עד היום נמנעתי מלהרחיב על קורות יובל בביה"ס, כי אני יודעת שלפחות אחת ממורות ביה"ס קוראת קבועה בבלוג...
אבל הסיפורים שלי על יובל וההתמודדות שלנו עם המיוחדות שלו עוררו שאלות ענייניות אצל חלק מקוראות הבלוג ואצל חלקן נטעו תקווה ועוררו רגשות שונים ומאחר וחלו שינויים חיוביים בשבועיים האחרונים, החלטתי כן לשתף, לכתוב ותוך כדי להשיב על שאלות...
אז היום אני לא כותבת על ענייני יצירה...מלבד עדכון לכל מי ששאל על מחברת המתכונים שלי, בקרוב אכין מחברת חדשה ואצלם את תהליך ההכנה, כך שכל השאלות תקבלנה מענה...לא ראיתי הדרכה איך עושים את השמרדפים, פשוט המצאתי תוך כדי עבודה ולכן אין לי קישור להדרכה...קצת סבלנות והכל יהיה פה בבלוג...
ובחזרה לענייני הפוסט...מזהירה שזה ארוך מאוד, אז מי שהנושא מעניין אותו...קחו נשימה ארוכה :-)
אם יש משהו בעל חשיבות שיצאתי איתו ממקום העבודה האחרון שלי, זה המשפט המופיע בכותרת...במיוחד לטיפוס חסר סבלנות ופסימי כמוני...
יובל לומד בכיתה ד', בבי"ס רגיל. זו השנה הראשונה בה הוא נעזר בסייעת בביה"ס וזה אחרי שראינו החמרה במצב הרגשי לקראת סוף כיתה ג' והבנו שהוא צריך סיוע.
תחילת השנה חרקה, הרגשנו שהמחנכת לא באמת מבינה את הקשיים של יובל ולפעמים אפילו הרגשנו שהיא הולכת נגדנו, הסייעת לא באמת סייעה ויובל נפל בין הכסאות ובעיקר חזר הביתה מתוסכל יותר ויותר, עד שהביע רצון לעזוב את ביה"ס.
בינואר השנה היתה תקרית אלימה של כמה בנים מהכיתה כלפי יובל, אותה תקרית עברה בלי טיפול (בניגוד לתקריות שבהן יובל כביכול היה אשם). מבחינתינו זה היה הקש ששבר את הדבשת של הגמל...
החלטנו שיובל ישאר בבית עד שתקבע לנו פגישה עם מנהלת ביה"ס ועד שנראה שדברים באמת מטופלים כראוי. יובל נשאר בבית במשך שבוע במהלכו התקיימה פגישה לא קלה בה נכחו מנהלת ביה"ס, מחנכת הכיתה, פסיכולוגית ויועצת ביה"ס. בשלב מסוים הרגשתי שאף אחד מהאנשים בחדר לא מדבר בשפה שלנו ואבא של יובל הגיע למצב בו הודיע להם שאנחנו לא משאירים את יובל בביה"ס בשנה הבאה. אבל למרות זאת, יצאתי בתחושה שהצלחנו להשיג דברים שרצינו. לצערי, מרבית ההסכמים אליהם הגענו בעל פה, לא בוצעו בפועל, דבר שרק חיזק את האכזבה שחשנו עוד מסוף כיתה ג'...הבנו שלא משנה מה נעשה וכמה, אין לנו שותפים אמיתיים כדי לעזור ליובל.
ההחלטה להוציא את יובל מביה"ס הפכה ממשית והתחלנו לחפש מסגרת אחרת. בדקנו את ביה"ס האנתרופוסופי באיזורינו ואני מוכרחה לומר שזה קסם לי. זה שונה לחלוטין ממסגרות למידה רגילות. אין מחברות וספרים, לילדים יש מחברת ציור גדולה בה הם לומדים ולכל ילד יש ערכת צבעים בבד מגולגל, (בדיוק כמו הערכות התפורות שרואים בהמון בלוגים ביניהם זה של זיקוקית ) פנים הכיתות הזכיר לי בקתות בסגון בית קטן בערבה, עם קמין בתוכן, תאורה מעומעמת במקום הפלורוסנטים המעצבנים, מטבחון מקסים בכל כיתה בה הם גם מבשלים ואופים כחלק מהלמידה...בקיצור...אני הייתי מוכנה לחזור ליסודי וללמוד שם!
לצערי, התברר שיש תפוסה מלאה לכיתה אליה יובל אמור לעלות וגם רשימת המתנה מפוארת, כך שהבנו שחבל לחכות לתשובה סופית וכדאי להמשיך לחפש...(בדיעבד הסתבר לנו בהמשך שהגישה האנתרופוסופי היא גישה התפתחותית ולא מתאימה לילדים על הרצף האוטיסטי...)
בהתייעצות עם חברה יקרה, בדקנו את ביה"ס אליו הולכת בתה...בי"ס רגיל לא בעל ייחוד מסוים, אבל עם תפיסת עולם לימודית שונה בהתייחסות לתלמידים עם קשיים ועם המון רצון לשלב תלמידים עם צרכים מיוחדים. התאהבתי מיד...אבל גם פה היתה מהמורה...היינו צריכים להיות תושבי האיזור כדי להרשם לביה"ס (ולא, אי אפשר לרמות והאיזור מאוד קטן ומוגדר)...חיפשנו דירה בשכירות והבנו שלא נמצא כלום למעט יחידת דיור של חדר או שניים ולקנות לא רצינו עד שלא נגור קצת באיזור ונדע שזה מה שאנחנו רוצים...הזמן עבר והאפשרויות הלכו והצטמצמו ואני הרגשתי שכדאי אולי לחשוב על פתרון של חינוך ביתי...
בינתיים התקיים יום הורים בביה"ס ובניגוד לשנים קודמות, החלטתי לעשות סבב בין כל המורות המלמדות את יובל ומעבר לפידבקים נפלאים על יכולותיו הלימודיות (שאותן אנחנו יודעים ממילא) שמעתי דברים נוספים, על שיפור בהתנהגות ועל ירידה בתלונות ועל "התבגרות של הילד"...השינוי הזה קצת הפתיע אותי.
אמנם ראינו גם שיפור בבית ברגע שהפסקנו את כל התרופות (כן, אצלינו זה היה הפוך, התרופות שאמורות לעזור, עשו רע יותר ולכן הופסק הטיפול), אבל הרגשתי שזו לא הסיבה היחידה וניסיתי להבין מה עוד השתנה...לקראת סוף הסבב הגעתי אל מורת השילוב שמלווה את יובל בשיעור פרטני שבועי וביקשתי לשמוע ממנה...היא סיפרה מה הם עושים יחד והפאזל התחבר! סוף סוף עושים איתו מה שצריך...זה מסביר את השינוי שהם מדווחים עליו!
לסיום הסבב ובידיעה שיובל יתחזק מזה, ניגשנו אל המורה למוסיקה...שהרעיפה עליו שבחים, קראה לו "יובלצ'יק" ואמרה לו: "אתה יודע שאני אוהבת אותך מאוד"...היא סיפרה שהילדים מציקים לו כל הזמן ושהיא מושיבה אותו לידה כדי לשמור עליו מהם...שהוא ילד מאוד מיוחד ומוכשר...יצאתי מהחדר שלה עם דמעות...לצערי אין הרבה מורות בביה"ס שבאמת "רואות" את יובל וכל אחת שכן "רואה" אותו גורמת לי להתרגשות גדולה.
בשלב הזה התחילו לבטים לגבי השארתו של יובל בביה"ס.
שבוע לאחר מכן זומנתי לפגישת עדכון רב צוותית. ישבו שם מחנכת הכיתה, הסייעת של יובל, מורת השילוב, מטפלת באומנויות שמנחה את קבוצת מוח (מיומנויות חברתיות) בה יובל משתתף, מדריכת תקשורת של המתי"א (מרכז תמיכה יישובי/אזורי שהיא הזרוע הביצועית והארגונית של תכנית השילוב לתלמידים עם צרכים חינוכיים מיוחדים, בפקוח החינוך המיוחד בכל רשות מקומית) ועוד נציגה של משרד החינוך שקשורה לשילוב ילדים מיוחדים.
לא ידעתי למה לצפות בפגישה וגם קצת חששתי...
המחנכת, הסייעת, מורת השילוב והמטפלת באמנויות סיפרה כל אחת בתורה מה קורה עם יובל, הופתעתי במיוחד לשמוע את הוידוי של הסייעת שאמרה שלמרות עבודתה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, עם יובל היה לה קשה ובשלב מסוים היא פנתה למנהלת וביקשה שיחליפו אותה. רק אחרי שניתנה הדרכה מסודרת של מדריכת התקשורת דברים התחילו להסתדר לה והיא הצליחה להבין את יובל. מה שמפתיע אותי בעיקר זה שתמיד הייתי שם להסביר, להדריך ולתת להם כלים לעזור ליובל, תמיד הייתי בעד שיתוף פעולה, אבל כנראה שהם לא לקחו את מה שנתתי, כי אני לא אשת מקצוע...הבנתי שיש נטיה כזו לא באמת להקשיב להורים, כי הם רק הורים וחבל...כי לפעמים להורים יש המון כלים שיכולים לעזור.
בכל מקרה, בזמן שישבתי והקשבתי לדברים, נוצרו גם דיונים קטנים ומדריכת התקשורת הגיבה להם ופתאום הרגשתי שיושבת בחדר מישהי שמדברת בשפה שלנו, ההורים של יובל! מישהי שבאמת יודעת מה עובר עלינו, על יובל...
מתוך השיחה הבנתי שהיא מדריכה את מורת השילוב באופן קבוע, מורת השילוב נמצאת בקשר יומיומי עם הסייעת של יובל ועם המטפלת באומנויות וככה הפאזל בעצם התחבר...וגם חידד לי את אותה שיחה שעשיתי שבוע קודם לכן עם מורת השילוב, שהיא פשוט אישה מקסימה! ראיתי את הניצוץ בעיניים שלה כשדיברה על יובל ושאלה את מדריכת התקשורת שאלות ענייניות של רצון ללמידה ולעבודה איתו, הבנתי שמעולם לא התנסתה בעבודה עם ילד על הרצף האוטיסטי, היא סיפרה שהיא לומדת המון מיובל וכנראה שהקשר הזה תורם גם לה המון...
לקראת סיום הפגישה, מדריכת התקשורת רשמה נקודות חשובות שיש להמשיך לעבוד עליהן גם בשנה הבאה ואז הגענו לשאלה...מה קורה בשנה הבאה, כי יובל סיפר שהוא עוזב...
ואז פתחתי במונולוג ואמרתי שאחרי אותה תקרית, היינו מאוד נחושים לעזוב וחיפשנו אלטרנטיבות אחרות, אבל לאור מה שקרה בחדר במהלך אותה שעה וההבנה שכן נעשו דברים ושיש מישהו מקצועי שמדריך ומוביל את כל הצוות כדי לתת ליובל את המענה הנכון והתחושה שלי שיש יותר הבנה בקרב הנוכחים וככל הנראה יותר יכולות הכלה, יש סיכוי סביר שיובל ישאר.
יצאתי משם בתחושת היי מטורפת!
קשה לי להסביר במילים את מה שהרגשתי, את מה שאני מרגישה...סוף סוף יש אדם שמבין בדיוק ומוביל את כולם וטובתו של יובל היא היחידה שניצבת מול עיניו...ידעתי שעכשיו אפשר להשאיר אותו שם ולצפות לדברים טובים...
מעבר לזה, שסה"כ מורות רבות אוהבות אותו, הוא תלמיד מצטיין והדבר החזק שלו, המקהלה...לא ישתנה וימשיך לתת לו את הכוח הזה שהוא צריך...
יצא פוסט ארוך לאללה, במהלכו הזלתי לא מעט דמעות (קשה להבין אם אתה לא בתוך זה), אבל בעיקר אני מקווה שהצלחתי לעודד יותר את מי שהיה זקוק לעידוד ולהראות שצריך את האנשים הנכונים לצידכם כדי שדברים יקרו :-)
שבת נפלאה לכולכם!
אבל הסיפורים שלי על יובל וההתמודדות שלנו עם המיוחדות שלו עוררו שאלות ענייניות אצל חלק מקוראות הבלוג ואצל חלקן נטעו תקווה ועוררו רגשות שונים ומאחר וחלו שינויים חיוביים בשבועיים האחרונים, החלטתי כן לשתף, לכתוב ותוך כדי להשיב על שאלות...
אז היום אני לא כותבת על ענייני יצירה...מלבד עדכון לכל מי ששאל על מחברת המתכונים שלי, בקרוב אכין מחברת חדשה ואצלם את תהליך ההכנה, כך שכל השאלות תקבלנה מענה...לא ראיתי הדרכה איך עושים את השמרדפים, פשוט המצאתי תוך כדי עבודה ולכן אין לי קישור להדרכה...קצת סבלנות והכל יהיה פה בבלוג...
ובחזרה לענייני הפוסט...מזהירה שזה ארוך מאוד, אז מי שהנושא מעניין אותו...קחו נשימה ארוכה :-)
אם יש משהו בעל חשיבות שיצאתי איתו ממקום העבודה האחרון שלי, זה המשפט המופיע בכותרת...במיוחד לטיפוס חסר סבלנות ופסימי כמוני...
יובל לומד בכיתה ד', בבי"ס רגיל. זו השנה הראשונה בה הוא נעזר בסייעת בביה"ס וזה אחרי שראינו החמרה במצב הרגשי לקראת סוף כיתה ג' והבנו שהוא צריך סיוע.
תחילת השנה חרקה, הרגשנו שהמחנכת לא באמת מבינה את הקשיים של יובל ולפעמים אפילו הרגשנו שהיא הולכת נגדנו, הסייעת לא באמת סייעה ויובל נפל בין הכסאות ובעיקר חזר הביתה מתוסכל יותר ויותר, עד שהביע רצון לעזוב את ביה"ס.
בינואר השנה היתה תקרית אלימה של כמה בנים מהכיתה כלפי יובל, אותה תקרית עברה בלי טיפול (בניגוד לתקריות שבהן יובל כביכול היה אשם). מבחינתינו זה היה הקש ששבר את הדבשת של הגמל...
החלטנו שיובל ישאר בבית עד שתקבע לנו פגישה עם מנהלת ביה"ס ועד שנראה שדברים באמת מטופלים כראוי. יובל נשאר בבית במשך שבוע במהלכו התקיימה פגישה לא קלה בה נכחו מנהלת ביה"ס, מחנכת הכיתה, פסיכולוגית ויועצת ביה"ס. בשלב מסוים הרגשתי שאף אחד מהאנשים בחדר לא מדבר בשפה שלנו ואבא של יובל הגיע למצב בו הודיע להם שאנחנו לא משאירים את יובל בביה"ס בשנה הבאה. אבל למרות זאת, יצאתי בתחושה שהצלחנו להשיג דברים שרצינו. לצערי, מרבית ההסכמים אליהם הגענו בעל פה, לא בוצעו בפועל, דבר שרק חיזק את האכזבה שחשנו עוד מסוף כיתה ג'...הבנו שלא משנה מה נעשה וכמה, אין לנו שותפים אמיתיים כדי לעזור ליובל.
ההחלטה להוציא את יובל מביה"ס הפכה ממשית והתחלנו לחפש מסגרת אחרת. בדקנו את ביה"ס האנתרופוסופי באיזורינו ואני מוכרחה לומר שזה קסם לי. זה שונה לחלוטין ממסגרות למידה רגילות. אין מחברות וספרים, לילדים יש מחברת ציור גדולה בה הם לומדים ולכל ילד יש ערכת צבעים בבד מגולגל, (בדיוק כמו הערכות התפורות שרואים בהמון בלוגים ביניהם זה של זיקוקית ) פנים הכיתות הזכיר לי בקתות בסגון בית קטן בערבה, עם קמין בתוכן, תאורה מעומעמת במקום הפלורוסנטים המעצבנים, מטבחון מקסים בכל כיתה בה הם גם מבשלים ואופים כחלק מהלמידה...בקיצור...אני הייתי מוכנה לחזור ליסודי וללמוד שם!
לצערי, התברר שיש תפוסה מלאה לכיתה אליה יובל אמור לעלות וגם רשימת המתנה מפוארת, כך שהבנו שחבל לחכות לתשובה סופית וכדאי להמשיך לחפש...(בדיעבד הסתבר לנו בהמשך שהגישה האנתרופוסופי היא גישה התפתחותית ולא מתאימה לילדים על הרצף האוטיסטי...)
בהתייעצות עם חברה יקרה, בדקנו את ביה"ס אליו הולכת בתה...בי"ס רגיל לא בעל ייחוד מסוים, אבל עם תפיסת עולם לימודית שונה בהתייחסות לתלמידים עם קשיים ועם המון רצון לשלב תלמידים עם צרכים מיוחדים. התאהבתי מיד...אבל גם פה היתה מהמורה...היינו צריכים להיות תושבי האיזור כדי להרשם לביה"ס (ולא, אי אפשר לרמות והאיזור מאוד קטן ומוגדר)...חיפשנו דירה בשכירות והבנו שלא נמצא כלום למעט יחידת דיור של חדר או שניים ולקנות לא רצינו עד שלא נגור קצת באיזור ונדע שזה מה שאנחנו רוצים...הזמן עבר והאפשרויות הלכו והצטמצמו ואני הרגשתי שכדאי אולי לחשוב על פתרון של חינוך ביתי...
בינתיים התקיים יום הורים בביה"ס ובניגוד לשנים קודמות, החלטתי לעשות סבב בין כל המורות המלמדות את יובל ומעבר לפידבקים נפלאים על יכולותיו הלימודיות (שאותן אנחנו יודעים ממילא) שמעתי דברים נוספים, על שיפור בהתנהגות ועל ירידה בתלונות ועל "התבגרות של הילד"...השינוי הזה קצת הפתיע אותי.
אמנם ראינו גם שיפור בבית ברגע שהפסקנו את כל התרופות (כן, אצלינו זה היה הפוך, התרופות שאמורות לעזור, עשו רע יותר ולכן הופסק הטיפול), אבל הרגשתי שזו לא הסיבה היחידה וניסיתי להבין מה עוד השתנה...לקראת סוף הסבב הגעתי אל מורת השילוב שמלווה את יובל בשיעור פרטני שבועי וביקשתי לשמוע ממנה...היא סיפרה מה הם עושים יחד והפאזל התחבר! סוף סוף עושים איתו מה שצריך...זה מסביר את השינוי שהם מדווחים עליו!
לסיום הסבב ובידיעה שיובל יתחזק מזה, ניגשנו אל המורה למוסיקה...שהרעיפה עליו שבחים, קראה לו "יובלצ'יק" ואמרה לו: "אתה יודע שאני אוהבת אותך מאוד"...היא סיפרה שהילדים מציקים לו כל הזמן ושהיא מושיבה אותו לידה כדי לשמור עליו מהם...שהוא ילד מאוד מיוחד ומוכשר...יצאתי מהחדר שלה עם דמעות...לצערי אין הרבה מורות בביה"ס שבאמת "רואות" את יובל וכל אחת שכן "רואה" אותו גורמת לי להתרגשות גדולה.
בשלב הזה התחילו לבטים לגבי השארתו של יובל בביה"ס.
שבוע לאחר מכן זומנתי לפגישת עדכון רב צוותית. ישבו שם מחנכת הכיתה, הסייעת של יובל, מורת השילוב, מטפלת באומנויות שמנחה את קבוצת מוח (מיומנויות חברתיות) בה יובל משתתף, מדריכת תקשורת של המתי"א (מרכז תמיכה יישובי/אזורי שהיא הזרוע הביצועית והארגונית של תכנית השילוב לתלמידים עם צרכים חינוכיים מיוחדים, בפקוח החינוך המיוחד בכל רשות מקומית) ועוד נציגה של משרד החינוך שקשורה לשילוב ילדים מיוחדים.
לא ידעתי למה לצפות בפגישה וגם קצת חששתי...
המחנכת, הסייעת, מורת השילוב והמטפלת באמנויות סיפרה כל אחת בתורה מה קורה עם יובל, הופתעתי במיוחד לשמוע את הוידוי של הסייעת שאמרה שלמרות עבודתה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, עם יובל היה לה קשה ובשלב מסוים היא פנתה למנהלת וביקשה שיחליפו אותה. רק אחרי שניתנה הדרכה מסודרת של מדריכת התקשורת דברים התחילו להסתדר לה והיא הצליחה להבין את יובל. מה שמפתיע אותי בעיקר זה שתמיד הייתי שם להסביר, להדריך ולתת להם כלים לעזור ליובל, תמיד הייתי בעד שיתוף פעולה, אבל כנראה שהם לא לקחו את מה שנתתי, כי אני לא אשת מקצוע...הבנתי שיש נטיה כזו לא באמת להקשיב להורים, כי הם רק הורים וחבל...כי לפעמים להורים יש המון כלים שיכולים לעזור.
בכל מקרה, בזמן שישבתי והקשבתי לדברים, נוצרו גם דיונים קטנים ומדריכת התקשורת הגיבה להם ופתאום הרגשתי שיושבת בחדר מישהי שמדברת בשפה שלנו, ההורים של יובל! מישהי שבאמת יודעת מה עובר עלינו, על יובל...
מתוך השיחה הבנתי שהיא מדריכה את מורת השילוב באופן קבוע, מורת השילוב נמצאת בקשר יומיומי עם הסייעת של יובל ועם המטפלת באומנויות וככה הפאזל בעצם התחבר...וגם חידד לי את אותה שיחה שעשיתי שבוע קודם לכן עם מורת השילוב, שהיא פשוט אישה מקסימה! ראיתי את הניצוץ בעיניים שלה כשדיברה על יובל ושאלה את מדריכת התקשורת שאלות ענייניות של רצון ללמידה ולעבודה איתו, הבנתי שמעולם לא התנסתה בעבודה עם ילד על הרצף האוטיסטי, היא סיפרה שהיא לומדת המון מיובל וכנראה שהקשר הזה תורם גם לה המון...
לקראת סיום הפגישה, מדריכת התקשורת רשמה נקודות חשובות שיש להמשיך לעבוד עליהן גם בשנה הבאה ואז הגענו לשאלה...מה קורה בשנה הבאה, כי יובל סיפר שהוא עוזב...
ואז פתחתי במונולוג ואמרתי שאחרי אותה תקרית, היינו מאוד נחושים לעזוב וחיפשנו אלטרנטיבות אחרות, אבל לאור מה שקרה בחדר במהלך אותה שעה וההבנה שכן נעשו דברים ושיש מישהו מקצועי שמדריך ומוביל את כל הצוות כדי לתת ליובל את המענה הנכון והתחושה שלי שיש יותר הבנה בקרב הנוכחים וככל הנראה יותר יכולות הכלה, יש סיכוי סביר שיובל ישאר.
יצאתי משם בתחושת היי מטורפת!
קשה לי להסביר במילים את מה שהרגשתי, את מה שאני מרגישה...סוף סוף יש אדם שמבין בדיוק ומוביל את כולם וטובתו של יובל היא היחידה שניצבת מול עיניו...ידעתי שעכשיו אפשר להשאיר אותו שם ולצפות לדברים טובים...
מעבר לזה, שסה"כ מורות רבות אוהבות אותו, הוא תלמיד מצטיין והדבר החזק שלו, המקהלה...לא ישתנה וימשיך לתת לו את הכוח הזה שהוא צריך...
יצא פוסט ארוך לאללה, במהלכו הזלתי לא מעט דמעות (קשה להבין אם אתה לא בתוך זה), אבל בעיקר אני מקווה שהצלחתי לעודד יותר את מי שהיה זקוק לעידוד ולהראות שצריך את האנשים הנכונים לצידכם כדי שדברים יקרו :-)
שבת נפלאה לכולכם!
עדיה יקירתי
השבמחקרגשת אותי עד מאוד
כמי שמכירה את מערכת החינוך מבפנים אני מסכימה שלפעמים נתקלים בקירות שלא קל לעבור אותם
שמחה שבמקרה שלך למרות כל הקשיים נפערו חורים בקירות ואני מקווה שהם ילכו ויגדלו
יערה
יקירתי, גם אני הזלתי דמעות, קצת התקשתי לעקוב אחרי ההשתלשלות אבל הפרטים חשובים בטח מאד לך ופחות לנו הקוראים, מה שחשבו באמת זה שאת אמא נהדרת שעושה הכל בשביל ילדיה ויובל הוא כנראה ילד מקסים ומיוחד עם אמא כמוך! אני עברתי תקופה לא קלה עם העברת הבן שלי בין בתי ספר פה באנגליה וזה היה גם מורכב טקשה כתהליך שלנו כהורים מול הילד....מחזקת אותך מרחוק ומאחלת שההמשך יהיה טוב!!!!!
השבמחקוואו ממש מרגש הפוסט הזה ובהחלט מעלה דמעות, שמחתי לקרא את הסוף האופטימי, בהצלחה בשנה הבאה, אני מלמדת בבית ספר בו השילוב הוא ממש דרך חינוכית, וכמות המלווים שמסתובבים בבית הספר היארבה, אני כמורה מקצועית מלמדת שני תלמידים מיוחדים והם באמת מוחדים, מוכשרים ומתוקים, אלי לשיעורים הם כבר כמעט שנה וחצי מגיעים ללא ליווי,
השבמחקפוסט מרגש ביותר.... נזלתי....
השבמחקכמה מוכר ומובן כל מה שכתבת וכ"כ מוכר. כל מה שאני יכולה לומר הוא חיזקי ואימצ. לא יאומן מה אנחנו האמהות וההורים צריכים לעבור. (אמא שלי היתה אומרת שלמען ילדיה היא תלחם כמו נמרה) וכמה נכון המשפט הזה גם 30 שנה אחרי.
השבמחקחבל שנפל להם האסימון כ"כ הרבה זמן אחרי אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. וכל הכבוד גם להם על ההתעשתות אם כי המאוחרת.
היי חזקה. זאת הדרך היחידה.
וואו כמה כוחות צריך בשביל להתמודד עם מערכות ואי שמחה על זה שלך יש את הכוחות, שמחה על זה שיש אנשים טובים באמצע הדרך ושמחה בשביל יובל שיש מישהי שמבינה אותו.
השבמחקנשיקות..
גם אני הזלתי.
השבמחקההמשך יהיה טוב!!
וואו! איזה התקדמות! איזה כיף לקרוא את הפוסט הזה! אין ספק שברגע שיש עם מי לדבר זה הרבה יותר קל!
השבמחקהכותרת שלו היא משפט באימי נהגה לומר כל הזמן, ואין ספק שבהרבה מקרים אנחנו מוצאים אותו נכון....
שבת שלום!
ריקי
בהחלט הצלחת להעביר את ההתרגשות גם אליי, אני עם גוש בגרון ועיניים נוצצות, מאחלת ליובל ולכל התא המשפחתי שרק תמשיכו לפרוח ולחזק
השבמחקיקירתי, התרגשתי לקרוא על ההתפתחות (שוב). מגיעה לכם קצת נחת.
השבמחקאני שמחה שהדברים מתחילים להסתדר לכם ומקווה שתראו עוד שיפור בעתיד.
חיבוקים לכולכם!!
מאחלת לכם בהצלחה בהמשך הדרך!
השבמחקוואו, איזה יופי,
השבמחקאני באמת מקווה ששנה הבאה תהיה קלה יותר עבור יובל.
אמרו לפני - את אמא נמרה!
ריגשת מאוד.
השבמחקאני מאחלת לכם, יובל ומשפחתו האוהבת כלכך, שתמשיכו לקצור הצלחות ובעיקר הבנה.
חיבוק גדול,
מיכל
כמה בכיתי!!!
השבמחקאוי, הלב שלי פשוט נקרע.
איזה אטימות משוועת...
אבל אני שמחה ומאושרת שמצאת את המקום הנכון.
ואת, מלכה אחת שלא ויתרת!!
תודה לכולכן על המילים החמות...באתי לעודד ויצאתי מעודדת :-)
השבמחקיקירה,
השבמחקריגשת אותי באופנים עמוקים ביותר.
אני יושבת עם דמעות מול המסך, וכן - אם אתה לא בתוך זה - אתה לא באמת מבין עד הסוף....
ממני האלמונית (ששואבת ממך כל כך הרבה עידוד, ועדיין לא השיבה לך על המייל האחרון... הסברים ועדכונים יבואו אני מקווה בהמשך היום. יום מאד משמעותי עבורנו).
אז בינתיים - חיבוק גדול לכולכם, ואני ממש מתרגשת יחד איתך לחדשות הכל כך טובות הללו!
יישר כוח יקירה.
השבמחקהסיפורים הללו כל כך מחזקים ותומים בהורים אחרים שלומדים שיש זכות לדרוש ולבדוק עוד אלטרנטיבות , שלא כל מה שהמערכת עושה צריך לומר עליו אמן.
אכן חתיכת שיעור את מקבלת כל פעם אבל את צומחת וגדלה ומתעצמת ואיתך צומח ומתעצם גם בנך.
עלו והצליחו