טוב, זה יהיה פאתטי להתנצל על כך שכבר שנה לא כתבתי, בהתחשב בעובדה שזה המשפט הקבוע שלי בכל פוסט...
אבל מדי פעם יש לי צורך לכתוב ולשתף ואין כמו הבלוג בשביל זה...אז סלחו לי על חוסר העקביות...(אבל היי...עכשיו תקבלו לפחות 2 פוסטים ברצף)...
אני עדיין מנסה לאפס את עצמי חזרה למצב שגרה...והחגים הקרובים לא יקלו עליי...אבל LIFE GOES ON...
אז...
אחרי תקופה עמוסה ולוחצת - חופש גדול שהוציא את כולם מאיפוס, חזרה של הילדים ללימודים על כל המשתמע מכך (שניים על הרצף האוטיסטי, ועדות שילוב, להזכיר לצוות החינוכי איפה הקשיים, כי בכל זאת אין להם קרניים וזנב שיסגירו את היותם "מיוחדים", לוודא שהם מקבלים את כל מה שצריך ושהסייעות מסונכרנות), סדנאות רקמה אחת אחרי השניה (טפו חמסה...כן ירבו) והחיים בכלל...הגיע הזמן הזה בשנה שהבעל מקבל מייל מהעבודה שמבשר לו על יציאה לנופש השנתי...
היעד השנה - אילת...
אז קיבלנו סופ"ש ארוך והבנתי שזה לא ריאלי לצאת בחמישי מהצפון ולחזור במוצ"ש וכך הוספנו לעצמינו עוד יומיים של כיף משפחתי...
בשלישי בבוקר העמסנו את עצמינו, תרמילינו וג'ינג'ית פרוותית אחת (שאני לא בטוחה אם הזכרתי אותה כבר בבלוג...) ויצאנו מהצפון דרומה...
עצרנו בזכרון יעקב להוריד את הפרוותית בפנסיון של אליקו (אחלה בחור, מקצוען אמיתי) והמשכנו...
נסיעה ארוכה, נופים מהממים אבל נהיגה שעמום...
בשלב מסוים היה נדמה לי שיש נהג אוטומט ברכב...כי אני כבר איבדתי תחושה בגוף...
לא יודעת איך נהגים בארה"ב עושים את זה...
בכל מקרה...נסענו נסענו, הגענו לשדה בוקר ועצרנו ב"צריף" של בן גוריון...
שעה שאני מחפשת צריף, לא יכלו לשים שלט - צריף?
סתם...היה שלט, אבל לא צריף...במקומו מצאתי בית קטן שהזמן כאילו עצר בו מלכת...ברגע שנכנסתי פנימה, הצטמררתי...
על פי בקשתו של בן גוריון, הכל נשאר כפי שהוא ולרגע הרגשתי כמו ילדה קטנה בבית של סבא וסבתא...הכל שם הזכיר לי את הבית שלהם, הארון, המיטה, המטבח, נעלי הבית...הכל!
התרגשתי מאוד, גם בגלל האסוציאציות והזכרונות שהציפו ובעיקר מהמעמד...להיות לרגע בתקופה אחרת...
אם הייתי מבקרת עכשיו בבית של ביבי, לוחצת לו יד ושותה איתו קפה (בלי קשר לדיעותיי הפוליטיות) לא הייתי מתרגשת כמו בסיור שעשיתי בין חדרי הבית של בן גוריון.
הילדים נהנו גם מהפעילויות בחדרים האינטרקטיביים ומהתצוגות השונות...כשהצעתי לבקר גם בקבר של בן גוריון, הם לא הבינו מה אטרקטיבי בקבר, אז ויתרתי להם...
אם אתם באיזור, ביקור מומלץ!
הרגענו התרגשויות (ושתינו חצי כנרת) וחזרנו לדרך...עוד עצירה במצפה רמון בחוות האלפקות (בתכנון היה גם מרכז המבקרים על שם אילן רמון, אבל כבר לא הספקנו וממילא אנחנו משפחה אסטרונאוטית)...
חוות האלפקות - חוויה כיפית ומשעשעת...
הסתובבנו בשטח, האכלנו אלפקות ובעיקר ניסינו להתחמק משתי לאמות קרציות שהסתובבו בשטח וצצו לנו מול הפרצוף בכל כיוון אליו פנינו (ההנחיות של המדריך, לדחוף להם לפרצוף כף יד ריקה מאוכל כדי להרחיק אותם...לא עובדות!) בקיצור, היה משעשע!
הנוף מדהים...היינו כמעט לבד שם וההרגשה היתה כאילו להיות בחווה משלי...חלום!
כשמיצינו את ליטופי הלאמות וקרב היריקות בין שתי אלפקות שרבו מי תקבל מאיתנו את האוכל, אספנו את עצמינו ואת שארית כוחותינו ויצאנו שוב לדרך... המטרה - בית המלון!
בשלב הזה כל העניין כבר הופך פחות מעניין (הגענו, פרקנו תיקים, אכלנו, סיבוב בטיול...שגרתי)
ואת מה שהיה ביום שאחרי...נשמור לפוסט הבא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה שקפצתם לבקר ולקרוא...
אשמח לתגובותיכם :)