לא, לא, אני לא הולכת לשום מקום...זה יובל שנפרד מביה"ס היסודי והשבוע הוא והחבר'ה לשכבה חגגו את זה במופע סיום משגע!
אני מודה! קיטרתי לא מעט, החל מהשלב בו שמעתי שמביאים במאיות מקצועיות כדי להוריד לחץ מהמחנכות שבדרך כלל אחראיות על ההפקה (ממש הורידו לחץ! בסופו של דבר המחנכות תיזזו בלי הפסקה, באחת השיחות שלי עם המחנכת היא כמעט נרדמה לי בטלפון מהעייפות המצטברת ובכלל נדמה לי שעם סיומה הרשמי של שנת הלימודים, הן הולכות לישון לפחות שבוע ברציפות)...
המשכתי לקטר גם על החזרות הארוכות, מילא שהיו על חשבון הלימודים (סבבה לילדים, לא סגורה לגבי מה חושבים ההורים על זה), אבל חזרה גנרלית שהתחילה בחמש וחצי והסתיימה באחת עשרה בלילה? סיום כיתה ו'...לא הצגה ב"הבימה"...הלו!
קיטרתי גם על זה שלא היתה לי זוית צילום מושלמת כדי לתפוס את בני מחמדי בכל צעד וצעד שלו במהלך המופע...אבל אתם כבר מכירים אותי, קוטרית...זה לא באמת אמור להפתיע אתכם...
ההכנות למופע החלו בסודיות שלא היתה מביישת מבצע של המוסד, אסור היה לנו לראות, לשמוע או לנחש מה יהיה שם...כל פתק מסגיר שהיה זרוק בתיק נחטף לנו מהיד כאילו מדובר בתוכנית פעולה לפיצוץ הכור הגרעיני באירן...
אני השתדלתי לשתף פעולה עם העניין מול יובל, אבל מאחורי הקלעים הייתי צריכה להיות מעורבת, כך שאת הרעיון הכללי ידעתי (שלא לדבר על זה שאת התפאורה ראיתי כמה ימים לפני המופע כי המורה לאומנות שעיצבה אותה, קראה לי להתייעצות)...
התקופה האחרונה לא היתה קלה ליובל (האמת, כמעט כל השנה האחרונה לא היתה לו קלה)...הלחץ הטבעי והחששות מהמעבר לחטיבה (את סיפורי התלאות בדרך לחטיבה אני משאירה לפעם אחרת) וכל החזרות האלו שהיו הדבר הכי לא שגרתי, חירפנו אותו לגמרי...
הוא מאוד רצה להשתתף במופע והיה מאוד נרגש מכל העניין...היה לי ברור שהוא הולך לקחת חלק כמו כולם, אבל באותה נשימה זקוק להכי הרבה תמיכה והחזקה (אני מתה על המילה הזו)...
לצערי, בגלל מחסור בתמיכה הזו בסביבה הבית ספרית, הייתי צריכה שוב ללבוש את חליפת הלביאה שלי ויצאתי לדרך למלא את תפקידי...
לא היה קל, שאגתי הרבה (תכל'ס האריה שואג, אבל כמו בטבע הוא יושב לו בסבבה עם כל הגודל המאיים הזה שלו, עושה פן לרעמה ומחכה שאמא לביאה תעשה את כל העבודה)...שרטתי, טרפתי והבהרתי לכולם שזה הגור שלי ואני מגנה עליו...
יובל צריך הטרמה והכנה לדברים וכשהבנו ערב לפני המופע, שהוא אמור להחליף תלבושות תוך כדי התנהלות עם מיקרופון "מדונה" עליו, עשינו גם בבית חזרות על העניין, העיקר שירגיש בטוח ורמות החרדה ירדו (כן, גם שלי).
בערב המופע הסתובבתי בבית כמו משוגעת, הבטן כאבה לי, דיברתי עם מורת השילוב (ה-מ-ד-ה-י-מ-ה!) בערך מליון פעם לוודא שהיא בעצמה יודעת מה יובל צריך לעשות ואיפה צריך לעזור לו (סיכמנו שהיא תעמוד איתו מאחורי הקלעים ותסייע, זה בכל זאת קצת פחות פאדיחה מאמא שעומדת שם)...וכשהגיעה השעה, יצאנו לדרך...
היה מופע משעשע, יובל כל כך התרגש והיה מקסים!
כל הורה מתגאה בילד שלו באופן טבעי, אבל אני הייתי גאה בו גם על זה שלא ויתר, שרצה לקחת חלק בכמה שיותר קטעים במופע, שלמרות הקושי והשוני התעקש להיות כמו כל בני השכבה שלו...
קשה לפספס אותו, מעבר לעובדה שהוא הכי גבוה בשכבה מה שגורם לו לבלוט באופן טבעי, הוא קצת מפוזר והתנועות המוטוריות שלו מסורבלות וראו את זה בזמן שרקד...בעיני זה עושה אותו אפילו חינני יותר ולא הפסקתי לחייך לאורך כל הריקודים בהם השתתף (אני מתה על הילד הזה!)
ובסיום היה מופע פירמידות מסורתי...(אנחנו עדיין בישראל, לא במצרים...)
מופע הפירמידות הוא בעצם מופע אקרובטיקה שמבצעים חלק מתלמידי השכבה, מעין מסורת שרצה שנים בביה"ס, מזכיר קצת את ההופעות של פעם...(אל תחפשו את יובל בתמונות)...
בסיום המופע, חיפשתי את מורת השילוב של יובל, רציתי להודות לה גם על התמיכה שלה בערב המיוחד הזה וגם על כל מה שעשתה למענינו ובמיוחד למען יובל במהלך השנים ובשנה האחרונה בפרט...
מכירים את זה שאתם פוגשים אנשים במהלך החיים וחלקם נכנס לכם ללב? אז היא אחת כזו...
מעבר לצניעות שלה, היא באמת רואה שליחות בעבודה שלה, השנה היא לקחה קורס בנושא אוטיזם כדי להבין יותר טוב את התחום. בכל פעם שהתקשרתי לעדכן אותה ולשתף אותה בדברים שקורים ליובל או עוברים עליו היא הודתה לי כל כך במקום שזה יהיה להיפך, היא התייחסה ברצינות כל כך רבה לכל פניה שלי ועשתה לא מעט דברים גם מאחורי הקלעים...הצלחתי לראות שינוי גם אצל יובל בדברים מסוימים שעליהם עבדה איתו...בקיצור, זו מישהי שהייתי רוצה לקחת איתי הלאה כי ברור שיובל היה נתרם ממנה...
בכל אופן, כחלק מההוקרה שלנו אליה, הכנו לה מתנה...את הרעיון ראיתי בפינטרסט וידעתי שיבוא יום ואעשה בו שימוש וזו היתה הזדמנות מעולה!! בחרתי מסגרת פשוטה יחסית כדי לתת פוקוס לתוכן של התמונה (למי שלא מבין, הידיים של יובל יוצרות צורת לב...לא מושלם אמנם, אבל אמיתי :))
מחר זה נגמר, מקבלים תעודות, ספר מחזור ואומרים שלום עם הפנים לשלב הבא...החטיבה.
ת'אמת? אני מתרגשת וגם עצובה...
*********************************
למשפחת הינשופים שלי הצטרפה השבוע ינשופה חדשה, ינשופה קונדיטורית עם התמחות בקאפקייקס...
ההצטרפות שלה תוכננה כבר מזמן ובכל פעם נדחתה מסיבות כאלו ואחרות, אבל כשהייתי צריכה להכין את עמוד ה"אודות" החדש לחנות האטסי וליצור משהו כדי לצלם תמונות שלי במהלך עבודה, חשבתי שזו הזדמנות טובה...
אז אתם מוזמנים לבקר בעמוד החדש בחנות האטסי, להכיר אותי עוד קצת וגם לראות את תהליך היצירה של הינשופה הזו :)
ג'וליה הינשופה זמינה כרגע רק בחנות המרמלדה, אבל אני מניחה שבקרוב היא תעלה גם לאטסי...
אני מודה! קיטרתי לא מעט, החל מהשלב בו שמעתי שמביאים במאיות מקצועיות כדי להוריד לחץ מהמחנכות שבדרך כלל אחראיות על ההפקה (ממש הורידו לחץ! בסופו של דבר המחנכות תיזזו בלי הפסקה, באחת השיחות שלי עם המחנכת היא כמעט נרדמה לי בטלפון מהעייפות המצטברת ובכלל נדמה לי שעם סיומה הרשמי של שנת הלימודים, הן הולכות לישון לפחות שבוע ברציפות)...
המשכתי לקטר גם על החזרות הארוכות, מילא שהיו על חשבון הלימודים (סבבה לילדים, לא סגורה לגבי מה חושבים ההורים על זה), אבל חזרה גנרלית שהתחילה בחמש וחצי והסתיימה באחת עשרה בלילה? סיום כיתה ו'...לא הצגה ב"הבימה"...הלו!
קיטרתי גם על זה שלא היתה לי זוית צילום מושלמת כדי לתפוס את בני מחמדי בכל צעד וצעד שלו במהלך המופע...אבל אתם כבר מכירים אותי, קוטרית...זה לא באמת אמור להפתיע אתכם...
ההכנות למופע החלו בסודיות שלא היתה מביישת מבצע של המוסד, אסור היה לנו לראות, לשמוע או לנחש מה יהיה שם...כל פתק מסגיר שהיה זרוק בתיק נחטף לנו מהיד כאילו מדובר בתוכנית פעולה לפיצוץ הכור הגרעיני באירן...
אני השתדלתי לשתף פעולה עם העניין מול יובל, אבל מאחורי הקלעים הייתי צריכה להיות מעורבת, כך שאת הרעיון הכללי ידעתי (שלא לדבר על זה שאת התפאורה ראיתי כמה ימים לפני המופע כי המורה לאומנות שעיצבה אותה, קראה לי להתייעצות)...
התקופה האחרונה לא היתה קלה ליובל (האמת, כמעט כל השנה האחרונה לא היתה לו קלה)...הלחץ הטבעי והחששות מהמעבר לחטיבה (את סיפורי התלאות בדרך לחטיבה אני משאירה לפעם אחרת) וכל החזרות האלו שהיו הדבר הכי לא שגרתי, חירפנו אותו לגמרי...
הוא מאוד רצה להשתתף במופע והיה מאוד נרגש מכל העניין...היה לי ברור שהוא הולך לקחת חלק כמו כולם, אבל באותה נשימה זקוק להכי הרבה תמיכה והחזקה (אני מתה על המילה הזו)...
לצערי, בגלל מחסור בתמיכה הזו בסביבה הבית ספרית, הייתי צריכה שוב ללבוש את חליפת הלביאה שלי ויצאתי לדרך למלא את תפקידי...
לא היה קל, שאגתי הרבה (תכל'ס האריה שואג, אבל כמו בטבע הוא יושב לו בסבבה עם כל הגודל המאיים הזה שלו, עושה פן לרעמה ומחכה שאמא לביאה תעשה את כל העבודה)...שרטתי, טרפתי והבהרתי לכולם שזה הגור שלי ואני מגנה עליו...
יובל צריך הטרמה והכנה לדברים וכשהבנו ערב לפני המופע, שהוא אמור להחליף תלבושות תוך כדי התנהלות עם מיקרופון "מדונה" עליו, עשינו גם בבית חזרות על העניין, העיקר שירגיש בטוח ורמות החרדה ירדו (כן, גם שלי).
בערב המופע הסתובבתי בבית כמו משוגעת, הבטן כאבה לי, דיברתי עם מורת השילוב (ה-מ-ד-ה-י-מ-ה!) בערך מליון פעם לוודא שהיא בעצמה יודעת מה יובל צריך לעשות ואיפה צריך לעזור לו (סיכמנו שהיא תעמוד איתו מאחורי הקלעים ותסייע, זה בכל זאת קצת פחות פאדיחה מאמא שעומדת שם)...וכשהגיעה השעה, יצאנו לדרך...
היה מופע משעשע, יובל כל כך התרגש והיה מקסים!
כל הורה מתגאה בילד שלו באופן טבעי, אבל אני הייתי גאה בו גם על זה שלא ויתר, שרצה לקחת חלק בכמה שיותר קטעים במופע, שלמרות הקושי והשוני התעקש להיות כמו כל בני השכבה שלו...
קשה לפספס אותו, מעבר לעובדה שהוא הכי גבוה בשכבה מה שגורם לו לבלוט באופן טבעי, הוא קצת מפוזר והתנועות המוטוריות שלו מסורבלות וראו את זה בזמן שרקד...בעיני זה עושה אותו אפילו חינני יותר ולא הפסקתי לחייך לאורך כל הריקודים בהם השתתף (אני מתה על הילד הזה!)
(לצערי הייתי רחוקה מדי, היה חשוך מדי והמצלמה שלי לא מושקעת מדי...כך שחלק גדול מהתמונות יצא מעפן מדי...)
המופע היה מאוד מושקע, במעברים בין הריקודים וקטעי ההצגה שולבו קטעי וידאו וקליפים מדליקים ששודרו על מסך ענק לצד הבמה...
מופע הפירמידות הוא בעצם מופע אקרובטיקה שמבצעים חלק מתלמידי השכבה, מעין מסורת שרצה שנים בביה"ס, מזכיר קצת את ההופעות של פעם...(אל תחפשו את יובל בתמונות)...
בסיום המופע, חיפשתי את מורת השילוב של יובל, רציתי להודות לה גם על התמיכה שלה בערב המיוחד הזה וגם על כל מה שעשתה למענינו ובמיוחד למען יובל במהלך השנים ובשנה האחרונה בפרט...
מכירים את זה שאתם פוגשים אנשים במהלך החיים וחלקם נכנס לכם ללב? אז היא אחת כזו...
מעבר לצניעות שלה, היא באמת רואה שליחות בעבודה שלה, השנה היא לקחה קורס בנושא אוטיזם כדי להבין יותר טוב את התחום. בכל פעם שהתקשרתי לעדכן אותה ולשתף אותה בדברים שקורים ליובל או עוברים עליו היא הודתה לי כל כך במקום שזה יהיה להיפך, היא התייחסה ברצינות כל כך רבה לכל פניה שלי ועשתה לא מעט דברים גם מאחורי הקלעים...הצלחתי לראות שינוי גם אצל יובל בדברים מסוימים שעליהם עבדה איתו...בקיצור, זו מישהי שהייתי רוצה לקחת איתי הלאה כי ברור שיובל היה נתרם ממנה...
בכל אופן, כחלק מההוקרה שלנו אליה, הכנו לה מתנה...את הרעיון ראיתי בפינטרסט וידעתי שיבוא יום ואעשה בו שימוש וזו היתה הזדמנות מעולה!! בחרתי מסגרת פשוטה יחסית כדי לתת פוקוס לתוכן של התמונה (למי שלא מבין, הידיים של יובל יוצרות צורת לב...לא מושלם אמנם, אבל אמיתי :))
מחר זה נגמר, מקבלים תעודות, ספר מחזור ואומרים שלום עם הפנים לשלב הבא...החטיבה.
ת'אמת? אני מתרגשת וגם עצובה...
*********************************
למשפחת הינשופים שלי הצטרפה השבוע ינשופה חדשה, ינשופה קונדיטורית עם התמחות בקאפקייקס...
ההצטרפות שלה תוכננה כבר מזמן ובכל פעם נדחתה מסיבות כאלו ואחרות, אבל כשהייתי צריכה להכין את עמוד ה"אודות" החדש לחנות האטסי וליצור משהו כדי לצלם תמונות שלי במהלך עבודה, חשבתי שזו הזדמנות טובה...
אז אתם מוזמנים לבקר בעמוד החדש בחנות האטסי, להכיר אותי עוד קצת וגם לראות את תהליך היצירה של הינשופה הזו :)
ג'וליה הינשופה זמינה כרגע רק בחנות המרמלדה, אבל אני מניחה שבקרוב היא תעלה גם לאטסי...
