לא, זו לא כותרת שמרמזת על פרויקט בנושא זמן או משהו בסגנון, אני באמת שואלת...לאן נעלם הזמן??
כמעט שלושה שבועות חלפו מהפוסט האחרון ואני בכלל לא הרגשתי שעבר כל כך הרבה זמן!
מדהים איך הזמן עובר מהר כשעסוקים (גם אם נדמה שלא ממש עסוקים, כי יצירה למשל לא כל כך יצא לי לעשות...)
אז מה כן עשיתי? בעיקר התעסקתי בענייני ילדים...וזה שיש לי רק שניים לא אומר שהם לא מספקים לי תעסוקה נון סטופ, במיוחד הבכור...
אמנם שנת הלימודים התחילה ברגל ימין (ואפילו לא הייתי צריכה לשבור אותה) והמחנכת שלו באמת באמת מדהימה! אבל עדיין יש קצוות שצריך לסגור, כמו כתיבת מכתבים לכל מיני אנשים שקשורים לשילוב (אני עושה סטאז' בכתבנות, בחיי!)...
כמו פגישות ושיחות עם כל מיני אנשי מקצוע שיעזרו עם כל עניין השילוב, כדי שהשנה הוא באמת יהיה מוצלח...ולא "בכאילו"...
כמו הבאת סדנה חוויתית לילדי הכיתה החדשה כדי שיהיה להם קל יותר להבין את יובל, כי זו לא חוכמה להעביר אותו כיתה אם אנחנו לא נותנים לילדים כלים להבין ולהתמודד...(הסדנה ביום ראשון הקרוב...אני בטוחה שיהיה לי מה לספר אח"כ).
ונוסיף לזה את הקטנה שחולה מאז ראש השנה (ומזל שיש חגים כי הם שוברים את רצף ההעדרויות החולניות שלה מהגן)...
בקיצור...הספקתי לשכוח שגם אני קיימת בכל המשוואה הזו (בהנחה שאני אמורה להכנס למשוואה כבן אדם בפני עצמו ולא כמספקת שירות כלשהו לבית/ילדים) וככה גם הזמן נעלם!
מה שכן הצלחתי ליצור, לא גרם לי לחייך בשביעות רצון...משהו חסר לי...הצעות? מישהו? (ושימו לב לאירוניה בין הקיטורים שלי בפוסט לבין המשפט הרקום).
וכדי לא לצאת עלובה...הנה משהו שהכנתי כבר מזמן ולא ממש ידעתי מה לעשות איתו, התכנון היה להעלות אותו לחנות, אבל עד שזה יקרה, זה מעלה אבק (ואחרי כמה מבטים זה גם לא נראה לי מספיק "מושלם" בשביל שיעלה לחנות) אז גאיה זכתה לסט תמונות חדשות לחדר המשודרג, שנצבע בתכלת מקסים...(וגם זה משהו שהעסיק אותי בשלושת השבועות האלו...אבל אני אוהבת לצבוע, זו תרפיה, הקירות שלנו לא ידעו מגע ידי זר מעולם, לפחות לא בקדנציה שלנו)...
התלבטתי אם להצמיד אותן או לא...אבל מאחר והם ממש קטנות (15X15) העמדה של התמונות במרחק זו מזו לא נראתה משהו...(התמונות צולמו על רקע הצבע הקודם שהיה בחדר, אם אתם תוהים איך התכלת הפך לכתום)
והנה תקריב...
ולסיום, חייבת לחלוק את הפנינים של הבכור...הילד הזה לפעמים משאיר אותי עם פה פעור או מרוחה על הרצפה...
לפני חופשת סוכות הם קיבלו שיעורים במדעים, טבלה בה היו צריכים לכתוב על פי הא'-ב' שמות של חומרים כשבעמודה ליד, יש תיאור שמרמז מהו החומר...(למשל בת'...אותי שותים האנגלים, החומר: תה...וכן הלאה)...
אחת המשימות היתה "אתגר"...למצוא שתי מתכות בתוך הרשימה...את המתכת כסף הוא קלט מהר מאוד ברשימה...ואז אמר "צמר"...הסתכלתי עליו בחשש שמא הילד הגאון הפך אהבל בין לילה ושאלתי: "צמר???" הוא לא היסס לרגע וענה: "כן, אם זה צמר פלדה!"...ובצמר פלדה היו צריכים לגרד אותי אח"כ מהרצפה!
ואחת טריה מהבוקר...יצאנו לקחת את גאיה לגן, אני עם העגלה והילדון על הקורקינט (כי ככה הוא הולך, או ברכב, או על הקורקינט...הליכה רגלית זה במצבי חירום).
בדרך, כהרגלו בקודש, הוא שאל שאלות מפה עד זימבבואה ואז אמר: "אמא, את יודעת מי זה המוביל הארצי?"
אני כאמור, תמיד נשארת קצת המומה מהשאלות שלו, כי הן באות במבול ובלי קשר ממשי בין אחת לשניה וכשזה קורה בשמונה וקצת על הבוקר, כשבעיניים שלי תקועים עדיין גפרורים כי הן מסרבות לתפקד בכוחות עצמן...אני בכלל מרגישה כאילו הרגע נחת עליי חייזר...
הילדון שראה שאמא שלו "מאותגרת שכלית" לא חיכה הרבה ואמר: "משה"...אני איכשהו חשבתי על רשת המובילים "מויש'ס" הידועה ברחבי ניו יורק (או לוס אנג'לס או משהו שכזה...) ואמרתי...וואלה, שיחק אותה! איזו חשיבה!
הילדון לא הבין בכלל על מה אני מדברת ואמר..."לא! משה! המוביל הארצי! כי הוא גם הוביל את בני ישראל וגם יצאו מים מהסלע כשהיכה עליו!" (ולמי שמתקשה להבין את הקשר...המוביל הארצי? מים? קפיש?!)
אחרי רגע של תדהמה, הייתי חייבת להבין מה פתאום בא לו משה עכשיו...ואז הוא אמר שעל המדרכה לפנינו הלך אדם דתי (אנחנו גרים באיזור כזה...) וזה הזכיר לו את משה שהוביל את בני ישראל...ומשם הגלגלים שלו התחילו לעבוד!
המוח של הילד הזה מאוד מסקרן אותי...הייתי מתה להיות פעם איזה תא אפור בבפנוכו שלו...
ואילו עלילות משה בעיר הגדולה...אה, סליחה...יובל ואמא שלו המנומנמת בדרך אל הגן...
(ופתאום אני קולטת שאין שום קשר בין חלקי הפוסט הזה ואם הצלחתם להבין ממנו משהו, אז זה בטח לא בגללי...)
כמעט שלושה שבועות חלפו מהפוסט האחרון ואני בכלל לא הרגשתי שעבר כל כך הרבה זמן!
מדהים איך הזמן עובר מהר כשעסוקים (גם אם נדמה שלא ממש עסוקים, כי יצירה למשל לא כל כך יצא לי לעשות...)
אז מה כן עשיתי? בעיקר התעסקתי בענייני ילדים...וזה שיש לי רק שניים לא אומר שהם לא מספקים לי תעסוקה נון סטופ, במיוחד הבכור...
אמנם שנת הלימודים התחילה ברגל ימין (ואפילו לא הייתי צריכה לשבור אותה) והמחנכת שלו באמת באמת מדהימה! אבל עדיין יש קצוות שצריך לסגור, כמו כתיבת מכתבים לכל מיני אנשים שקשורים לשילוב (אני עושה סטאז' בכתבנות, בחיי!)...
כמו פגישות ושיחות עם כל מיני אנשי מקצוע שיעזרו עם כל עניין השילוב, כדי שהשנה הוא באמת יהיה מוצלח...ולא "בכאילו"...
כמו הבאת סדנה חוויתית לילדי הכיתה החדשה כדי שיהיה להם קל יותר להבין את יובל, כי זו לא חוכמה להעביר אותו כיתה אם אנחנו לא נותנים לילדים כלים להבין ולהתמודד...(הסדנה ביום ראשון הקרוב...אני בטוחה שיהיה לי מה לספר אח"כ).
ונוסיף לזה את הקטנה שחולה מאז ראש השנה (ומזל שיש חגים כי הם שוברים את רצף ההעדרויות החולניות שלה מהגן)...
בקיצור...הספקתי לשכוח שגם אני קיימת בכל המשוואה הזו (בהנחה שאני אמורה להכנס למשוואה כבן אדם בפני עצמו ולא כמספקת שירות כלשהו לבית/ילדים) וככה גם הזמן נעלם!
מה שכן הצלחתי ליצור, לא גרם לי לחייך בשביעות רצון...משהו חסר לי...הצעות? מישהו? (ושימו לב לאירוניה בין הקיטורים שלי בפוסט לבין המשפט הרקום).
וכדי לא לצאת עלובה...הנה משהו שהכנתי כבר מזמן ולא ממש ידעתי מה לעשות איתו, התכנון היה להעלות אותו לחנות, אבל עד שזה יקרה, זה מעלה אבק (ואחרי כמה מבטים זה גם לא נראה לי מספיק "מושלם" בשביל שיעלה לחנות) אז גאיה זכתה לסט תמונות חדשות לחדר המשודרג, שנצבע בתכלת מקסים...(וגם זה משהו שהעסיק אותי בשלושת השבועות האלו...אבל אני אוהבת לצבוע, זו תרפיה, הקירות שלנו לא ידעו מגע ידי זר מעולם, לפחות לא בקדנציה שלנו)...
התלבטתי אם להצמיד אותן או לא...אבל מאחר והם ממש קטנות (15X15) העמדה של התמונות במרחק זו מזו לא נראתה משהו...(התמונות צולמו על רקע הצבע הקודם שהיה בחדר, אם אתם תוהים איך התכלת הפך לכתום)
והנה תקריב...
ולסיום, חייבת לחלוק את הפנינים של הבכור...הילד הזה לפעמים משאיר אותי עם פה פעור או מרוחה על הרצפה...
לפני חופשת סוכות הם קיבלו שיעורים במדעים, טבלה בה היו צריכים לכתוב על פי הא'-ב' שמות של חומרים כשבעמודה ליד, יש תיאור שמרמז מהו החומר...(למשל בת'...אותי שותים האנגלים, החומר: תה...וכן הלאה)...
אחת המשימות היתה "אתגר"...למצוא שתי מתכות בתוך הרשימה...את המתכת כסף הוא קלט מהר מאוד ברשימה...ואז אמר "צמר"...הסתכלתי עליו בחשש שמא הילד הגאון הפך אהבל בין לילה ושאלתי: "צמר???" הוא לא היסס לרגע וענה: "כן, אם זה צמר פלדה!"...ובצמר פלדה היו צריכים לגרד אותי אח"כ מהרצפה!
ואחת טריה מהבוקר...יצאנו לקחת את גאיה לגן, אני עם העגלה והילדון על הקורקינט (כי ככה הוא הולך, או ברכב, או על הקורקינט...הליכה רגלית זה במצבי חירום).
בדרך, כהרגלו בקודש, הוא שאל שאלות מפה עד זימבבואה ואז אמר: "אמא, את יודעת מי זה המוביל הארצי?"
אני כאמור, תמיד נשארת קצת המומה מהשאלות שלו, כי הן באות במבול ובלי קשר ממשי בין אחת לשניה וכשזה קורה בשמונה וקצת על הבוקר, כשבעיניים שלי תקועים עדיין גפרורים כי הן מסרבות לתפקד בכוחות עצמן...אני בכלל מרגישה כאילו הרגע נחת עליי חייזר...
הילדון שראה שאמא שלו "מאותגרת שכלית" לא חיכה הרבה ואמר: "משה"...אני איכשהו חשבתי על רשת המובילים "מויש'ס" הידועה ברחבי ניו יורק (או לוס אנג'לס או משהו שכזה...) ואמרתי...וואלה, שיחק אותה! איזו חשיבה!
הילדון לא הבין בכלל על מה אני מדברת ואמר..."לא! משה! המוביל הארצי! כי הוא גם הוביל את בני ישראל וגם יצאו מים מהסלע כשהיכה עליו!" (ולמי שמתקשה להבין את הקשר...המוביל הארצי? מים? קפיש?!)
אחרי רגע של תדהמה, הייתי חייבת להבין מה פתאום בא לו משה עכשיו...ואז הוא אמר שעל המדרכה לפנינו הלך אדם דתי (אנחנו גרים באיזור כזה...) וזה הזכיר לו את משה שהוביל את בני ישראל...ומשם הגלגלים שלו התחילו לעבוד!
המוח של הילד הזה מאוד מסקרן אותי...הייתי מתה להיות פעם איזה תא אפור בבפנוכו שלו...
ואילו עלילות משה בעיר הגדולה...אה, סליחה...יובל ואמא שלו המנומנמת בדרך אל הגן...
(ופתאום אני קולטת שאין שום קשר בין חלקי הפוסט הזה ואם הצלחתם להבין ממנו משהו, אז זה בטח לא בגללי...)
