חברת ילדות שלי עשתה רילוקיישן לפני שנה ועברה עם משפחתה להודו הצבעונית...היא באה מתחום האופנה ואחרי שנה של שיטוטים בשווקים הצבעוניים של הודו, היא פתחה לאחרונה חנות באטסי ובה מבחר בדים משגעים!
מאחר ויש לי קוראות וחברות שתופרות, חשבתי שהן תשמחנה להציץ בחנות ואולי למצוא שם את הבד שחלמו עליו לפרויקט הבא שלהן :-)
אני אגב, אמנם לא תופרת (לא בדים ולא במכונה...) אבל כבר התאהבתי בכמה בדים שהייתי שמחה לעשות מהם פרוייקטים :-)
הנה הצצה...
קפצו לבקר ב Fabulous India...
יש עוד בדים נהדרים לראות...החנות נפתחה ממש לא מזמן, כך שיעלו עוד בדים בהמשך...
כן, יש לי חסכים מהילדות...(הילדות עצמה בעיקר...)
בגיל 24 בעלי היקר קנה לי 5 בובות ברבי כמתנת יום הולדת (וזה לגמרי מראה שהוא מכיר אותי ואת חסכי הילדות שלי)...שיחקתי בהן, ברור! גם תפרתי להן בגדים קטנים וחמודים, אבל ברגע שנכנס לחיינו "בוב" אמיתי בדמותו של יובל, עברתי לשחק בבובות אנושיות...
מאז שכבו הברביות בארון המשחקים בידיעה שפעם הן תעבורנה לידיה של נסיכה קטנה וזה אכן קרה...לא מזמן...רשמית הפכתי לנטולת בובות משחק...
זה לא ממש הפריע לי, כי נהניתי לראות את הקטנה משחקת בבובות...ובינינו, יותר הגיוני שילדונת בת שנתיים וחצי תשחק בבובות ולא אמא שלה בת ה-38...
כל זה היה נכון ומקובל עד שראיתי את הבלוג קנדי שמציע אולושקה!
תראו איזו מתיקות, איזו שלמות!!
אני רוצה לזכות! בשבילי! אני רוצה את הבובה!!
את המשפט הזה, לא אני המצאתי...
יש דיעות שונות לגבי מי באמת טבע את המשפט, אבל ב-1932 פרסם פסיכולוג אמריקאי בשם וולטר פיטקין ספר בשם זה: "life begins at forty" ואמר שזוהי התוצאה המהפכנית של העידן הזה (כיוון שעד תחילת המאה העשרים, אנשים בקושי גירדו את ה-40 לפני שהחזירו נשמתם לבורא...למות בגיל 40 נחשב כמו לחיות עד 120 של ימינו).
בעקבות יציאת הספר, נקשר הפתגם לשמו של פיטקין עד היום.
היום, מידד חוגג 40!
ובגלל שהוא מרבה לחזור ולומר שנגמרו לו החיים (הייתי אומרת שזה שוב בגלל מה שאנחנו עוברים עם יובל, אבל אני מתחילה לחשוש מהתיק המאוד כבד הזה שאנחנו מעמיסים על הילדון)...החלטתי להזכיר לו את הפתגם הזה ולעודד את רוחו...
לא היה פשוט למצוא מה להכין לו...בכל זאת, אני לא רוצה להפוך את המשרד שלו למוזיאון...הוא צריך לעבוד שם ו...הוא גבר...אז לא כל דבר מתאים...
ואז כמעט ברגע האחרון מצאתי...ינשוף! (נכון, זו בכל זאת תוספת מוזיאונית למשרד וגם לא הכי גברית...אבל כזה עוד אין לו...)
בנוסף לינשוף הכנתי לו שלט לתליה, שיעודד אותו מדי פעם ומאחר והשלט דו צדדי הוא יכול להחליף בכל פעם צד ולגוון את הקישוט על הקיר...
דדי, שיהיה לך יום הולדת 40 נפלא! ומזל טוב לעוד 40 לפחות...
בסוף היום, אחרי יום קשה נפשית , ניגש אליי הילדון ופוצח במונולוג הבא:
"אמא, כשהייתי במקלחת תהיתי...מה בא קודם, הביצה או התרנגולת? ואני יודע מה התשובה! התרנגולת!"
הוא לא חיכה לתגובה והמשיך...
"בתורה, בסיפור בריאת העולם לא כתוב שאלוהים ברא ביצים! אבל כן כתוב שהוא ברא את כל החיות וזה אומר שהתרנגולת היתה קודם!"
נו, נכון שאי אפשר להתווכח עם תובנה כזו??
אז מהיום אמרו...התרנגולת היתה קודם...ההוכחה בספר בראשית!
ולמשהו אחר...בימים האחרונים נכנסתי להילוך קצת יותר גבוה בכל הנוגע לחנות האטסי העתידית (כן, אני יודעת שחלקכם כבר בטוחים שאני הוזה והחנות הזו היא פיקציה...) הכנתי עוד ינשופים, עוד שלטי בית וקנווסים...ובעיקר עבדתי על הטקסטים (שזה החלק הפחות אהוב עליי, אני מודה)...
תוך כדי העבודה על השלטים עלה לי רעיון לשלט נוסף, קצת אחר...האמת שהרעיון הזה עלה כבר לפני כחודשיים או יותר, אבל לא כל כך אהבתי את מה שקורה איתו במהלך העבודה ועצרתי באמצע...מה שנקרא, המוזה עזבה את הבית...
אבל אני לא אוהבת להתחיל במשהו ולא לסיים, אז הכרחתי את עצמי לעשות איתו משהו ולסיים את השלט...לא מתה על התוצאה, אבל יצא חמוד...הגג יצא ענק (בפעם הבאה יוקטן...) ומשהו קצת חסר לי בכל השלט הזה...אם יש לכם רעיונות, אני פתוחה להצעות :-)
והנה התמונה לשיפוטכם...
וזו כבר טעימה קטנה מאחת מבובות הינשוף שהכנתי עבור חנות האטסי...
טוב, אז אולי מר הולץ לא באמת צריך לדאוג למקומו המכובד בתעשיית הקראפט...
אבל אין ספק שגיליתי גבר נוסף עם פוטנציאל בתחום!
כשלימור, פיית הקסם השימושית הזמינה אותי לסדנת קנווס מעוצב במסגרת חיפוש רשימת הקשר האבודה שלה...קפצתי על ההזמנה (אחרי שבוע של סגר עם בלונג'ינג'ית חולה וניג'וזית, הייתי קופצת על כל הזדמנות לקצת שקט לבד ואם אפשר ליצור תוך כדי...אז בכלל!!)
עוד יותר שמחתי על העובדה שלימור בנדיבותה הזמינה אותי להביא חברה ליצירה בחברותא...
האדם הראשון שחשבתי עליו, היתה אמא שלי...חשבתי שזו הזדמנות לפנק אותה במשהו שלא התנסתה בו אף פעם ובכלל, לאפשר לה לגלות אולי איזה תחביב שיוכל להעסיק אותה במקום הדאגה התמידית לילדיה (שנכון להיום, זה עיסוקה הבלעדי ואנחנו מדברים על "ילדים" בני 30++)...
מי שזוכר את הפתיח לפוסט הקודם, יודע שכל ה"עניינים" סביב השילוב של יובל השפיעו על כל בני הבית ועל בעלי במיוחד...אז אחרי מחשבה קצרה שיניתי את דעתי והחלטתי להציע לבעל להצטרף אליי לבוקר שבת של יצירה אצל לימור...חשבתי שלא יזיק לנו זמן איכות יחד בו לא נהיה עסוקים רק בשיחות ומחשבות על הילדים וגם זמן של עשיה מהנה, משחררת וכיפית יכול להועיל...לשמחתי, הבעל הסכים (מה שלא מנע ממנו להביע את היסוסיו לאורך כל השבוע)...
ככל שהתקדם השבוע התרגשתי יותר...לא בשבילי...בשבילו!
נכון שהוא תמיד נמצא איתנו במפגשי היצירה שאני מארחת, צוחק איתנו, משעשע אותנו ואפילו שואל שאלות ענייניות, אבל הוא אף פעם לא יצר איתנו או בכלל (אם נתעלם לרגע מעבודות העץ שהוא מכין לפעמים או מהמפגש בו אמיליה הושיבה אותו לחורר עבורה צורות עם פאנץ')...
כשהגענו ליובלים, לימור הופתעה לראות שאמא שלי שינתה פתאום צורה ונראתה כמו בעלי, אבל נדמה לי שזה היה שינוי מרענן...במיוחד כשהוא התיישב סביב השולחן יחד עם כל הבנות...
אחרי הסבר קצר של לימור, התחלנו בעבודה...בשלב הצביעה היה נראה שהקנווס של מידד (זה שמו של הבעל ומעתה אשתמש בו, כי זה נשמע לי הרבה יותר נעים מ"הבעל") הולך להיות אסון! אבל תוך כדי עבודה גיליתי שהוא יודע מה הוא עושה! למעט ייעוץ קטן פה ושם לא עזרתי לו (ואני גם יודעת שהוא לא הציץ לי או העתיק...) ובסופו של דבר הוא יצא מהסדנה עם קנווס גמור וחמוד מאוד!!
אני לעומת זאת, שאמורה לדעת מה אני עושה, סיימתי בקושי חצי מהעבודה וגם עם זה לא הייתי הכי שלמה...(בינתיים הספקתי לסיים את הקנווס בבית ואני עדיין לא הכי מרוצה)...
בדרך הביתה מידד אמר שמאוד נהנה ושקע ביצירה והיה מרוכז...אבל אני...כמה זמן לוקח לי להחליט!! חשבתי שאחרי 15 שנות נישואים הוא כבר היה אמור לקלוט את העניין ☺
כשהגענו הביתה, התלהבתי בשביל מידד והצגתי את יצירת המופת שלו בפני יובל, הילדון חשב שאני מסתלבטת עליו ושזו עבודה שלי (והפליג במחמאות מפה ועד זימבבואה)...ואם זה לא מספיק, אז על הקנווס הלא גמור שלי הוא אמר "זה נראה כמו משהו שאבא עשה!"...
ועל זה נאמר...בנים גידלתי ורוממתי והם נתנו לי בעיטה בטוכע'ס!
ועכשיו לתמונות...מידד ויצירת המופת שלו (נכון שיצא לו קנווס מוצלח בשביל התנסות ראשונה???)
וזה מה שיצא לי בסופו של דבר...
יובל שכאמור התלהב מהתוצאה של אביו החליט שגם הוא רוצה ליצור...אז כנראה שנבקר את לימור שוב בקרוב...ואפרופו לימור, הנה אנחנו בתמונות "אוירה" שצולמו על ידיה...
חוב קטנטן מהפוסט הקודם...הכנתי קופסה למיני אלבום...רציתי שהיא תהיה מינימלית, בכל זאת צריכה לשבת על שולחן של גבר...ובכלל מה שחשוב הוא הבפנוכו...אז הכנתי קופסה מקרטון אפור, ציפיתי אותה בנייר קראפט חום, הכנתי מכסה מדף קארדסטוק, יצרתי חלון תצוגה עליו הנחתי שקף וזהו...הקופסה מוכנה...והאלבום מוצג בתוכה...אפשר לסמן "וי" על עוד פרויקט...
