גלגולה של מניפה...

הקיץ הגיע (אני מיציתי, הוא בהחלט יכול ללכת) ובקומונה "פרידה ונומה" בתפוז ארגנה gallish המוכשרת החלפת קיץ. ברגע שקיבלתי את שמה של בת זוגתי להחלפה ידעתי מיד שאני מכינה לה מניפה!

(מאחר וההחלפה שלי טרם יצאה לדרכה, לא אחשוף את שם המקבלת כדי לא להרוס את ההפתעה, אבל אומר שאני מכירה אותה גם באופן לא וירטואלי ולדעתי, מניפה מתאימה לה פיקס!)

גלגלתי את הרעיון בראש...והחלטתי להכין מניפה ממוחזרת...

כבר דמיינתי את עצמי נכנסת לסניף הום סנטר הקרוב, ניגשת למחלקת הצבע ובמסווה של צביעה מחודשת של הבית (חייבת שינוי!) לוקחת לי כמה פסי קטלוג של גיוון צבעים ונותנת להם טיפול עשרת אלפים שיהפוך אותם למניפה א-לה טים הולץ (Yeah right!)

אלא שלא ממש יצא לי להגיע להום סנטר או לכל חנות אחרת שיש בה קטלוג שכזה (המחשבה על יציאה מהבית עם הקטנה וכל המשתמע מכך עושה לי ממש חשק לסגור את עצמי במרתף ולזרוק את המפתח לים), כך שנאלצתי לשנות קצת את התכנון המקורי של המיחזור...

נזכרתי שהיתה לי פעם מניפה כזו שנפתחת למעין עיגול עם שני מקלות והחלטתי שזה מה שאני עושה!

לקחתי קרדסטוק ורוד חלק, החתמתי פרפרים ועשיתי עליהם אמבוסינג לבן, צבעתי את הקרדסטוק בעזרת ספוג ודיו בכתמי צבע והוספתי עוד כמה סלסולים בדיו כחול בשביל הצבעוניות...

זה מה שיצא ואהבתי את התוצאה! (השארתי כתמי קרדסטוק לא צבועים ורודים)...

הכנתי ארבעה פסים כאלו על מנת שייצא לי עיגול מושלם...לאחר מכן, סימנתי פסים במרחק ס"מ זה מזה לכל אורך הפסים והתחלתי לקפל לאקורדיון...(מסקנת ביניים: לא מקפלים לאקורדיון, נייר שבוצע עליו אמבוסינג...ההבלטה מתפרקת ומתקלפת...פיכס!)

הדבקתי את ארבעת החלקים כדי ליצור רצועה ארוכה ותפרתי אותם זה לזה בחלק התחתון על מנת ליצור את המניפה.

הכנתי שני מקלות מקרטון אפור שצופה בקארדסטוק טורכיז והוחתם בסלסולים והדבקתי לשני הקצוות של המניפה שנוצרה...

פתחתי את המניפה, קשרתי לה סרט זמני כדי לראות איך היא נראית ואם אין צורך בתיקונים של הרגע האחרון ופשוט התאהבתי!

כבר ראיתי בדמיוני את העטיפה הקטנה והחמודה שאכין לה ואת הכרטיס עם "הוראות ההפעלה" למקרה שזוגתי להחלפה לא תבין מה זה המפוח הזה ששלחתי לה (בחיי, ככה זה נראה כשהמניפה סגורה).

בזמן שהפלגתי בדמיוני, עשיתי למניפה גם הרצה וטסט, אבל בשלב בקרת האיכות נכשלתי... בגדול!

המניפה התחילה להתכופף לצדדים (בכל פעם לצד הנגדי אליו נפנפתי)...

בשלב מסוים חשבתי להפוך אותה למיני מגן שמש, כמו מטרייה קטנה שתסוכך על העיניים (הנה תצלום פרופיל של הזוועה)...

אבל בסופו של דבר החלטתי לגנוז את הרעיון ובפנים נפולות (ולא בגלל כוח המשיכה) שיניתי שוב את התוכנית המקורית...

הנחתי את המניפה/סוכך השמש בצד ושיחקתי עם שאריות הקרדסטוק שנשארו לי אחרי שפצורים וקיצורים (ארבעה פסים הם יותר מדי ו-15 ס"מ גובה יוצרים מניפת-פלצת)...

אחת השאריות הספיקה בדיוק למניפה קטנה, אבל חשבתי שזה יהיה פחות מרשים ואפילו מביש לשלוח דבר שכזה...הבנתי שמשהו שימושי כבר לא ייצא לי בהחלפה הזו, למרות שזה הקו המנחה אותי בהחלפות... אם ליצור, אז שיהיה שימושי באמת ולא תמונה או קישוט (שאולי יזרקו לפח או ינתנו כמתנת חג לדודה שאנחנו הכי פחות אוהבים)...

לכן החלטתי ליצור משהו עם קריצה...הרעיון היה להכין איזו מסגרת עם חלון ולתוכה להכניס את המניפה עם שלט קטן "לשימוש בשעת חירום"...אבל מסגרת שכזו לא היתה לי. ניסיתי לאלתר, לחפש...אבל לא הצלחתי.

בסוף התפשרתי על תמונת קנווס, עליו הדבקתי את המניפה שנשארה מהשאריות, הוספתי את הכיתוב שרציתי (מודפס על דף מספר שנצבע באקריל לבן), עוד קצת טפטופי צבע, לכלוך בדיו וחותמות...וזהו...

זה לא בדיוק מה שתכננתי, אבל יצא חמוד וצבעוני ואני שמחה שלפחות יש בזה קצת הומור (מוזר, אבל הומור)...

מקווה שבת זוגתי תהיה גם שותפה למחשבה...

להחלפה עצמה קדם שאלון חמוד, שהיה בעצם הטריגר להצטרפותי (מתה על שאלונים וסקרים! כן אני יודעת, אין לי חיים...)

אז הנה עוד כמה דברים עליי (שלא באמת חשוב לכם לדעת):

* גופייה או שרוולים - שרוול קצר

* ים / בריכה / מזגן - מזגן (לא אוהבת ים, לא מתה על בריכה)

* ארטיק קרח או שוקו/וניל/בננה - בננה

* כפכפים או סנדלים - סנדלי אצבע

* כובע מצחיה או רחב שוליים - מצחיה עם קוקו

* אבטיח או מלון - גם וגם

* אייס קפה או שייק פירות - אייס קפה

* פרי הקיץ הכי הכי שלי... לא מתה על פירות באופן כללי

* שלושת צבעי הקיץ שלי...כתום, ירוק תפוח, ורוד

* פריט הקיץ האולטימטיבי...קרם הגנה?

ואיך אתם בקיץ??

איך התגעגעתי לגיל הזה...או שלא!

הפרש הגילאים בין הגורים שלי הוא די גדול, 8 שנים...זה לא מעט זמן כדי להספיק לשכוח ולהתגעגע לדברים מסוימים...
אבל אני מודה שלאחרונה הגורה הקטנה מגלה ומבצעת בדיוק את אותם דברים שאני לא ממש מתגעגעת אליהם ושדווקא הייתי שמחה לשכוח! ואם נהיה כנים, באופן כללי יום במחיצתה יכול להתיש גם את הקשוחים באדם.


הגברת אמנם רק בת שנה ושלושה חודשים (כמעט), אבל זה לא מונע ממנה להתחיל ולהתאמן על הטנטרומים של גיל שנתיים...
אומרים שהילדים של היום מתבגרים מוקדם יותר...אבל באמת שלא מתחשק לי לעמוד באמצע החנות עם פצלוחה קטנה שעושה לי סימפוזיון שלם של צרחות, בעיטות באויר והנפות ידיים עצבניות רק בגלל שלא הרשיתי לה למשוך מהמדף איזה מכנס שנורא התחשק לה ללעוס.
ושלא תחשבו, זה לא הצגות פומביות בלבד, גם בבית כשאין לה ממש קהל שיתעלף מהחמידות שלה (מתעלפים, בטח מתעלפים, אבל כשהיא לא רואה)...היא מראה לנו מי הבוס ...
* בכורי היקר, כדאי שתתחיל לעבוד חזק יותר על מעמדך כשליט הבלתי מעורער בבית, הקטנה עוקפת אותך בסיבוב!

לא משנה כמה משחקים מצ'וכללים נקנה לה (במקרה שלה נוריד מהבוידעם, תסמונת הילד השני...מקבלת הכל יד שניה), היא תמיד תרצה את העט של אמא, את הדיסק של אבא ואת הקלמר של אחיה...בקיצור, את כל הדברים שאסור!
וכשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה, היא נכנסת ל-MODE העצבני, נעמדת על הברכיים, קופצת אגרופים, מקמטת את האף הקטנטן שלה ומתחילה לנבוח עליי "ניה-ניה מאם, ניה-ניה מאם" (לא שברור לי כל כך מה היא אומרת שם, אבל הטון לא משאיר סימני שאלה)...

צווחות הקריזה שלה גורמות לשכנים להרים גבה כשהם פוגשים אותי בחדר המדרגות, כאילו תוהים...מה המג'נונה עושה למתוקה הזו? (אחחחח...אם רק היו יודעים איזו מכשפונת היא!)


אחרי שנרגעות הרוחות והיא מסכימה להתפשר על הקלמר הריק של אמא או על דיסק שאין לו שימוש...היא מחליטה שמיצתה את המלחמה וכבר לא כל כך מעניין לה וזוחלת במהירות של ג'וק במנוסה, אל הסלון...(כן, עדיין זוחלת הגורה...בניגוד לאחיה שכבר התכונן לריצת המרתון שלו בגיל הזה, היא לא ממש ממהרת להתהלך על שניים)...


ובסלון מה רבים הפיתויים...כביסה שבדיוק קופלה ועוד לא הספיקה להכנס לארונות נמשכת בהינף יד אחד ומתפזרת על כל הרצפה, כמה כיף להתפלש בתוכה!
שלט הטלויזיה שהושאר בטעות פטאלית על השולחן, הופך למטרה והקטנה שלי...דבקה במטרותיה! היא מתרוממת על קצות האצבעות, מותחת את עצמה עד קצה גבול היכולת וכשמבינה שזה לא הולך, היא פשוט מושכת את המפה עם השלט אליה! Mission acomplished!!

אחרי שפירקה את השלט ובדקה איך הוא עובד (עד שהוא כבר לא!) היא מחליטה שלשחק מחבואים עם עצמה יכול להיות מאוד מעניין... בזוית העין היא קולטת את השמיכה שלה מונחת מקופלת על הלול, בזריזות היא זוחלת ומושכת את השמיכה...אממה, השמיכה קצת גדולה והגברת הולכת לאיבוד מתחתיה...
מאבק עיקש עם השמיכה, כמה המהומי מצוקה והיא מוצאת את דרכה החוצה, משאירה אחריה שביל של בלגן...

היא פונה אל מגדל הכוסות שבניתי לה בינתיים על השטיח, כולה חיוכים ומבטים זדוניים, צ'פחה אחת וכל המגדל מתעופף לכל פינה...כוס אחת פוגעת במזנון לקול צהלותיה של הגורה, השניה מתגלגלת עמוק מתחת לספה ואלו שסתם נשארו על השטיח נזרקות ונדחפות באופן מכוון אל מתחת לשולחן...סתם כי בא לה!

בזמן שאני עושה זחילת פזצטה כדי לשלוף את כוסות המשחק מתחת לספות ולשולחן, הגורה ממשיכה במסע ההרס ומגיעה אל כוננית הספרים, היא מזיזה את הפופים שתקעתי ליד הכוננית (שערי ברזל אני צריכה לשים שם, לא פופים!) נעמדת ליד הכוננית ומתחילה לשלוף ספר אחרי ספר...
הילדה שלי מאוד מלומדת, לא קוראת ספרים של ילדים (אותם היא אוכלת בדרך כלל!) אל הרצפה צונחים ספרים לאילוף וגידול כלבים, מדריך טיולים ואוכל בארץ, כמה מגזינים של רשות הטבע והגנים ואפילו ספר לגידול ילדים!
היא מתיישבת לה בתוך הערימה, מדפדפת בעניין (היא אוהבת במיוחד את ספרי הכלבים, נטייה טבעית שכזו) מביעה דיעה או שתיים על אופן האילוף ועוברת הלאה, למוקד הבא...
היא תופסת את נרתיק משקפי השחיה של אחיה, מצמידה אותו לעורף (יש לה בעיה קלה בהתמצאות במרחב, עורף-אוזן, מה זה חשוב?) ומתחילה לג'ברש "אבא, מהניי?" והכל באינטונציות מתאימות...אם מישהו יראה אותה, יחשוב שזו גרסה מוקטנת שלי...אחרי שהיא מסיימת את השיחה המרתקת, היא משאירה את נרתיק המשקפיים וממשיכה בדרכה.

בשלב הזה הבית נראה כאילו גנבים עשו עליו סיבוב...ולא משנה שחמש דקות קודם לכן אספתי הכל למקום וסידרתי בפעם החמישית מהבוקר את כל הברדק (סורי, לא יכולה להסתדר עם חפצים מתגלגלים בין הרגליים, חייבת סדר מינימלי).

אני קוראת לה אליי אל המטבח...בזמן שאני עומלת על הכנת האוכל, הגברת הקטנה גוררת את כסא האוכל שלה הלוך ושוב, סתם בשביל הקטע...הרעש כנראה עושה לה נעים...כשאני מזיזה את הכסא חזרה למקומו, היא מחליטה לנקום וגוררת על הרצפה את צב הפלסטיק שחורק בקול מחריש אוזניים! (דמיינו ציפורן על הלוח).
שניה לפני שאני מתעלפת מהרעש הצורם, גם הצב נלקח ממנה והיא פונה לאכול את הכסא...טעם הסקיי וספוג המילוי מאוד מעניינים...אני מרימה אותה על הידיים ושולפת לה מהפה רצועת סקיי, כאילו היתה קליוסטרו במופע שליפת הממחטות מגרונו.
אני תוקעת אותה בכסא האוכל, מכאן היא כבר לא תוכל להזיק...אני מסובבת את הראש ושומעת קול צניחה, הילדה החליטה שהכוס שלה מפריעה והשליכה אותה באלגנטיות...אני מרימה, מסובבת את הראש...בום! הכוס שוב על הרצפה, אני מסתכלת על המכשפה הג'ינגי'ת, היא מסתכלת עליי בחזרה במבט מתפלא כאילו אומרת "אופס...איך הכוס הגיעה לרצפה?", הכוס מורחקת מהמגרש עד לתום המשחק.
בהמשך גם האוכל יגיע לרצפה והפעם אין כלב שיאסוף אחריה (עם הבכור, זה היה פתרון אידיאלי, שואב אבק כלבי...), את מה שהיא כן מכניסה לפה היא בולעת בלי ללעוס וכמעט נחנקת או לחילופין מעווה פרצופה כאילו נתתי לה לאכול את הדבר המגעיל ביותר שאתם יכולים לדמיין.
בין לבין אחיה עושה לה פרצופים, היא מחזירה לו בחיקוי מדהים...רק שאצלה זה נראה חמוד ואצלו זה נראה כאילו זז לו בורג או שניים.

גם כשמגיע הערב ואני כבר חושבת שהנה אוטוטו אפשר לנוח, הקטנה מראה לי שאין מצב ואין סיכוי!
היא מוכנסת לאמבטיה ועוד לפני שאני מספיקה להתרחק ולתפוס מרחק בטחון היא דופקת בשתי ידיה על המים ומתיזה אותם עד למקלחת של השכנים.
הבכור בשלב הזה מאוד מבסוט, נכנס "לעזור לנו עם המקלחת"...נעמד ליד אחותו שמתגלגלת מצחוק ומאפשר לה להרטיב אותו מכף רגל ועד חולצה...
הוא נוטף מההשפרצות, הקטנה ממשיכה לדפוק על המים ולצחוק, האמבטיה כולה מוצפת ואני הולכת לחפש משוטים שיעזרו לי לחצות את האמבטיה...

אחרי שצלחנו את הכנרת הפרטית שלנו, צריך להתלבש...למה? בשביל מה זה טוב??
כי ערומים אי אפשר להשאר...הגורה פותחת את החיתול שוב ושוב ושוב ואני מבינה שאין ברירה...מוכרחים להלביש אותה, היא מבחינתה בטוחה שמדובר במופע האבקות מקצועי ומראה לי את מיטב תרגילי ההחלצות שלה תוך צווחות מחאה...עוד שניה אני תולשת שערות!

עוד וי סומן על מטלה יומיומית פשוטה לכאורה, אני שולפת מסרק, מנסה לסרק את התלתלים החמודים, היא מתעצבנת, שולחת ידיים למסרק עד שהיא אוחזת בו, מעבירה אותו בשיער ואז נעצרת, מסתכלת בי במבט מעורר רחמים ואני קולטת שהנסיונות שלה להיות עצמאית עולים לה במשיכת שיער וכאב...אני באה להצלתה (ולהצלתו של המסרק) ומשכיבה אותה לישון.

איזה גיל מקסים זה!!
(מעניין מה עוד מחכה לי.....)

שבת יצירתית

בהתחשב בעובדה שהמוזה שלי עדיין לא מיצתה את טיוליה במחוזות אחרים, היתה לי שבת פעילה יחסית בתחום היצירתי (כנראה שהמוזות אצלי עושות ביניהן החלפות, כי למעט יצירה לא עשיתי כלום! מזל שלילדים שלי יש אבא שידאג להם כשאני מושבתת).

אבל לפני שאראה את תוצרי השבת, הנה תוצרי החלפת הבתים בה השתתפתי בקומונת "פרידה ונומה" בתפוז...החלפה שכבר נשלחה והגיעה ליעדה...

"בית" למכתבים (ולמי שהתמונה לא ממש ברורה, החלק הטורקיזי באמצע הוא למעשה כיס בתוכו שמים את המכתבים) התפירה קצת עקומה (הגג עקום באופן מכוון, ככה אני אוהבת את הבתים שלי...התפירה של הכיס יצאה קצת שיכורה) אבל סה"כ הייתי די מרוצה...הכל עשוי מלבד ותפור ידנית.

צורף גם כרטיס "ביתי" ולמאותגרת כרטיסים שכמותי הוא יצא די בסדר...

הנה מה שעשיתי במהלך השבת...

(הפעם אסתפק בקשקשת מעטה ואתן לתמונות לדבר...)

ברשומה הקודמת סיפרתי על יום הסדנאות של מיקי מקובר ועל התלהבותי הרבה מסדנת המיקס מדיה שהיתה חלק מאותו יום...אז רכשתי לי דבק שפכטל, הוצאתי מהבוידעם 2 ציורים שציירתי בעבר ולא אהבתי את התוצאה, בלשון המעטה (גם לכם קורה שאתם יוצרים משהו ואחרי שהוא גמור, אתם מכחישים כל סוג של קשר ביניכם?)

אז שלפתי את היצורים (לא לא, אין פה טעות הקלדה) והחלטתי שהם מתאימים בול לעיצוב מחדש, צילמתי גם תמונת "לפני" אבל אני אחסוך מכם את ההתעללות.

זו תמונה ה"אחרי"...קנווס א-לה מיקי מקובר.

בקנווס הזה יצרתי הבלטות בעזרת דבק השפכטל, מעבר למריחות שעשיתי בצידי הקנווס (ההבלטות נעשו באמצעות סטנסילים שהכנתי מסול). שמרתי על צבע אחד עם גוונים שונים, הוספתי חותמות, סטנסילים והדפסים, קצת אמבוסינג על החתמת המעויינים להדגשה וזהו...

לצערי, בשלב זה אני מעוטת חותמות ולכן אין הרבה גיוון...חותמת המעויינים היא חותמת סול שהכנתי לבד (ומשמשת אותי נהדר!) כאמור גם הסטנסילים (אלו מהסול ואלו מהמפל) הם חיתוכים ידניים שלי.

חשבתי לשנות קצת את תפאורת הסלון ולתלות את התמונה (אם לא עוברים דירה, לפחות עושים קצת רה-דקורציה), אבל הכחול לא מתאים בשום צורה או מצב לצבעי הסלון, אז נכון לעכשיו התמונה עדיין יושבת על כן הציור...מחכה...

והנה גם כמה תקריבים...

זה הקנווס השני שנעשה כבר תוך התחשבות בצבעי הסלון...

גם פה יש חותמת סול בעבודת יד של פלור דה ליס בשני גדלים שעליהן נעשה אמבוסינג, מסכה של פלור דה ליס (משקף שהכנתי לבד), הרבה צבע ומרקם.

ובנימה יצירתית זו...שיהיה לכם יום נפלא וקריר!

יום לא שגרתי...

ביום שישי האחרון עשיתי הפוגה מהחיים השגרתיים שלי ובין השעות עשר בבוקר לעשר בלילה הייתי נטו עדיה היוצרת (או לפחות ניסיתי להיות...) במסגרת מרתון הסדנאות של מיקי מקובר, האישה והחותמות.

אישית, הייתי זקוקה ליום הזה כמעט כמו שאני זקוקה לחמצן לנשימה...מעבר לזה שבתקופה האחרונה המוזה שלי החליטה כנראה שצפוף לה אצלינו בבית ועברה דירה (המוצא הישר מתבקש להחזירה, היא חולה נוטלת תרופות, אוכלת כמויות של סוס ויכולה להיות די מטורללת לפעמים, ממש לא כדאי לך להשאיר אותה אצלך!) אז בכלל היתה לי תקופה לא משהו עם המון דברים שהשפיעו עליי...דודי שנפטר, אחי שהחליט לעשות סולחה עם גרושתו (לא, זה ממש לא משהו טוב!), הבכור שאחרי תקופה ארוכה ומאוד לא קלה עבר אבחון מחודש עם תוספת חדשה לארון התרופות שלו, הקטנה שמוציאה שיניים ומוציאה אותי מדעתי, תחושה אישית שלי של פיכס כללי קיומי...ומחשב שאיבד שפיות וגרר אותי יחד איתו אל השאול.

בקיצור, הייתי ממש ממש זקוקה ליום הזה!

ואיזה יום זה היה!

הוא התחיל בנסיעה משותפת ומהנה שלי ושל אלכסנדרה לחיפה (לא נסיעה רצינית, אחרי הכל אנחנו "צפוניות" אבל נסיעה מעניינת ומהנה)...המשיך במפגש עם החיוך התמידי של מיקי המקסימה שתמיד משרה עליי אוירה של שנטי ושל "הכל יהיה בסדר" (אם היא היתה מוכרת את התחושה הזו ולא חותמות, היא היתה יכולה להיות סופר מליונרית רק ממני!)...המפגש עם החברות הצפוניות המוכרות והחדשות, עם הבנות המוכרות וירטואלית ועם עולם החותמות הקסום של מיקי.

הבוקר התחיל בחוץ, סביב שולחן ארוך וקנווסים...מודה שפתיחת היום עם קנווס כבר היתה מצוינת מבחינתי, כי אחרי הכל אני תמיד אחזור לקנווס ולמכחול...לא משנה באיזה סוג של יצירה אעסוק.

מרחנו על הקנווסים חומר עיצובי (דבק שפכטל! כמה זול וכמה שימושי...) שיחקנו איתו קצת ואח"כ המתנו לייבוש, בשלב הזה גם המוח שלנו התחיל להתייבש בגלל השמש שהתגנבה מבין ענפי העצים והסוכך מעלינו והחלטנו להכנס פנימה.

האמת שלהכנס זו מילה עדינה...אני לפחות, שעטתי פנימה רק כדי לוודא שאהיה קרובה למיקי ולא אפספס כלום ובסוף מצאתי את עצמי תקועה באמצע השולחן בלי יכולת של ממש להיות ניידת, מה שגרם לכך שהעבודות שלי היו פחות ורסטיליות (איזו מילה מפוצצת, אה?) וליאת שכנתי היקרה לשולחן תוזזה לא מעט על מנת שאוכל להגיע מדי פעם לעוד כמה חלקים באיזור.

בזמן שהמתנו לייבוש הקנווס, היתה לנו סדנא להכנת דף אינטראקטיבי לאלבום. מהסדנא הזו יצאתי בעיקר עם החלק האינטראקטיבי ופחות עם הדף, פשוט כי לא הספקתי...כמו בכל דבר בתחום הזה, לוקח לי בערך שנה להחליט באלו תמונות אשתמש ומה יהיה הקונספט הכללי, כך שכל עבודה אורכת המון זמן.

כשהקנווסים התייבשו, לקחנו אותם לצביעה...פה לא היו לי הרבה לבטים ומחשבות וזה החלק שהלך יחסית מהר...ואז הקנווסים חזרו לעוד סיבוב של ייבוש.

בהמשך היתה לנו סדנת כרטיסים מעניינת, גם פה לא הספקתי הרבה...אבל אני מתנחמת בכך שאף אחת למעשה לא סיימה את הכל.

כמובן שבין לבין היתה ארוחת בראנץ' טעימה וקפה ועוגה של אחה"צ...

כשהקנווסים היו יבשים, התחלנו לעבוד עליהם עם חותמות ומסיכות...סגנון שונה ממה שתמיד עשיתי על קנווסים, למרות שהיתה לי תקופה של עבודה עם חומר על קנווס, זה לא היה דומה כלל...ובכלל, מדהים מה שאפשר לעשות עם חותמות!!

הקנווס היה התוצר הגמור היחיד שלי מאותו יום ואני מאווווווווד גאה בו! (והוא גם התוצר היחיד שאני יכולה להראות).

וכמה תקריבים כדי שתראו את הטקסטורות:

כל כך אהבתי את התוצאה שמיהרתי לרכוש דבק שפכטל ויש לי כבר קנווס נוסף בשלבי עבודה.

תוך כדי היצירה, התחילו להגיע מהמטבח ריחות ששיגעו אותנו! בשלב הזה אני כבר הייתי לגמרי אאוט...הייתי מוצפת מכל הקשקשת והתנועה סביבי ופשוט "כביתי".

לשמחתי, ארוחת הערב החגיגית (והטעימה!) שנערכה בחוץ הצליחה להעיר אותי בחזרה.

בסיומה חזרנו אל שולחן העבודה לסדנא האחרונה של הערב...הכנת כריכה מבד למיני אלבום. קיבלנו תמונות ששלחנו מבעוד מועד כשהן מודפסות על בד, רקמנו סביבן, החתמנו את בדי הכריכה ויצרנו מיני אלבום מקסים (טוב, זה בתיאוריה...המיני אלבום שלי נמצא בשלב בו הכריכות מצופות בבד המוחתם, התמונה רקומה, אבל צריך לחבר את כל החלקים יחד, אני מאמינה שגם זה יגיע לסיומו בשלב מסוים...כשהמוזה תחליט לשוב הביתה ואז הוא יהיה אלבום מקסים).

במהלך היום היה לנו ליווי צמוד ומצולם של נוית (בבלוג שלה ניתן לצפות בתמונות מהיום עצמו), שגם ארגנה את כל היום הנהדר הזה והיה לנו גם ביקור משעשע של מקק בגודל ממותה, שככל הנראה לא קיבל אישור נחיתה בשדה התעופה של המקקים והחליט לעשות חניית ביניים במרכז ביתה של מיקי, לקול צחוקינו וצווחותינו (שלא לומר ריצות האמוק של חלקינו).

חזרתי הביתה מעוכה מעייפות, אך יחד עם זאת מלאת אדרנלין כדי לשתף את בעלי ("לטחון את המוח" זו הגדרה מתאימה יותר) ולספר לו ברבע שעה של דיבור שוטף (תוך כדי ארגון הדברים במקום, הצגת התוצרים הגמורים והלא גמורים עם הסברים על מה זה עומד להיות כשזה יהיה מוכן, הכניסה למקלחת והכנת הקפה שלפני השינה...כן, אני מוזרה) על חווית 12 השעות שעברו עליי...

למחרת הייתי זומבי מוחלט! כל שיכולתי לעשות היה לשבת ולבהות במסך. הזוי!

אבל זה היה שווה! לגמרי!!