ואפילו כבר היה אצלי במפגש משפחתי ולפני שאני אהפוך באופן רשמי לאחות המכשפה, אני אבהיר שהנשר היא מנדי, החברה האמריקאית של אחי :-)
אז בשישי האחרון נסעתי עם אחי ועם יובל שהיה אפילו נרגש יותר מאיתנו, לשדה התעופה...
בדרך, כמו בפעם הקודמת בה נסעתי לשדה (אני תמיד על תקן הנהגת, אף פעם לא על תקן זו שטסה...) לקחתי פניה לא נכונה (איך חוזרים על אותה טעות מטופשת פעמיים בזמן של חצי שנה?) אבל התעשתתי מהר והגענו אל היעד רק כדי לגלות שיום שישי הוא יום עמוס לא רק בכבישים, אלא גם בנתיבים השמיימיים.
כמה אנשים!!
מצאתי חניה בחניון החיצוני וקיוויתי שאצליח למצוא את הרכב בים הרכבים סביבי.
כשהגענו לאולם קבלת הנוסעים ההתרגשות התעצמה וכך גם כאב הראש שלי! אתם יודעים שלצפות בכל כך הרבה אנשים מסתובבים מול העיניים, עושה מיגרנה?
בשלב הזה החלטתי שהכי טוב לשבת ולחכות, ממילא הטיסה עוד לא נחתה...זו כמובן אתנחתה מצוינת לצלם את יובל עם השלט המקסים (אז מה אם אני לא אובייקטיבית?) שהכין עבור מנדי...
לאט לאט כמות האנשים הדלדלה, בטח מיהרו להדלקת נרות...מצאנו את עצמינו עומדים וכוססים ציפורניים (אחי בעיקר, אבל זה פגם מולד) ולידינו בחורונת נוירוטית שלא הפסיקה לקשקש באנגלית על זה שהיא מחכה לשתי חברות טובות שצריכות להגיע מניו יורק והיא לא מבינה איפה הן ואולי קרה משהו בדרך ואולי מישהו לקח אותן בטעות בתור המטען שלו (ולא משנה בכלל, שהמטוס נחת רק חמש דקות קודם ויש תהליך מסוים שאורך זמן)...
כנראה שאלוהים אוהב אותי, כי התפללתי ממש חזק שמנדי תצא כבר אלינו ותגאל אותי מייסוריה של הנוירוטית והיא באמת יצאה! עם חיוך ענק מרוח על פניה (וגם על צג המצלמה, כי בדיוק אז הפוקוס החליט לשבות רעב)...
אחרי חיבוק של 10 דקות, שנראה כמו שעתיים עם אחי (הלו, היא פה לשבועיים...השעון דופק!) ואחרי כמה ניסיונות שלי להתגבר על הבלק אאוט באנגלית...זזנו לכיוון הרכב.
כל הדאגות שלי שלא נמצא אותו, התפוגגו ברגע אחד שחייב תמונה.
בדרך הביתה עצרנו בבית הפנקייק, כדי להשתיק את הרעב וגם קצת את יובל שקשקש עם מנדי כל הדרך והפתיע אותי בענק עם האנגלית שלו (אני יודעת שיש לו אנגלית טובה, אבל לא חשבתי שיצליח לנהל שיחה כזו קולחת, שיחקת אותה ילד!)
איך שהגעתי הביתה התחלתי להתכונן לאירוח המשפחתי למחרת...לא אלאה אתכם בפרטים, כי זה מעייף (במיוחד מהנקודה שאבא שלי ובת זוגו הגיעו ולרגע הרגשתי שנקלענו בטעות למחלקה הגריאטרית) אבל אספר שמנדי אהבה את מתנות עבודת היד שלי ואפילו אמרה שהיא אוהבת מתנות בעבודת יד (אבל אולי זה בגלל שהיא נוררררררררררראאאאאאא מנומסת! האתגר הבא שלי הוא לגרום לה קצת לצאת מהכלים ;-))
גם אנחנו קיבלנו ממנה מתנה, היא הביאה לכולנו תמונה אמנותית ממוסגרת של אחת הערים בארה"ב, כל אחד זכה לבחור את התמונה שרצה, אני בחרתי תמונה מקסימה של שיקאגו.
ולסיום תמונות בונדינג של גאיה עם אחי ומנדי (שלצורך הביקור לימדנו אותה לומר כמה מילים כמו מנדי = "בדי", Thank you = "תאק יו" ו -I love you שיצא לגמרי נאמן למקור).
בעוד יומיים, פוסט יצירתי בחסות סקראפהוליק ועד אז...לכל הנשים בעולם! שיהיה לכן יום של פינוק, כיף, אהבה ונסו רק ליום אחד, לחשוב על עצמיכן!
אז בשישי האחרון נסעתי עם אחי ועם יובל שהיה אפילו נרגש יותר מאיתנו, לשדה התעופה...
בדרך, כמו בפעם הקודמת בה נסעתי לשדה (אני תמיד על תקן הנהגת, אף פעם לא על תקן זו שטסה...) לקחתי פניה לא נכונה (איך חוזרים על אותה טעות מטופשת פעמיים בזמן של חצי שנה?) אבל התעשתתי מהר והגענו אל היעד רק כדי לגלות שיום שישי הוא יום עמוס לא רק בכבישים, אלא גם בנתיבים השמיימיים.
כמה אנשים!!
מצאתי חניה בחניון החיצוני וקיוויתי שאצליח למצוא את הרכב בים הרכבים סביבי.
כשהגענו לאולם קבלת הנוסעים ההתרגשות התעצמה וכך גם כאב הראש שלי! אתם יודעים שלצפות בכל כך הרבה אנשים מסתובבים מול העיניים, עושה מיגרנה?
בשלב הזה החלטתי שהכי טוב לשבת ולחכות, ממילא הטיסה עוד לא נחתה...זו כמובן אתנחתה מצוינת לצלם את יובל עם השלט המקסים (אז מה אם אני לא אובייקטיבית?) שהכין עבור מנדי...
לאט לאט כמות האנשים הדלדלה, בטח מיהרו להדלקת נרות...מצאנו את עצמינו עומדים וכוססים ציפורניים (אחי בעיקר, אבל זה פגם מולד) ולידינו בחורונת נוירוטית שלא הפסיקה לקשקש באנגלית על זה שהיא מחכה לשתי חברות טובות שצריכות להגיע מניו יורק והיא לא מבינה איפה הן ואולי קרה משהו בדרך ואולי מישהו לקח אותן בטעות בתור המטען שלו (ולא משנה בכלל, שהמטוס נחת רק חמש דקות קודם ויש תהליך מסוים שאורך זמן)...
כנראה שאלוהים אוהב אותי, כי התפללתי ממש חזק שמנדי תצא כבר אלינו ותגאל אותי מייסוריה של הנוירוטית והיא באמת יצאה! עם חיוך ענק מרוח על פניה (וגם על צג המצלמה, כי בדיוק אז הפוקוס החליט לשבות רעב)...
אחרי חיבוק של 10 דקות, שנראה כמו שעתיים עם אחי (הלו, היא פה לשבועיים...השעון דופק!) ואחרי כמה ניסיונות שלי להתגבר על הבלק אאוט באנגלית...זזנו לכיוון הרכב.
כל הדאגות שלי שלא נמצא אותו, התפוגגו ברגע אחד שחייב תמונה.
איך שהגעתי הביתה התחלתי להתכונן לאירוח המשפחתי למחרת...לא אלאה אתכם בפרטים, כי זה מעייף (במיוחד מהנקודה שאבא שלי ובת זוגו הגיעו ולרגע הרגשתי שנקלענו בטעות למחלקה הגריאטרית) אבל אספר שמנדי אהבה את מתנות עבודת היד שלי ואפילו אמרה שהיא אוהבת מתנות בעבודת יד (אבל אולי זה בגלל שהיא נוררררררררררראאאאאאא מנומסת! האתגר הבא שלי הוא לגרום לה קצת לצאת מהכלים ;-))
גם אנחנו קיבלנו ממנה מתנה, היא הביאה לכולנו תמונה אמנותית ממוסגרת של אחת הערים בארה"ב, כל אחד זכה לבחור את התמונה שרצה, אני בחרתי תמונה מקסימה של שיקאגו.
ולסיום תמונות בונדינג של גאיה עם אחי ומנדי (שלצורך הביקור לימדנו אותה לומר כמה מילים כמו מנדי = "בדי", Thank you = "תאק יו" ו -I love you שיצא לגמרי נאמן למקור).
בעוד יומיים, פוסט יצירתי בחסות סקראפהוליק ועד אז...לכל הנשים בעולם! שיהיה לכן יום של פינוק, כיף, אהבה ונסו רק ליום אחד, לחשוב על עצמיכן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה שקפצתם לבקר ולקרוא...
אשמח לתגובותיכם :)