בפוסט הזה אין ולו שמץ יצירה אחת, למעט אולי התמונה הראשונה (ואני מעלה אותה ראשונה רק כדי לחסוך מכל קוראיי היצירתיים את הטרחה בקריאת הפוסט שודאי לא יעניין אותם)...
רק אתן רקע קל, ביום ראשון שעבר יצאנו לחופשה המשפחתית, ההיא משובר המתנה לסבא...
לקראת הנסיעה עברתי על ארון הבגדים כדי לבחור מה אני לוקחת איתי...מי שמכיר אותי יודע שאין לי חוש לאופנה ובאופן כללי אני לא ממש מתעניינת בביגוד/אופנה/אקססוריז או אפילו טיפוח ויופי...זרקו אותי באיזה קיבוץ או ישוב שאנטי באנטי ואני משתלבת שם יופי!
כל זה אומר שבארון שלי תמצאו בעיקר טי-שירטים, חלקים, פשוטים, כאלו שלובשות תלמידות תיכון כחולצות בי"ס...ועם אלו אני מרגישה הכי בנוח!
על אחת החולצות ששכבה בעומק הארון היה כתם, תוצאה של התלהבות יצירתית עם צבעי אקריל שהשאירה סימן במקום אסטרטגי...רגע לפני שעמדתי להשליך אותה חשבתי שאולי עוד אפשר להציל אותה ועל הדרך הצלתי שתי חולצות נוספות...לא אוסיף מילים, התמונה מדברת בעד עצמה ולמי שתוהה למה בחרתי את המיקום "המוזר" לפרחים, אציע להסתכל שורה או שתיים למעלה...כתבתי שהכתם הוא במקום אסטרטגי...
זהו, מכאן זה דיווח חופשתי פרופר...כל החופשה הזו התחילה עקום...בשבת בבוקר, יום לפני היציאה, התעוררנו וגילינו שהמחשב שלנו החזיר נשמתו לבורא המחשבים, נסיונות החייאה לא צלחו, אבל הבנו שהשתלת הארד דיסק חדש תחזיר אותו לחיים, אנחנו מחכים לתורם...
בהמשך היום גיליתי כי כרטיס הזכרון של המצלמה הדיגיטלית מסרב לקרוא את התמונות שעליו, חיפשתי מידע בחוברות של המצלמה (בלי אינטרנט זה כמעט כמו להרגיש אדם ניאנדרטלי!) אבל לא הבנתי מה הבעיה שלו בדיוק...לא רציתי לקחת סיכון שאצלם תמונות בחופשה ואחזור הביתה כדי לגלות שאי אפשר לראות אותן, אז קפצנו לקנות כרטיס זכרון חדש...
שני דברים שנדפקים עוד לפני שיצאנו מהבית? זה בטח לא סימן טוב! נוסיף לזה את החששות שליוו את יובל מהשינוי והנה סיבה טובה לא לנסוע...
אבל נסענו, כמו טאטא'לה!
נפגשנו עם כל המשפחה בכנסת לסיור מוזמן מראש...עברנו ביקורת בכניסה כאילו אנחנו מחבלים פוטנציאליים...
יובל שסירב להפרד מבקבוק השתיה האישי שמלווה אותו לכל מקום, התבקש לשתות ממנו כדי לראות שיש בו מים ולא תרכובת נוזלית שתתפוצץ לאיזה ח"כ בפרצוף...(לא שהיה שם מישהו כזה) ואני רק חשבתי לעצמי שעם כל התור הזה שנוצר בכניסה, לא צריך להתאמץ כל כך כדי לעבור בביקורת ההסטרית...מספיק משוגע שיבוא ויעמוד בתוך הקהל ו...הבנתם את הרעיון...
בכל מקרה הסיור חביב, אבל לא למי שעבר החלפת ברכיים לאחרונה, כמות המדרגות שעולים ויורדים לא עושה טוב לסחוסים...
בקיצור, לא התעלפנו (מהחום כן, לא מהסיור)...
המשכנו לפיקניק בגן הורדים שממול, חבל רק שאין בעונה הזו ורדים, זה קצת מאבד מהאפקט...מה שכן, כדאי שישקלו להחליף את שם הגן, לגן האוהלים, כי כאלו יש שם בשפע...
אחרי ששבעה כרסינו, ארזנו הפקלעות וזזנו לכיוון הרכבים...מרחוק קלטנו פקחית עומדת ליד הרכב שלנו (ברור שלנו...הנאחס נדבק רק אלינו), תפסנו תאוצה לכיוון הרכב...תו החניה על החלון אמר ש"איחרנו" בחמש דקות, את הפקחית זה לא ממש עניין כי היא כבר כתבה את הדו"ח ודו"ח שנכתב לא ניתן לביטול...
כמה "איחולים לבביים" בינה לבין הבעל ומינוס 100 ש"ח בחשבון וגם זה היה מאחורינו....
נסענו למלון "נווה אילן"...
כדי להגיע למלון נסענו על פי השילוט עד לקצה היישוב, כשהגענו חשבתי שאולי טעינו כי מבחוץ זה נראה יותר כמו בית אבות או לכל היותר דיור מוגן סטייל "אחוזת ראשונים", כשנכנסנו התחושה אפילו התחזקה כשבלובי ישבו בני גיל הזהב עם ההליכונים והמטפלות הפיליפיניות/רומניות שלהם...יצאתי החוצה לבדוק מה כתוב על השלט...
כן, לא טעינו, זה המלון...
לא אתיש אתכם בתיאורים, כי כאלו יש המון...(בעיקר סצינות וקושי של יובל שלוו בהערות והרצאות משפחתיות שגרמו לי לרצות לקחת את הרגליים ולברוח!)
במלון יש פינות חמד, שמבחינתי היוו נקודות הצלה..."דק" עם ריהוט מגניב ונוח מקש, נדנדות שנראות כמו כלובי ציפורים פתוחים (פתאום היו לי פלאשבקים סקראפיים), הילדים מתו על זה! ומשחקי שולחן כמו כדורגל וסנוקר והוקי שולחן...שהיו להיט אמיתי! אפילו לסבא...
במלון יש גם מדשאה גדולה עם ערסלים ונדנדות שונות ומשונות, שפשוט כיף להזרק שם...(ולפעמים גם מהם אם שמים את כסא הנדנדה בשיפוע הלא נכון)...
מצאנו גם "זולה" קטנה בין העצים, עם כמה כסאות נדנדה, ערסל ושולחן, עם כל מיני פנסים שתלויים לנו מעל הראש, מקום מדליק שהיינו בטוחים שרק אנחנו מצאנו...עד שבאנו למחרת וראינו שפלשו לנו למתחם...
בערב היו תוכניות, רובן לילדים כמו הצגה, קוסם, סדנת תיפוף וסדנת חיות (חמותי מיד קפצה ואמרה שזה בדיוק בשבילי...וצדקה!) היתה אפילו סדנה להכנת חלב ומוצריו...לרגע הרגשנו כמו במוזיאון המדע!
למבוגרים היה סרט, איזו שהיא הרצאה על צחוק או משהו שכזה וערב שירה בציבור בו הייתי כוכבת, אולי כי הייתי היחידה שם מתחת לגיל 70...
כשקיבלנו את "תוכניית המלון" ראינו שיש להם בכל יום פעילויות לילדים חדר משחקים עם ג'ימבורי ומשחקי פלייסטיישן, מיד התחלנו לדמיין אולם גדול וממוזג עם מיטב השכלולים והמשחקים, אלא שבפועל החדר מוקם במקלט של המלון...היה מחניק...חלק גדול מהמשחקים היה שבור, הילדים ששיחקו במשחקי המחשב ישבו בפתחי השירותים (כי זה החדר שהוסב לצורך הענין) ובקיצור...לא היה ידידותי בכלל!
גם חדר האוכל החליף מקומות כל הזמן, פעם בשרי בצד שמאל ופעם חלבי בצד שמאל ופעם חלבי רק לאיזו קבוצה מיוחדת שהגיעה, כך מצאנו את עצמינו מטיילים מצד לצד בנסיון להבין איפה ומה נאכל היום...
באופן כללי, הרגשתי שיש יותר מדי "סימנים" לכך שלא היינו צריכים לנסוע, המתח שנוצר סביב הדיונים המשפחתיים על מצבו של יובל לא הועיל והרגשתי שאם היינו נוסעים רק אנחנו, היה לנו קל יותר להתמודד עם הסיטואציות שנוצרו איתו...
כשחזרנו משם, היינו לא מפוקסים בכלל, בתחושה שלנו היה לנו מאוד קשה ולא הצלחנו להנות באמת, רק חיכינו שזה יגמר ונחזור הביתה...אבל אתמול, כשסוף סוף הצלחתי להעלות תמונות מהמצלמה (אל המחשב החדש שקנינו), גיליתי תמונות נהדרות, של חיוכים ואושר ורגעים קסומים של כל המשפחה ביחד וזה עשה את התחושה הקשה לקצת יותר קלה ונעימה, כי אחרי הכל...היו גם רגעים של כיף והנאה...
(נאסר עליי להעלות תמונות של שאר בני המשפחה, כך שרק אנחנו מופיעים כאן).
רק אתן רקע קל, ביום ראשון שעבר יצאנו לחופשה המשפחתית, ההיא משובר המתנה לסבא...
לקראת הנסיעה עברתי על ארון הבגדים כדי לבחור מה אני לוקחת איתי...מי שמכיר אותי יודע שאין לי חוש לאופנה ובאופן כללי אני לא ממש מתעניינת בביגוד/אופנה/אקססוריז או אפילו טיפוח ויופי...זרקו אותי באיזה קיבוץ או ישוב שאנטי באנטי ואני משתלבת שם יופי!
כל זה אומר שבארון שלי תמצאו בעיקר טי-שירטים, חלקים, פשוטים, כאלו שלובשות תלמידות תיכון כחולצות בי"ס...ועם אלו אני מרגישה הכי בנוח!
על אחת החולצות ששכבה בעומק הארון היה כתם, תוצאה של התלהבות יצירתית עם צבעי אקריל שהשאירה סימן במקום אסטרטגי...רגע לפני שעמדתי להשליך אותה חשבתי שאולי עוד אפשר להציל אותה ועל הדרך הצלתי שתי חולצות נוספות...לא אוסיף מילים, התמונה מדברת בעד עצמה ולמי שתוהה למה בחרתי את המיקום "המוזר" לפרחים, אציע להסתכל שורה או שתיים למעלה...כתבתי שהכתם הוא במקום אסטרטגי...
בהמשך היום גיליתי כי כרטיס הזכרון של המצלמה הדיגיטלית מסרב לקרוא את התמונות שעליו, חיפשתי מידע בחוברות של המצלמה (בלי אינטרנט זה כמעט כמו להרגיש אדם ניאנדרטלי!) אבל לא הבנתי מה הבעיה שלו בדיוק...לא רציתי לקחת סיכון שאצלם תמונות בחופשה ואחזור הביתה כדי לגלות שאי אפשר לראות אותן, אז קפצנו לקנות כרטיס זכרון חדש...
שני דברים שנדפקים עוד לפני שיצאנו מהבית? זה בטח לא סימן טוב! נוסיף לזה את החששות שליוו את יובל מהשינוי והנה סיבה טובה לא לנסוע...
אבל נסענו, כמו טאטא'לה!
נפגשנו עם כל המשפחה בכנסת לסיור מוזמן מראש...עברנו ביקורת בכניסה כאילו אנחנו מחבלים פוטנציאליים...
יובל שסירב להפרד מבקבוק השתיה האישי שמלווה אותו לכל מקום, התבקש לשתות ממנו כדי לראות שיש בו מים ולא תרכובת נוזלית שתתפוצץ לאיזה ח"כ בפרצוף...(לא שהיה שם מישהו כזה) ואני רק חשבתי לעצמי שעם כל התור הזה שנוצר בכניסה, לא צריך להתאמץ כל כך כדי לעבור בביקורת ההסטרית...מספיק משוגע שיבוא ויעמוד בתוך הקהל ו...הבנתם את הרעיון...
בכל מקרה הסיור חביב, אבל לא למי שעבר החלפת ברכיים לאחרונה, כמות המדרגות שעולים ויורדים לא עושה טוב לסחוסים...
בקיצור, לא התעלפנו (מהחום כן, לא מהסיור)...
המשכנו לפיקניק בגן הורדים שממול, חבל רק שאין בעונה הזו ורדים, זה קצת מאבד מהאפקט...מה שכן, כדאי שישקלו להחליף את שם הגן, לגן האוהלים, כי כאלו יש שם בשפע...
אחרי ששבעה כרסינו, ארזנו הפקלעות וזזנו לכיוון הרכבים...מרחוק קלטנו פקחית עומדת ליד הרכב שלנו (ברור שלנו...הנאחס נדבק רק אלינו), תפסנו תאוצה לכיוון הרכב...תו החניה על החלון אמר ש"איחרנו" בחמש דקות, את הפקחית זה לא ממש עניין כי היא כבר כתבה את הדו"ח ודו"ח שנכתב לא ניתן לביטול...
כמה "איחולים לבביים" בינה לבין הבעל ומינוס 100 ש"ח בחשבון וגם זה היה מאחורינו....
כדי להגיע למלון נסענו על פי השילוט עד לקצה היישוב, כשהגענו חשבתי שאולי טעינו כי מבחוץ זה נראה יותר כמו בית אבות או לכל היותר דיור מוגן סטייל "אחוזת ראשונים", כשנכנסנו התחושה אפילו התחזקה כשבלובי ישבו בני גיל הזהב עם ההליכונים והמטפלות הפיליפיניות/רומניות שלהם...יצאתי החוצה לבדוק מה כתוב על השלט...
כן, לא טעינו, זה המלון...
לא אתיש אתכם בתיאורים, כי כאלו יש המון...(בעיקר סצינות וקושי של יובל שלוו בהערות והרצאות משפחתיות שגרמו לי לרצות לקחת את הרגליים ולברוח!)
במלון יש פינות חמד, שמבחינתי היוו נקודות הצלה..."דק" עם ריהוט מגניב ונוח מקש, נדנדות שנראות כמו כלובי ציפורים פתוחים (פתאום היו לי פלאשבקים סקראפיים), הילדים מתו על זה! ומשחקי שולחן כמו כדורגל וסנוקר והוקי שולחן...שהיו להיט אמיתי! אפילו לסבא...
במלון יש גם מדשאה גדולה עם ערסלים ונדנדות שונות ומשונות, שפשוט כיף להזרק שם...(ולפעמים גם מהם אם שמים את כסא הנדנדה בשיפוע הלא נכון)...
מצאנו גם "זולה" קטנה בין העצים, עם כמה כסאות נדנדה, ערסל ושולחן, עם כל מיני פנסים שתלויים לנו מעל הראש, מקום מדליק שהיינו בטוחים שרק אנחנו מצאנו...עד שבאנו למחרת וראינו שפלשו לנו למתחם...
בערב היו תוכניות, רובן לילדים כמו הצגה, קוסם, סדנת תיפוף וסדנת חיות (חמותי מיד קפצה ואמרה שזה בדיוק בשבילי...וצדקה!) היתה אפילו סדנה להכנת חלב ומוצריו...לרגע הרגשנו כמו במוזיאון המדע!
(הקטנה שראתה את כולם "לובשים" את הנחש הסתובבה אליי ואמרה "גם אני רוצה"...אז שמו עליה! כמובן שגם אני שמתי עליי את הנחש, אבל לא רק שאני לא אופנתית, אני גם מאוד לא פוטוגנית, אז אני חוסכת מכם את הזוועה)
למבוגרים היה סרט, איזו שהיא הרצאה על צחוק או משהו שכזה וערב שירה בציבור בו הייתי כוכבת, אולי כי הייתי היחידה שם מתחת לגיל 70...
כשקיבלנו את "תוכניית המלון" ראינו שיש להם בכל יום פעילויות לילדים חדר משחקים עם ג'ימבורי ומשחקי פלייסטיישן, מיד התחלנו לדמיין אולם גדול וממוזג עם מיטב השכלולים והמשחקים, אלא שבפועל החדר מוקם במקלט של המלון...היה מחניק...חלק גדול מהמשחקים היה שבור, הילדים ששיחקו במשחקי המחשב ישבו בפתחי השירותים (כי זה החדר שהוסב לצורך הענין) ובקיצור...לא היה ידידותי בכלל!
גם חדר האוכל החליף מקומות כל הזמן, פעם בשרי בצד שמאל ופעם חלבי בצד שמאל ופעם חלבי רק לאיזו קבוצה מיוחדת שהגיעה, כך מצאנו את עצמינו מטיילים מצד לצד בנסיון להבין איפה ומה נאכל היום...
באופן כללי, הרגשתי שיש יותר מדי "סימנים" לכך שלא היינו צריכים לנסוע, המתח שנוצר סביב הדיונים המשפחתיים על מצבו של יובל לא הועיל והרגשתי שאם היינו נוסעים רק אנחנו, היה לנו קל יותר להתמודד עם הסיטואציות שנוצרו איתו...
כשחזרנו משם, היינו לא מפוקסים בכלל, בתחושה שלנו היה לנו מאוד קשה ולא הצלחנו להנות באמת, רק חיכינו שזה יגמר ונחזור הביתה...אבל אתמול, כשסוף סוף הצלחתי להעלות תמונות מהמצלמה (אל המחשב החדש שקנינו), גיליתי תמונות נהדרות, של חיוכים ואושר ורגעים קסומים של כל המשפחה ביחד וזה עשה את התחושה הקשה לקצת יותר קלה ונעימה, כי אחרי הכל...היו גם רגעים של כיף והנאה...
(נאסר עליי להעלות תמונות של שאר בני המשפחה, כך שרק אנחנו מופיעים כאן).
בתמונות באמת נראה שאתם נהנים ככה שאני בטוחה שהיו רגעי הנאה קטנים. אני מכירה היטב את המלון הזה כי עד לפני 15 שנה היינו נוסעים כל המשפחה כל שנה לשבוע לשם.חופשות משפחתיות הן אף פעם לא קלות. תמיד יש את השלב שמתחילים להעביר ביקורת אחד על השני ואצליך נראה שיש אחד שמושך את כל האש...
השבמחקמקווה שהחזרה לשיגרה שלך ושל יובל היתה קלה ומהירה.
תמונה של מידד ויובל פשוט מהממת, אומנותית.בשאר התמונות באמת רואים שנהנתם.
השבמחקשמחה שהיחזקת מעמד
אוף, החופשות המשפחתיות האלה הן לפעמים פשוט סיר לחץ, איך אני מכירה את זה שילד אחד לא מתנהג כמו שכולם מצפים ממנו ומיד כולם יודעים בדיוק איך כדאי וצריך לחנך אותו...
השבמחקהתמונות יצאו נהדרות, לפחות נשארת מזכרת נחמדה