ולדעת שזה קורה (תרשו לפסימית להיות רגע אופטימית)...
אני לא צופה בחדשות, החלטה שקיבלתי על עצמי לפני הרבה זמן...מעדיפה להיות בת יענה ולא לדעת על כל הדברים הקטסטרופליים (או הסתם לא סמפטיים) שקורים בעולמינו...ממילא אני חרדתית ברמות על ודמיונות שווא הם חלק אינטגרלי מחיי, אז בשביל מה להוסיף שמן למדורה?
זה לא שאני מנותקת לגמרי, אחרי הכל אני לא גרה במערה (וחבל, לפעמים הייתי ממש שמחה להתנתק מהכל ומכולם!) וכך יצא שאת הכותרת הזו קראתי לראשונה בסטטוס של אחת מחברותיי בפייסבוק...
באותו רגע פתחתי את הטלויזיה הישר לדיווחי החדשות שבישרו על העסקה הממתינה לאישור...והשאר הסטוריה...
מאותו רגע בו התחלתי לצפות בדיווחי החדשות (בניגוד מוחלט להחלטה שלי) נכנסתי לסערת רגשות, התרגשתי, שמחתי, דמעתי, חששתי, דאגתי...והמחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בראש...זה אמיתי? זה קורה? האם הוא עדיין חי? אפשר לסמוך עליהם? איך אני מקווה שהם לא יעשו "תרגיל" ברגע האחרון...הם הרי מסוגלים להכל...
שבוע קודם לכן, ערב יום הכיפורים, מתקיים טקס מרגש בבית הספר...סבו של גלעד, תושב העיר שלנו והורה לשעבר בבית הספר מוזמן להיות אורח הכבוד...
על שערי בית הספר תלויים שלטים לשובו של גלעד ובמהלך הטקס מושמע קולו מתוך אותה קלטת וידאו מפורסמת שכולנו ראינו וכל מה שאני יכולה לעשות זה להסתכל על סבא צבי ולנסות לחשוב מה עובר לו בראש לשמע קולו של הנכד השבוי...
והנה שבוע אח"כ והבשורות הכל כך משמחות האלו מציפות את רובינו באושר, ציפיה וכן, גם קצת סקרנות...יצר המציצנות הזה קיים אצלינו גם אם לא ממש בא לנו להודות בזה (כי זה לא עושה אותנו כל כך "פוטוגניים")...
ואז מתחילים להיות יותר מציאותיים, כבר יש תאריך ו"נוהל חזרה" ודברים מתחילים להיות יותר ברורים וגם הקולות בקהל מתחילים להשמע...והחמאס נזכר ש"אופס...שכחנו לדחוס להסכם עוד כמה רוצחות" ומשפחות שכולות עותרות לבג"ץ ואני יכולה לנסות להבין את הכאב שלהן ואת הרצון הזה בנקמה או לפחות בתשלום מניח דעת על מה שעוללו חיות האדם האלו ליקירם...ואני מבינה את הפחד בקרב העם (ובקרבי) על מה מחכה לנו עכשיו כשהרוצחים האלו יוצאים לחופשי...
אבל אני לא יכולה להוציא מהראש את התמונה של אמא אביבה מחייכת...לראשונה מזה כל כך הרבה זמן...ובשביל החיוך הזה שטומן בתוכו את כל הפחדים, הייסורים והתקוות שלה...אני לוחשת בשקט לזה שלמעלה "בבקשה עשה שלא יקרה משהו שימחק לה את החיוך"...
וזה הזמן לוידוי קטן:
מאז שגלעד נשבה, לא יכולתי לחשוב על אביבה, לא יכולתי להסתכל על תמונות שלה בעיתונים...
לא יכולתי לנסות להבין מה עובר עליה...
כאמא, אני מבינה את הקשר בין אם לילדיה ויודעת מהי דאגה של אם, אבל מה שעבר על אביבה היה כל כך כואב, כל כך חשוך וכל כך מעבר ליכולת ההבנה שלי שפחדתי שאם אנסה להבין מה היא עוברת, אפול לתהומות שחורות.
ואז ראיתי את החיוך שלה והתרגשתי יחד איתה...
הבטן התהפכה לי, רעדתי, בכיתי...וכל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותה ולגונן עליה מכל דבר רע שעשוי למחוק את החיוך הזה ולשנות את השמחה הענקית הזו שהיא מרגישה עכשיו בלב...שמחה עצומה על כך שהיא תראה שוב את הבן שלה, אחרי כל כך הרבה שנים ואחרי כל הייסורים שעבר...
ואני מנחשת שלא ממש אכפת לה אם הוא יחזור שבור פיזית או נפשית...היא תהיה שם לתת לו את כל העזרה שיצטרך...העיקר שיחזור...
ומחר זה יקרה...
אני מתרגשת וחוששת, הראש לא מתפקד...
מחר זה יקרה, הסיוט יגמר.
מחר, גלעד שליט חוזר הביתה.
(הפוסט הזה נכתב כבר לפני שבוע, אבל בגלל שלא היה לו עדיין סוף, חיכיתי עם הפרסום...)
זה לא פוסט יצירה, אבל אם אתם לא רוצים לאכול אותה כמוני, כדאי לכם לקרוא...
הכל התחיל לפני יותר משנה, קצת לפני שפתחתי את חנות האטסי שלי וחשבתי שהגיע הזמן שגם לי תהיה חותמת אישית עם לוגו והכל, בכל זאת המטרה היתה למכור עבודות שלי...
אז פניתי לאחת והיחידה, המוכשרת והמצחיקה בטירוף...מקופלת...כי תמיד חלמתי על חותמת כזו עשויה עבודת יד ומקופלת פשוט אלופה בתחום הזה...
החלפנו בינינו כמה מיילים, שיגעתי אותה כהרגלי...אבל בסוף החלטתי שזה עוד לא הזמן...קודם נראה שהעבודות שלי שוות את הטרחה...
חלפה שנה, עבודות התחילו להמכר (בקטנה, אבל הפידבקים החמים שהלקוחות משאירים לי שווים עבורי יותר מכל!) ואני התחלתי להתכונן ליריד ראש השנה בו עמדתי להשתתף...
זה הזמן, חשבתי ושוב פניתי למקופלת...הפעם כבר ממש שיגעתי אותה עם סקיצות ודרישות שונות ומשונות...כי נורא רציתי שהחותמת תהיה בדיוק כמו בלוגו (שזה אומר פונט לא פשוט ואותיות ממש קטנות)...מקופלת היתה הכי סבלנית (וסובלנית) לשגעונות שלי אבל גם היתה מספיק הוגנת לומר לי שאת האותיות הממש קטנות בלוגו היא לא יכולה לגלף והציעה לי פתרונות אחרים...
אבל אני, מה ל'שות...יש לי שריטות...התעקשתי...ובשלב מסוים הבנתי שאני צריכה לוותר על חלום ה"חותמת מגולפת ביד מבית מקופלת" ואחרי שהתנצלתי עמוקות בפני מקופלת על זה שסתם הטרפתי לה את השכל...פניתי לחפש פתרונות מכניים יותר בדמות חותמת סיליקון מגולפת בלייזר...
בחיפושיי אחרי יצרני חותמות מצאתי אתר של מישהי מקומית, התלהבתי...קל"ב!
שלחתי מייל עם סקיצה לחותמת וביקשתי הצעת מחיר...קיבלתי תשובה זריזה, המחיר היה ממש שווה! (כדי לסבר את אוזניכם, 50 ש"ח לחותמת) אבל אז קלטתי שאני צריכה לשלוח עוד מייל, כי חסר מידע חשוב כמו איך משלמים, מה עלות המשלוח והאם יש להם את הפונטים בהם השתמשתי, כי היה לי מאוד חשוב לשמור על החותמת כמו בלוגו שעיצבתי (כבר אמרתי...שריטה).
אחרי יומיים של המתנה לתשובה, שלחתי מייל נוסף לוודא שהמייל הראשון הגיע ליעדו ולא טעה בפניה באיזו צומת של כבלים תת קרקעיים...
המייל כנראה הגיע ליעדו כי אז קיבלתי טלפון מבעלת העסק, שיש בעיות עם הקובץ ועליי לשלוח אותו בפורמט אחר כדי שיוכלו לפתוח אותו...(איזה קטע...לא שמו לב לזה עד עכשיו?) בינתיים הספקתי להדליק גם את חן שרצתה חותמת לקראת היריד והחלטנו להזמין ביחד, לאחר שהובטח לנו שהחותמות תהיינה מוכנות תוך יום-יומיים.
בשלב הזה הדברים עדיין התנהלו בסדר באופן יחסי, למעט העובדה שהתחלתי להרגיש קצת כמו כלב שהבעלים שלו מושך אותו חזק מהרצועה, כי הייתי צריכה לרדוף אחרי בעלת העסק כדי לשמוע ממנה האם הקובץ נפתח, האם יש להם את הפונטים הנדרשים והאם בכלל ניתן לייצר את החותמות...
אחרי שחן ואני עיצבנו את החותמות והיינו מבסוטות ממה שיצא, שלחנו את הקובץ הסופי עם בקשה לייצר חותמות גומי ("עדיף לך חותמת גומי ולא סיליקון, בגלל סוג הפונט" כך אמרה לי בעלת העסק).
בעלת העסק אישרה את הקובץ וביקשה שניצור איתה קשר לצורך תשלום והסדר העברת החותמות (דואר, איסוף עצמי וכו')...
בשלב הזה חלפו כבר 5 ימים מאז המייל הראשון שלי, כשבמהלך הימים האלו רדפתי אחרי בעלת העסק אינספור פעמים כדי לקבל ממנה איזה שהוא אישור או מידע לגבי החותמות המתהוות שלנו...(ובכל פעם שהתקשרתי גיליתי שנמצאו עוד בעיות טכניות ושצריך לערוך שינויים נוספים בקובץ).
כשסוף סוף קיבלנו הודעה שהחותמות מוכנות, כבר הרגשתי הקלה, כי כל העסק התחיל להיות קצת מעיק וממש לא מקצועי...
בעלת העסק אמרה לנו שבמקרה היא תהיה באיזור שלנו ותוכל להביא את החותמות איתה, אלא שבפועל, "האיזור שלנו" לא היה בדיוק האיזור שלנו, אלא יותר האיזור "שלה" וחן (שרק יום לפני כן איבדה את סבא שלה והיתה עסוקה בשבעה) היתה צריכה לנסוע לפגוש את הגברת באחד הקניונים כי "זה על הדרך שלה לשאר הסידורים"...
ואם חשבתם שפה זה נגמר, טעיתם...חן המתינה לה שעה בקניון, כי בעלת העסק התעכבה בסוכנות מכוניות, בשלב מסוים היא גם הציעה לחן לבוא לפגוש אותה באותה סוכנות "על הדרך"...
בסופו של דבר חן קיבלה את החותמות ובאותו ערב באה אליי כדי לבדוק אותן, היינו די נרגשות לפתוח את המעטפה (כמו שתי ילדות סתומות) ולהפתעתינו גילינו שהחותמות עשויות סיליקון ולא גומי!
חשבנו שנוכל להבליג על זה, אבל אז ראינו שבחותמת של חן נערכו שינויים בלי שיידעו אותה, על מנת להתאימה לגודל בית החותמת ובחותמות שלי, הפונטים יצאו מאוד לא קריאים בהחתמה, מה שגרם לחותמת להיות בלתי שימושית כי אין מצב שאחתים בחותמת שלא מבינים מה כתוב בה, במיוחד כשמדובר בחותמת שנושאת לוגו ושם של עסק.
אם לא די בכך, אצל שתינו החותמות הודבקו אל העץ בצורה עקומה...בקיצור, אכזבה גדולה!
בשלב הזה הפיוזים שלנו כבר הוציאו עשן...גם על העובדה שהחותמות לא יוצרו מהחומר שסוכם עליו, גם על האיכות שלא אפשרה לעבוד איתן וגם על הדרך המאוד לא מקצועית שבה התנהלה כל התקשורת בינינו.
בעלת העסק טענה שעבור הסכום ששילמנו אנחנו לא יכולות לצפות שהיא תהיה זו שתיצור איתנו קשר ותיידע אותנו אם יש בעיות בקובץ וכו'...
וואלה...אם ככה זה עובד, אני לא גובה מספיק מהלקוחות שלי!
בכלופן, שחררנו קיטור וכתבנו לגברת מייל בו שטחנו את טענותינו, בתמורה היא הסכימה לייצר לנו חותמות חדשות מגומי ולהביא לנו ליריד שיתקיים כעבור שלושה ימים.
והיא אכן הגיעה ליריד...אבל בלי החותמות! "הקובץ לא תקין, הוא לא נפתח" היא טענה...ואני תהיתי..."איפה היית בשלושת הימים האחרונים מאז ששלחנו את הקובץ??"
"טוב, אתקן את הקובץ כשאחזור הביתה ואשלח לך" סיננתי והתחלתי לחפש את יגאל שילון,
חשבתי אולי הוא החליט לצאת מהנפטלין על חשבוננו ואני בסרט מתיחות שלו...
למחרת שלחתי לה קובץ מתוקן וכדי להיות בטוחה שהיא לא מפספסת אותו, גם סימסתי לה מייד לאחריו..."אבדוק אותו עוד מעט ואיידע אותך", היתה התשובה...
כנראה שהקבצים שלי מאוד ייחודיים כי מסתבר שלוקח הרבה מאוד זמן לבדוק אותם...חמישה ימים אח"כ שלחתי לה שוב מייל וסמס כדי לתהות מה קורה...היא ענתה שהקובץ שוב לא נפתח ושאנסה לשלוח שוב (מוזר, פתאום הקבצים שלי שנשמרו בדיוק באותה צורה ונשלחו בדיוק מאותו מקום, לא נפתחים)...עוד יומיים חלפו והתחלתי להריח משהו שרוף (זה היה הפיוז שלי!) התקשרתי אליה ונבחתי כמו רוטויילר עצבני, הפעם התירוץ היה שקרס לה המחשב (או הריאה או משהו שכזה, כבר לא כל כך עניין אותי)...
היא ביקשה שאשלח שוב את הקובץ...שלחתי, הפעם עם דד ליין לייצור החותמות ובקשה ליידע אותי שהמייל הגיע (אחרי שסימסתי כמובן שנשלח אליה מייל)...
שוב חולפים חמישה ימים של דממה אלחוטית מכיוונה, חן ואני כבר נמצאות במצב קטטוני של בכי שהופך לצחוק ולהיפך, הרגשנו כמו בסרט הזוי! כמעט חודש מאז המייל הראשון שלנו...אלוהים, כמה זמן וכמה תלאות בשביל חותמת אומללה!
אני שוב שולחת מייל, הפעם אחרי התייעצות עם עו"ד (כן, עד לשם הגענו) ומודיעה לה שאם עד הדד ליין אין חותמת, אנחנו מבטלות את העסקה...ואז אני מקבלת תשובה שאחזור אליה בהקדם, כי אין לה את הטלפון שלי (הכיצד? אחרי מליון סמסים ששלחתי לה?) ושצריך שוב קובץ מתוקן (בשלב הזה כבר רציתי למות, או לוותר על הכסף ולהפטר ממנה!)...
התקשרתי, התעצבנתי, התייאשתי...בהתייעצות עם חן, החלטנו שאנחנו מסיימות את הסאגה ההזויה הזו, לא שולחות שוב קובץ מתוקן (איך, איך פתאום שום קובץ לא נפתח? המחשב שלה קיבל אלרגיה לקבצים שלי שנפתחו עד עכשיו?) והודענו לגברת שאנחנו מבטלות את העסקה ושולחות לה בחזרה את החותמות הקודמות...התשובה שלה לא איחרה לבוא (מעניין איך התזמון שלה עובד)...בשורה התחתונה, קיבלנו איום בתביעה "ולו באופן עקרוני" (ציטוט)...
אחרי לבטים כיצד לפעול, הוחלט לעשות נסיון אחרון ולשלוח את הקובץ בפורמט אחר, אני מבחינתי רק רציתי לסיים את הסיפור, כבר לא עניין אותי אם תהיה לי חותמת או לא, ידעתי שממילא אצטרך לפנות למישהו אחר כדי לייצר חותמת, ידעתי שלא אקבל חותמת ראויה לשימוש גם אחרי כל הבלגן הזה...וממש, אבל ממש לא התחשק לי להתעסק עם תביעות (למרות שהצדק איתנו)...
באופן מפתיע, הקובץ נפתח והחותמות היו מוכנות תוך יום!
סיכמנו שהחותמות יישלחו אלינו בדואר רשום...היום, שבוע אחרי...החותמות בידי, לא תודות למשלוח בדואר, אלא תודות לבעלי שהסכים לנסוע אליה ולהביא אותן (כי היא לא שלחה בכלל)...
החותמות החדשות, מגומי...לא עולות באיכותן על אלו מסיליקון...או לסיכום...אין לי חותמות שמישות!
עכשיו, אחרי חודש של כאב ראש ואחרי שגרמה לי לאבד את אמוני, אני צריכה לחפש מקום מקצועי יותר, לתת בו שוב אמון ולקוות שהכסף שלי לא יזרק לשווא שוב...בתקווה שהפעם תהיינה לי חותמות ראויות לשימוש.
ואם אתם שואלים על מי אני מדברת? אז שמה ענת מ"לימונצ'לו - עיצובים בלייזר" בחיפה...
אני מניחה שבין קוראיי הישראלים אין הרבה "אוהבי האלווין"...אבל בכל זאת...
החל מהיום ולמשך החודש הקרוב, אני משמשת כאחת הספונסריות בבלוג אמריקאי שמריץ עכשיו בלוגולדת בלוג-הופ לכבוד חג ההאלווין...יחד איתי "מממנות" את הבלוגולדה עוד יוצרות מעניינות...
אז כאמור, לא בטוחה כמה מכם אוהבים את החג הזה והאם הבלוגולדה בינלאומית, אבל אתם מוזמנים לקרוא ולהכיר את היוצרות האחרות (ואם ממש בא לכם, אתם יכולים לקרוא את מה שכתבה בעלת הבלוג על החנות שלי, אני מודה שהוחמאתי מאוד מהדברים שכתבה)...ואם יש לכם חברים מעבר לים, שכן חוגגים את החג...אתם מוזמנים להעביר אליהם את הבשורה...
בעוד כחודש אשתתף כספונסרית בבלוגולדה בינלאומית נוספת, בה תוכלו גם אתם להשתתף...פרטים בהמשך...
