אתמול יצא לאור גיליון מספר 7 של המגזין סקראפהוליק.
נושא הגיליון מאוד קרוב לליבי וידעתי שלא תהיה לי בעיה לכתוב את דבר העורכת מבחינת תוכן, אבל כן תהיה לי בעיה עם כמות המלל, כי אני יכולה לדבר על זה בלי סוף ובכל זאת דבר העורכת אמור להיות מוגבל במילים...
אז כמה טוב שיש בלוג שבו אפשר לכתוב את דבר העורכת "הלא מצונזר" (משעשע שאני זו שמצנזרת את עצמי לצורך המגזין):
אם היו שואלים אותי מה מעלה חיוך על פניי, מלבד ילדיי, הייתי אומרת מיד...חיות! אני אוהבת חיות, אני מסוג האנשים שרואה כלב או חתול ועוצר ללטף אותם.
החולשה העיקרית שלי היא כלבים והחלום שלי הוא לפתוח פנסיון כלבים “כשאהיה גדולה” , אם כי אני מתחילה להבין שיש מצב שזה לא יקרה ואם יקרה, רוב הסיכויים שמי שיהנה מזה, יהיו ילדיי או אנשים אחרים שיעבדו שם ולא אני, שבטח אתגלגל עם איזה הליכון ומטפלת רומניה (לפחות לעת זקנה מישהו ילמד אותי את שפת אבי).
קשה לי להסביר מהיכן מגיעה האהבה הזו, כילדה לא גדלתי בבית שהיתה בו חיה, אלא אם כן עכבר תועה נחשב. החיות הראשונות במחיצתן ביליתי, היו החתולים והכלב של הבוס שלי. מיד אחרי הצבא התחלתי לעבוד במשרד שפעל בתוך בית מגורים (מישהו צריך לממן את הלימודים, לא?) וככה תוך מענה לטלפונים ותיוק ניירת, היו מתיישבים חתולים על ברכיי, על השולחן ואפילו במגירות במטבח! (נשבעת! אם הייתי יודעת שפעם אתעסק בעיצוב אלבומים הייתי טורחת ומצלמת את האירוע, או לפחות משתדלת להשתמש במצלמה טובה ולא בשחור לבן...בלללללההההה)
את חיית המחמד הראשונה שלי קיבלתי מבעלי, כשהייתי כבת 23. זה היה אחרי ביקור בבית דודתי שקנתה לבנה הקטן כלוב עם אוגרים ואני כמשוגעת חיות אמיתית, נמרחתי על השטיח והתחלתי לדבר אוגרית עם הפרוותניים האלו...
אז יום למחרת חיכה לי בבית כלוב עם זוג אוגרים ולא היתה מאושרת ממני. אבל אוגר, על אף היותו חמוד, רך ופרוותי הוא חיה בעלת תוחלת חיים קצרה יחסית וכך מצאנו את עצמינו תוך חודשים ספורים (ואחרי דרמות של מות 2 אוגרות, המלטות וולדות ש"ברחו" מהכלוב) עם זכרונות ותמונות המנציחות אותם משתוללים על גלגל המשחק בכלוב, מטיילים על כתפו של הבעל או מציצים מתוך נעל הבית שלו...תמונות שנשארו למזכרת ומעלות על פניי חיוך גם היום.
ידענו שהשלב הבא הוא כלב, לשלב הזה התכוננתי כמו שמתכוננים לקראת לידת תינוק, קניתי ספרי אילוף, קראתי על סוגי כלבים במטרה ללמוד מה עשוי להתאים לנו והשתתפתי בפורומים רלוונטיים כדי לדעת שאני מוכנה לרגע, לכשיבוא. והוא לא איחר להגיע.
ערב אחד התקשר הבעל והודיע לי שהוא בדרך הביתה עם אורח, חבר ללימודים שרוצה למסור את כלבו. התרגשתי כל כך! הסתובבתי בבית בחוסר סבלנות, מחכה שיגיעו ואז נפתחה הדלת. דובון פרוותי, גדול ולבן נכנס והתחיל מיד להתרוצץ בהתרגשות בכל הבית. החבר, אפשר לנו שבוע הסתגלות עם פאן, הסמויד היפייפה בן השנה, כדי שנחליט אם הוא נשאר אצלינו. מהרגע הראשון היה לי ברור שאין התלבטות ולמרות שכבר בטיול הראשון שלנו יחדיו השתטחתי על המדרכה מעוצמת משיכת הרצועה שלו וגם בימים שלאחר מכן עוד התעופפתי אחריו כמו עפיפון בידו של ילד, שלא לדבר על שאר מרעין בישין שחיכו לנו ממנו במהלך הזמן (אתם באמת לא רוצים לדעת! אני פה במטרה לעודד חיים עם כלבים!), ידעתי שהוא חלק מהמשפחה שלנו.
בשבוע הראשון עם פאן, שק האוכל עוד עומד ליד הדלת, קערות האוכל והשתיה עוד לא עברו למקום הקבע שלהן במטבח...למקרה שנחליט ששבוע אחד הספיק לנו...
מאז אותו יום, עברו 12 שנים, במהלכן הצטרף גם בכורינו אל המשפחה. בזמן הזה למדתי לטייל עם פאן בלי להשתטח על המדרכה, במיוחד כשתינוק מעורסל במנשא שעל חזי, למדתי להתעלם מזקני השבט שהטיפו לי הטף וחזור שכלב ותינוק לא הולכים ביחד ולא קימצו בהערות עבות רמזים כמו "איכס! יובל מכניס את העצם של פאן לפה" (ולהיפך...) ו"השערות שלו יכנסו לתוך האוכל של הילד" וכן הלאה...
ולמדתי שאין דבר מופלא יותר מהקשר שנוצר בין יובל לפאן
עם השנים, גיליתי אצל פאן תכונות שגרמו לי לצחוק והתוודעתי למצבים בריאותיים שגרמו לי לדאגה, למדתי שליטוף הפרווה שלו מרגיע אותי ושאין דבר מהנה יותר מלחבק אותו, עברנו איתו חוויות רבות כמו במלחמת לבנון השניה, בה נאלצו השכנים להצטופף במקלט הקטן, יחד עם כלב גדול, כי היה ברור שהוא לא נשאר למעלה בדירה בזמן שטילים נופלים עלינו...השכנים לא סבלו יותר מדי, אחרי 4 ימים של חרדה, החלטנו שמוטב להדרים ועברתי עם יובל ופאן להתגורר במשך חודש אצל גיסתי בגדרה. לא היה לה קל עם הנוכחות של פאן, היא קיוותה שאשאיר אותו מחוץ לתחומי הבית ואני הודעתי שאין בעיה, אבל אשמח אם יוכלו לארגן לי אוהל כדי שאשן איתו בחצר...ידעתי שלא אשאיר אותו לבד, הוא הרי לא ישן בחוץ מימיו...בסוף הם נשברו ופאן נכנס לבית.
בזמן הזה שפאן היה איתנו, למדנו להכיר אותו, גידלנו אותו ואהבנו אותו והוא הזדקן יחד איתנו, עד שלא יכול היה יותר.
ב-18.9.2007, הגענו להחלטה הקשה, אחרי 3 חודשים של לבטים וסבל מיותר כי פשוט היה קשה לנו להפרד...שהדבר הנכון ביותר עבור פאן, יהיה להרדים אותו. פאן היה בן 11.3 במותו.
בחרתי שלא להעלות תמונות מהתקופה האחרונה שלו וכמובן לא מיומו האחרון, הסבל ניכר בפניו וזה מעציב אותי בכל פעם מחדש...
חלפו מאז שנתיים ורבע ולפעמים אני מתקשה להתגבר על הגעגוע והחיוך נעלם. אבל, אני אוהבת חיות ויודעת מנסיון שאין דבר נפלא מהשילוב של כלב וילדים, במיוחד ילדים עם צרכים מיוחדים, עבורם כלב יכול להיות גם כלי טיפולי, אז אני בחיפושים אחרי אותו בן משפחה חדש שיעלה בנו שוב את אותם חיוכים שרק בעל חיים יכול להעלות על פניו של אדם.
אני מתגעגעת אליך, מלאך לבן...
נושא הגיליון מאוד קרוב לליבי וידעתי שלא תהיה לי בעיה לכתוב את דבר העורכת מבחינת תוכן, אבל כן תהיה לי בעיה עם כמות המלל, כי אני יכולה לדבר על זה בלי סוף ובכל זאת דבר העורכת אמור להיות מוגבל במילים...
אז כמה טוב שיש בלוג שבו אפשר לכתוב את דבר העורכת "הלא מצונזר" (משעשע שאני זו שמצנזרת את עצמי לצורך המגזין):
אם היו שואלים אותי מה מעלה חיוך על פניי, מלבד ילדיי, הייתי אומרת מיד...חיות! אני אוהבת חיות, אני מסוג האנשים שרואה כלב או חתול ועוצר ללטף אותם.
החולשה העיקרית שלי היא כלבים והחלום שלי הוא לפתוח פנסיון כלבים “כשאהיה גדולה” , אם כי אני מתחילה להבין שיש מצב שזה לא יקרה ואם יקרה, רוב הסיכויים שמי שיהנה מזה, יהיו ילדיי או אנשים אחרים שיעבדו שם ולא אני, שבטח אתגלגל עם איזה הליכון ומטפלת רומניה (לפחות לעת זקנה מישהו ילמד אותי את שפת אבי).
בתמונה, אני וקייסי, כלב מגזע ניופאונדלנד, יפייפה...באחת מתערוכות הכלבים הרבות אליהן נסעתי, רק בשביל הצורך להיות בקרבת כלבים רבים בעת ובעונה אחת
את חיית המחמד הראשונה שלי קיבלתי מבעלי, כשהייתי כבת 23. זה היה אחרי ביקור בבית דודתי שקנתה לבנה הקטן כלוב עם אוגרים ואני כמשוגעת חיות אמיתית, נמרחתי על השטיח והתחלתי לדבר אוגרית עם הפרוותניים האלו...
אז יום למחרת חיכה לי בבית כלוב עם זוג אוגרים ולא היתה מאושרת ממני. אבל אוגר, על אף היותו חמוד, רך ופרוותי הוא חיה בעלת תוחלת חיים קצרה יחסית וכך מצאנו את עצמינו תוך חודשים ספורים (ואחרי דרמות של מות 2 אוגרות, המלטות וולדות ש"ברחו" מהכלוב) עם זכרונות ותמונות המנציחות אותם משתוללים על גלגל המשחק בכלוב, מטיילים על כתפו של הבעל או מציצים מתוך נעל הבית שלו...תמונות שנשארו למזכרת ומעלות על פניי חיוך גם היום.
ידענו שהשלב הבא הוא כלב, לשלב הזה התכוננתי כמו שמתכוננים לקראת לידת תינוק, קניתי ספרי אילוף, קראתי על סוגי כלבים במטרה ללמוד מה עשוי להתאים לנו והשתתפתי בפורומים רלוונטיים כדי לדעת שאני מוכנה לרגע, לכשיבוא. והוא לא איחר להגיע.
ערב אחד התקשר הבעל והודיע לי שהוא בדרך הביתה עם אורח, חבר ללימודים שרוצה למסור את כלבו. התרגשתי כל כך! הסתובבתי בבית בחוסר סבלנות, מחכה שיגיעו ואז נפתחה הדלת. דובון פרוותי, גדול ולבן נכנס והתחיל מיד להתרוצץ בהתרגשות בכל הבית. החבר, אפשר לנו שבוע הסתגלות עם פאן, הסמויד היפייפה בן השנה, כדי שנחליט אם הוא נשאר אצלינו. מהרגע הראשון היה לי ברור שאין התלבטות ולמרות שכבר בטיול הראשון שלנו יחדיו השתטחתי על המדרכה מעוצמת משיכת הרצועה שלו וגם בימים שלאחר מכן עוד התעופפתי אחריו כמו עפיפון בידו של ילד, שלא לדבר על שאר מרעין בישין שחיכו לנו ממנו במהלך הזמן (אתם באמת לא רוצים לדעת! אני פה במטרה לעודד חיים עם כלבים!), ידעתי שהוא חלק מהמשפחה שלנו.
בשבוע הראשון עם פאן, שק האוכל עוד עומד ליד הדלת, קערות האוכל והשתיה עוד לא עברו למקום הקבע שלהן במטבח...למקרה שנחליט ששבוע אחד הספיק לנו...
מאז אותו יום, עברו 12 שנים, במהלכן הצטרף גם בכורינו אל המשפחה. בזמן הזה למדתי לטייל עם פאן בלי להשתטח על המדרכה, במיוחד כשתינוק מעורסל במנשא שעל חזי, למדתי להתעלם מזקני השבט שהטיפו לי הטף וחזור שכלב ותינוק לא הולכים ביחד ולא קימצו בהערות עבות רמזים כמו "איכס! יובל מכניס את העצם של פאן לפה" (ולהיפך...) ו"השערות שלו יכנסו לתוך האוכל של הילד" וכן הלאה...
ולמדתי שאין דבר מופלא יותר מהקשר שנוצר בין יובל לפאן
בזמן הזה שפאן היה איתנו, למדנו להכיר אותו, גידלנו אותו ואהבנו אותו והוא הזדקן יחד איתנו, עד שלא יכול היה יותר.
ב-18.9.2007, הגענו להחלטה הקשה, אחרי 3 חודשים של לבטים וסבל מיותר כי פשוט היה קשה לנו להפרד...שהדבר הנכון ביותר עבור פאן, יהיה להרדים אותו. פאן היה בן 11.3 במותו.
בחרתי שלא להעלות תמונות מהתקופה האחרונה שלו וכמובן לא מיומו האחרון, הסבל ניכר בפניו וזה מעציב אותי בכל פעם מחדש...
חלפו מאז שנתיים ורבע ולפעמים אני מתקשה להתגבר על הגעגוע והחיוך נעלם. אבל, אני אוהבת חיות ויודעת מנסיון שאין דבר נפלא מהשילוב של כלב וילדים, במיוחד ילדים עם צרכים מיוחדים, עבורם כלב יכול להיות גם כלי טיפולי, אז אני בחיפושים אחרי אותו בן משפחה חדש שיעלה בנו שוב את אותם חיוכים שרק בעל חיים יכול להעלות על פניו של אדם.
אני מתגעגעת אליך, מלאך לבן...
איזה כלב מהמם! ממש לא שמתי לב כמה הוא ענק בפעמים הקודמות שראיתי תמונות. נורא ריגשת אותי עם מה שכתבת והתמונות ממש מקסימות...
השבמחקWOW. איך מגדלים כלב פרוותי כזה בישראל החמה ?
השבמחקאלכסנדרה...תודה! הוא באמת היה כלב מהמם...ומאוד גדול יחסית לגזע, תמיד צחקנו שהוא איזו מוטציה (למרות שהיה גזעי עם תעודות, צאצא של אלופי ישראל)..
השבמחקרקפת, מגדלים אותו צמוד למזגן ;-)
מעבר לזה שהפרווה של הגזע הזה היא פרווה כפולה, מתחת לכל הרעמה היה ממש צמר רך ונעים, כשהמטרה היא בידוד (במקור, בידוד מקור, כי זה כלב מזחלות, אבל זה עובד גם על החום).
אני זוכרת את התקופה שלפני שהרדמתם אותו וכמה היית עצובה ודאגת כל כך.
השבמחקאבל זאת פעם ראשונה שאני רואה תמונה שלו. משום מה חשבתי שהוא לברדור, אולי כי ידעתי שהוא גדול.
הוא ממש מדהים ויפייפה. איזו פרווה מדהימה! והתמונות עם יובל מקסימות.
חיות באמת משפיעות לטובה על כולם. לשפרה הורן יש ספר על חתולים והיא מספרת שברפואה אלטרנטיבית נוכחות של חתולים בבית גורמת להורדת לחץ הדם.
ובקשר לילדים עם צרכים מיוחדים - אני מסכימה לחלוטין וממליצה לכולם - הבן שלי גם טופל במשך שנה וחצי עם כלבה מקסימה.
אני מקווה שתמצאי בקרוב בן משפחה נוסף.
He was a beautiful dog! I love the pictures.
השבמחק